משיח

רמב”ם הלכות מלכים פרק יא משיח וימות המשיח

סדר הדברים בהלכה א’, להחזיר מלכות בית דוד, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל. האחרונים דנו על סדר הדברים אם בנין המקדש קודם לקיבוץ נדחי ישראל או לא. (וע’ קונטרס מהרב פייבל פראנק: “בנין בית המקדש קודם למלכות בית דוד”). אלא שיש להעיר שהסדר כאן לכאורה לא מדוייק. שהרי כתב שבונה המקדש, ולאחר מכן כתב שמקבץ נדחי ישראל וכו’ ורק אח”כ מקריבין קרבנות. ולכאורה היה צריך לכתוב ביחד “בונה המקדש ומקריבין קרבנות”. ולכאורה משמע שבנין המקדש הוא ענין לעצמו גם בלא ענין הקרבנות. וע’ תפילת שלמה מלכים א’ פרק ח’ שמתפלל על בית המקדש וג”כ לא מזכיר את הקרבנות. ומשמע שיש ערך בבית המקדש כשלעצמו מלבד מקום הקורבנות.

“שהרי תורה העידה עליו שנאמר ושם ה’ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים”. ולכאורה הרי לא מפורש בתורה משיח. ולמרות זאת אומר הרמב”ם “שהרי תורה העידה עליו”. ומשמע ברמב”ם שזה מפורש שאם יש קיבוץ גלויות הרי יש משיח. וסיים הרמב”ם: “ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים” (וכן עמד על זה הרצ”י קוק זצ”ל).

ומה שמזכיר הרמב”ם “אף בפרשת בלעם נאמר…”. אמנם כתב הרמב”ם “ושם נבא בשני משיחים”. אבל עיין במורה נבוכים חלק ב’ פרק מה שמדת בלעם אינה נביא ממש אלא מהסוג השני שזה רוח הקודש. ואמנם באגרת תימן, מהד’ שילת עמ’ קנב, קרא הרמב”ם לפרשת בלעם: “נבואת בלעם”.

הלכה ג’: “אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו שהטפשים אומרים כן”. אבל באגרת תימן ע’ קנז כתב הרמב”ם “אבל יעמוד איש לא יודע קודם הגלותו והאותות והמופתים אשר יראו על ידו יהיו ראיה על אמיתת טענתו ואמתת יחוסו. ומשמע שאכן מלך המשיח עושה מופתים. וע’ עוד ברמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ז’ הלכה ז’ את יחסו לאות ומופת. וע”ע פרק ח’ הלכה א’.

ובענין בן כוזיבא: “ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת”. וע’ ראב”ד בהלכה ג’ שהקשה על הרמב”ם מבן כוזיבא. אלא שהרמב”ם כאן כתב “עד שנהרג בעוונות”. ואילו בראב”ד כתוב שחכמים הרגו אותו. וכדברי הראב”ד מובא בגמ’ סנהדרין צ”ג ע”ב: “בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא אמר להו לרבנן אנא משיח. אמרו ליה במשיח כתיב דמורח ודאין נחזי אנן אי מורח ודאין כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוהו”.

וע’ בגיטין נ”ז ע”א: “יומא חד הוה קא חליף גונדא דרומאי שקלינהו מינייהו נפלו עלייהו מחונהו אתו אמרו ליה לקיסר מרדו בך יהודאי אתא עלייהו. הוה בהו ההוא בר דרומא דהוה קפיץ מילא וקטיל בהו שקליה קיסר לתאגיה ואותביה אארעא אמר ריבוניה דעלמא כוליה אי ניחא לך לא תמסריה לההוא גברא לדידיה ולמלכותיה בידיה דחד גברא אכשליה פומיה לבר דרומא ואמר (תהלים ס) הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו”. מגמ’ גיטין עולה שמעשה זה היה בטור מלכא. אבל בגמ’ תענית כד ע”א משמע שמעשה זה היה בביתר: “א”ר יוחנן שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתר וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות והיה שם בן כוזבה והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע. שלחו חכמים ואמרו לו עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין אמר להן וכי היאך איפשר לבדקן. אמרו לו כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארץ מן לבנון לא יהיה נכתב באיסרטיא שלך היו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף (תהלים ס) הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו”. וע’ מ”ש הכסף משנה בענין זה, וסיים “ומכל מקום מה שכתב שר’ עקיבא היה נושא כליו צריך עיון מהיכא מיתי לה. ולדעת רש”י סנהדרין צג ע”ב ד”ה בר כוזיבא, כתב רש”י: “בן כוזיבא היה ממלכי הורדוס”.

וסיום ההלכה: ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גורע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצות מפשוטן, הרי זה ודאי בדאי רשע ואפיקורוס”.

ובספר “ויואל משה” במאמר שלשת השבועות אות מ’ כתב שאינו מבין קישור הדברים למה שכתב לעיל לגבי מלך המשיח שאינו צריך לעשות אות ומופת. וזה משום שלא היה לפניו הגרסה שיש לפנינו שאינו מצונזרת בפרק זה, שמדבר בהלכה ד’ על ישוע הנוצרי ועל הישמעאלי (ומענין שלא נקט בשמו של הישמעלי כשם שנקט בשמו של הנוצרי). ושם כתב על דברי האומות:

“כיצד כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה, אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות, ואלו אומרים דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום”.

אם כן האומות הרי אומרות שדברי תורה אינם כפשוטם, ושכבר מצות בטלו, וכנגד זה כתב הרמב”ם בהלכה הקודמת שאין חוקי התורה משתנים לעולם ועד ואין מוספים ואין גורעים והמוסיף או גורע הרי הוא רשע ואפיקורס.

הלכה ד’

“ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפ תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה’, הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי”

הרמב”ם כאן לא כתב שמלך המשיח צריך שיהיה נביא. אבל בהלכות תשובה פרק ט הלכה ב’ שמלך המשיח יהיה נביא גדול קרוב למשה רבינו. (וכן בפירוש לפרק חלק). וכן באגרת תימן ע’ קנה, כתב הרמב”ם שמעלתו היא הגבוהה שבמעלות הנביאים והנכבדת שבהם אחר משה רבינו “מתאר בו: והריחו ביראת ה'” ומשמע שמלך המשיח הוא נביא.

ולשונו של הרמב”ם בהלכות תשובה פרק ט’: “ומפני זה התאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המלך המשיח, כדי שינוחו ממלכות שאינה מנחת להן לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה, כדי שיזכו לחיי העולם הבא”. הרי שמטרת מלך המשיח היא שיצאו מרגוע. לפי שבאותן הימים תרבה הדעת והחכמה והאמת, שנאמר “כי מלאה הארץ דעה את ה'” (ישעיהו יא,ט), ונאמר “ולא ילמדו איש את ריעהו ואיש את אחיו” (ירמיהו לא,לג), ונאמר “והסירותי את לב האבן מבשרכם” (יחזקאל לו,כו). מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דויד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבנו; ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותן דרך ה’, ויבואו כל הגויים לשומעו, שנאמר “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים” (ישעיהו ב,ב). אלא שמטרת הדברים בהלכות תשובה שונים ממטרתם בהלכות מלכים. בהלכות תשובה מביא הרמב O”את זה בהקשר למטרתם של ימות המשיח. שהם משתלבים במערכת שכר ועונש. מה שאין כן ענינים של הלכות מלכים, שם הדיון על הסימנים החיוביים של בואו של מלך המשיח.

ובאגרת תימן מהדו’ שילת עמוד קנג עושה הרמב”ם חשבון לחזרת הנבואה שזה מהקדמות המשיח. וע’ בשעור הבא.

מ”מ נוספים: חקרי זמנים, ח”ב על רמב”ם הלכות מלכים ע’ תקנז, ויואל משה שער שלשת השבועות. ישועות משיחו לאברבנאל. ספרים: רמב”ם אגרת תימן. מורה נבוכים. מ”ת שופטים ואהבה. גמ’ גיטין סנהדרין.

רמב”ם פרק יב הלכה א’ בענין ימות המשיח.

בפרק הקודם כתב הרמב”ם את הגדרים של מלך המשיח עצמו, ובפרק זה כתב הרמב”ם את הגדרים של ימות המשיח.

הלכה א’: “אל יעלה על הדעת שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם” וכו’ השגת הראב”ד וכתב הראב”ד “א”א והלא כתוב בתורה והשבתי חיה רעה מן הארץ”.

וכן כתב הרמב”ם בהלכות תשובה בסוף פרק ט שעולם כמנהגו נוהג והולך אלא שהמלכות תחזור לישראל. שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד. וע’ רדב”ז שחילק וכתב שבארץ ישראל יתקיימו הפסוקים כפשוטם, אבל בשאר העולם הכל כמנהגו נוהג. ולכן גם מאמר חז”ל שעתידין אילנו סרק שבארץ ישראל שיעשו פירות, היינו בארץ ישראל לבד. אבל ברמב”ם הדבר דחוק כיון שלא הזכיר בפרק זה שבארץ ישראל יהיה אחרת.

והרמב”ם באגרת תחית המתים כתב (עמ’ שס מהדורת שילת) מנין לו שאין הדברים הללו אלא משל. וכתב “שלא באתנו נבואה מה’ שהודעתנו שהוא משל ולא מצאנו קבלה לחכמים מהנביאים שיבארו בה בחלקי אלו הדברים שהם משל…” אלא מה שהרמב”ם השתדל “לקבץ בין התורה והמושכל והנהיג הדברים כולם על סדר טבעי”.

וע’ גמ’ שבת סג ע”א: “רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו: תניא אמרו לו לרבי אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן לפי שאינן צריכין שנאמר (ישעיהו ב) לא ישא גוי אל גוי חרב ותהוי לנוי בעלמא אמר אביי מידי דהוה אשרגא בטיהרא ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד שנאמר (דברים טו) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. מסייע ליה לרבי חייא בר אבא דאמר רבי חייא בר אבא כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא (ישעיהו סד) עין לא ראתה אלהים זולתך”. כלומר שהמשנה שהתכשיטים בטלים לעתיד לבא היא כמו רבי חייא בר אבא. ולכן תימה על הרמב”ם שבהלכות תשובה פרק ח’ כתב את המימרא של ר’ חייא בר אבא שלימות המשיח עין לא ראתה אלוהים זולתך. וע’ כסף משנה שם שתמה ע”ז. וע’ לחם משנה באריכות. ויותר קשה שבהלכות שבת פסק הרמב”ם כמו חכמים שכלי זין בטלים לעתיד לבא לכ”ע (וע’ בגמ’ שני לשונות בדעת ר”א, ומ”מ הרמב”ם פסק כחכמים).

ובחוברת דבר מלכות של הרבי מליובביץ זצ”ל כתב שגם לרמב”ם יש שתי תקופות במלך המשיח. בתקופה הראשונה הקשורה למשיח עצמו העולם כמנהגו נוהג. אבל לאחר מכן יתקיימו הדברים. והפסוק “וגר זאב עם כבש” הוא המשך של “ויצא חוטר מגזע ישי” שמדבר על המשיח עצמו.

וראיה, מדברי הרמב”ם והראב”ד בהלכות תשובה פרק ח’ הלכה ב’, כתב הרמב”ם:

“העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן…”

השגת הראב”ד: “העוה”ב אין בו גוף. א”א דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד, וחיי ראשי לא היה דעת חז”ל על זה שהרי אמרו כתובות (דף קי”א) עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק”ו מחטה וכו’ וכן היו מצוין לבניהם (שבת קי”ד) אל תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים שמא אזכה, וכן אמרו (סנהדרין צ”ב) שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדין בגוייתם, וכן אמרו (סנהדרין צ”א) במומם עומדין ומתרפאין, וכל אלה מוכיחים כי בגוייתם הן עומדין חיים, אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל”.

ומוכח שלרמב”ם יש בתוך ימות המשיח תקופת תחית המתים שהיא אינה תקופה טבעית. וזה ראיה למהלך הרבי מליובביץ.

וע’ רמב”ם בהקדמה לפרק חלק, מהדורת רבינוביץ עמ’ קל, שכתב שלא ישתנה במציאות שום דבר וכו’ אלא שבאר גם את האמרה “עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת” “לפי שבני אדם אומרים כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן: פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל” וע”ש.

סוף הלכה ב’ “לא יחשוב קיצין אמרו חכמים תפוח דעתן של מחשבי קצין”, ואף על פי כן כתב הרמב”ם באגרת תימן זמן לחזרת הנבואה בישראל. מהדו’ שילת עמוד קנג.

ובהלכה ב’ שכתב הרמב”ם שאליהו “אינו בא לא לטמא הטהור, ולא לטהר הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות, ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים, ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו”, מקורו של הרמב”ם במשנה סוף מסכת עדויות ח,ז:

“אמר רבי יהושע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע. משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע, ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע, כגון אלו, אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב. רבי יהודה אומר, לקרב, אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר, להשוות המחלקת. וחכמים אומרים, לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג) הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא וגו’ והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”.

הרמב”ם השמיט את ענין משיח בן יוסף הנמצא בגמ’ סוכה נב ע”א. וברמב”ן בסוף ספר הגאולה מזכיר את משיח בן אפרים (ע רצה). וכן רמב”ן שמות פרק יז פסוק ט על מלחמת עמלק: “והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר”. והגר”א בספר קול התור הרחיב את ענין משיח בין יוסף, וענין “עוד יוסף חי” שמשיח בן יוסף לא ימות, ע’ מבוא לספר.

רמב”ם כאן לא הביא את מה שכתב בהלכות תשובה פ”ז ה”ה שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה: “כל הנביאים, כולן ציוו על התשובה; ואין ישראל נגאלין, אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין, שנאמר “והיה כי יבואו עליך כל הדברים … ושבת עד ה’ אלוהיך … ושב ה’ אלוהיך את שבותך …” (דברים ל,א-ג)”. וע’ בגמ’ סנהדרין צ”ז ע”ב במחלוקת ר’ אליעזר ור’ יהושע. ובסיום הסוגיה “ושתק ר’ אליעזר”. ומשמע שהלכה כ’ יהושע שנגאלין גם אם אין עושים תשובה. ובירושלמי תענית ג,א פרק א הלכה א: “איסלק ר’ ליעזר” (וע’ אילת השחר בפרק על שיבת ציון השלישית בדברי זהר חדש שהביא).

וע’ רמב”ן בסוף פרשת האזינו שכתב שלא תלוי בתשובה ואין בשירה הזאת תנאי בתשובה. וע’ ספר הגאולה שער שני עמ’ רצז בכתבי הרמב”ן, שהביא את מחלוקת זו וכתב שאם יגיע העת “יבחר האלקים בם לזכות הקודמים מהם”.

ובסיום יש להדגיש את דברי הרמב”ם בהלכה ב’: “וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו”.

צילומים: הקדמת פרק חלק רבינוביץ עמ’ קל. שבת סג ע”א. הלכות תשובה פרק ח’ הלכה ב’ וראב”ד. פק ז’ ה”ה. ספרים: סוכה, רמב”ן ספר הגאולה. אגרות הרמב”ם. הקדמות הרמב”ם רבינוביץ. משנה עדויות.

http://www.daat.ac.il/DAAT/kitveyet/sinay/yemot-4.htm

הרב הילביץ, ימות המשיח במשנת הרמב”ם.

תמצית : המאמר עוסק jhanv ,unh בתקופת ימות המשיח עפ”י גישתו של הרמב”ם. הוא דן בעיקר

האמונה בגאולת המשיח- מה טיבו ומהו מקומו בתוך י”ג העיקרים. בהמשך המאמר מרחיב

על תפקידי ימות המשיח עפ”י השקפתו של הרמב”ם, תוך שילוב דיבריהם של ריה”ל ורב

סעדיה גאון.

מילות מפתח : ימות המשיח, משיח, י”ג עיקרי אמונה

א.

הכל יודעים את גישתו של הרמב”ם לעניין ימות המשיח באמרו: “אל יעלה על הלב שבימות

המשיח בטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו

נוהג” (הלכות מלכים ומלחמותיהם יב, א) ובקיצור רמז על זה במקום נוסף: “אבל ימות

המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך” (הלכות תשובה ט, ב). ובשני המקומות הביא

את דברי שמואל: “אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד”. אולם מה

שאינו ברור: עצם הרעיון של גאולת המשיח אצל הרמב”ם – מה מקומו במערכת היהדות?

בטרמינולוגיה של עניין זה מצויים ארבעה מונחים: עולם הזה, עולם הבא, ימות המשיח

ותחיית המתים. אצל הרבה הוגי דעות שלנו אנו מוצאים קשרי מושגים בין המונחים הללו,

לפעמים עד כדי טשטוש תחומים. ביחס להשקפת הרמב”ם התחיל הפולמוס הידוע עוד בחיי

הרמב”ם בעניין עולם הבא ותחיית המתים. בכל אופן לפי שיטתו של הרמב”ם אין קשר רעיוני

בין עולם הבא ותחיית המתים מצד אחד וימות המשיח מן הצד השני והוא קבע הלכה פסוקה,

שימות המשיח הם מן העולם הזה. ולפיכך אתרכז רק בעניין ימות המשיח בלא שום קשר

לעניינים אחרים. ועלינו לקבוע את המקום המיוחד של רעיון הגאולה ביהדות.

הבעיה העיקרית העומדת לפנינו היא: מה טיבו של עיקרון האמונה בגאולת המשיח? אם הוא

עצמאי ועומד ברשות עצמו או לא, את המפתח לפתרון הבעיה דומה שנוכל למצוא אם נרד

לסוף דעתו של הרמב”ם בעצם העמדתו של העיקרון הזה בתוך י”ג העיקרים של היהדות.

לכאורה היה אפשר להניח, שעיקר זה של אמונה בימות המשיח הוא עיקר בפני עצמו

והרמב”ם לא הכניסו בתוך י”ג העיקרים אלא משום שחשב שהוא יסוד ביהדות. וכבר היה מי

שנטפל לו לרמב”ם בטענה עצומה. כוונתי לאחד-העם במאמרו המפורסם “שלטון השכל”.

אחד-העם מצא, ששני העיקרים האחרונים, משיח ותחיית המתים, לא יכול היה הרמב”ם

להכניסם לתוך עיקרי הדת שזולתם אין הדת יכולה להתקיים ולמלא תעודה. הוא אומר גם,

שהרמב”ם לא נהג בזה כשיטתו להניח שרשים מה למנות בתוך העיקרים ומה לא למנות. והוא

בא לידי החלטה, שביחס לשני העיקרים הללו “הרגש נצח את ההגיון”! כי אלמלי הלך בדרך

ההגיון וההכרה השכלית לא היה יכול למצוא שום נקודת אחיזה, שהאמונה הלאומית בגאולה

העתידה הוא אחד מיסודי הדת, אלא מפני שידע, שהתחייה הלאומית בעתיד הוא תנאי הכרחי

בקיום האומה ובלא קיום האומה אין מקום לקיום דתה. ומשום כך לא קבע הרמב”ם לעצמו

ולא בירר את השורשים שעליהם יבנה את העיקרים, שלא כדרכו. ולא נזקק לעיקרים הללו

אלא מתוך הרגש בלבד ולפי סגנונו של אחד העם “רגש שלא מדעתו”, מאחר שלפי אחד העם

היה הרמב”ם נתון רק לשלטון השכל על פי הכרתו.

לא כאן המקום להתווכח עם אחד-העם ביחס לעצם גישתו אל הרמב”ם, שלא היה אלא בעל

שלטון השכל בלבד, או שהשליט את השכל בלבד בתורתו. כבר הוכיחו עד כמה לא צדק אחד

העם בזה, ששלל מן הרמב”ם את הרגש בתורת עיקר בהכרת הרמב”ם. השאלה העומדת

בפנינו היא אם באמת שני העיקרים האחרונים אינם עיקר בדת ואין היהדות תלויה בהם

מבחינה עקרונית.

ב.

נראה שלא זה בלבד שלפי השקפת הרמב”ם לא יהיה “בטל דבר ממנהגו של עולם” ולא יהיה

“חידוש במעשה בראשית” ויהיה רק “עולם כמנהגו נוהג”, אלא שעיקר תפקידו של המשיח

אין בו משום חידוש. ואפשר, שכל המושג “אמונת האומה בגאולתה העתידה” אין זה כל כך

מדויק. כי לפי הנראה אין העיקר של ימות המשיח עיקר עצמאי במערכת היהדות, אלא הוא

משתלב בתוך מערכה ידועה בעיקרי הדת.

אם נסתכל יפה בי”ג העיקרים נראה, שהם מכילים שלוש מערכות. המערכה הראשונה היא

האלוהות וכוללת חמשה עיקרים; המערכה השניה היא התורה וכוללת ארבעה עיקרים;

וכשננתח את המערכות נראה שיש בהן עיקרים יותר כלליים ועיקרים פרטיים. כגון במערכה

הראשונה, מערכת האלוהות, הוא נותן בהתחלה שני עיקרים כלליים, מציאות השם וייחוד

השם, ואחר כך הוא מוסיף שלושה עיקרים נוספים: שלילת הגשמות; חידוש העולם; העדר

האמצעים. כך נהג גם במערכה השניה, מערכת התורה. בהתחלה הוא נותן שני עיקרים

כלליים, הנבואה בתורת כלל ונבואת משה, ואחר כך הוא מוסיף שני עיקרים נוספים: תורה מן

השמים ונצחיות התורה. ודבר זה עצמו נהג גם במערכה האחרונה, מערכת האדם. ראשית כל

הוא נותן את העיקר היסודי, ידיעת השם מעשה האדם, ותכף אחר זה את העיקר של שכר

ועונש ולבסוף הוא נותן עיקרים פרטיים, ימות המשיח ותחיית המתים, כך שהעיקרים

הפרטיים הם תמיד נמשכים ושייכים לעיקרים הכלליים.

ובאופן זה הרי העיקר של ימות המשיח אינו אלא פרט אחד בעניין שכר ועונש ואינו עיקר

עצמאי כלל. ואין זה כל כך מדויק לומר, שכאילו משהו מיוחד יש בעצם אמונת הגאולה,

כאילו זהו דבר ששייך לדת מבחינה לאומית, אלא להפך, שזה שייך לאומה מבחינה דתית.

ותפקידי המשיח וימות המשיח אינם מיוחדים לתקופה מיוחדת ומסוימת.

אין כאן המקום להיכנס בעניין מקומה של ארץ ישראל במשנתו ובתלמודו של הרמב”ם וכן

בעניין לאומיותו באופן כללי, שאלה הם נושאים בפני עצמם. כמו כן אין כאן המקום לברר את

עיקרי שיטתו בעצם עניין תקופת המשיח וטבעיותה בניגוד לאלה החולקים עליו, שגם זה הוא

נושא בפני עצמו. כאן עלינו ליתן את דעתנו בענייני התפקידים של ימות המשיח הקשורים

באופן ישר עם תקופה זו, שלשם העניינים הללו היא באה ובזה נדע מה מקומם של ימות

המשיח במערכת הדת.

משום כך לא נתעכב הפעם על העניין הגדול של אחרית הימים, עד כמה שהוא משתקף

בספרותנו המקורית ובספרות האפוקליפטית, דבר שהרמב”ם לא החשיב אותו כל עיקר, כמו

שהזהיר על זה בהלכותיו, וגם נגע בבעיה זו במורה הנבוכים, ב, כט. אלא שעצם השקפתו על

טבעיות ימות המשיח והשקפתו בעניין אחרית הימים מראות לנו, שגם עיקר תפקידי ימות

המשיח אין בהם משום חידוש כלל.

ג.

לדעתי, עצם טבעיותם של תפקידי ימות המשיח הביאה את הרמב”ם לשלול את אי טבעיותם

של ימות המשיח ואת עניין אחרית הימים. אי טבעיותם של ימות המשיח ועניין אחרית הימים

היו מביאים לידי ניתוק בשלשלת המעשים ההיסטוריים ולידי שבירת הסולם שהרמב”ם

הקים ביחס למעשה האדם.

בעצם נראים הדברים, שרעיון אחרית הימים ואי טבעיותם של ימות המשיח קשורים קשר

רעיוני והמיסטיות שבפורענות הביאה כעין מחשבה של חידוש העולם שיבוא אחרי השבירה.

ואפשר, שהצעד הראשון הוא אידיאליזציה של הגלות.

אם ניקח, לדוגמה, את רב סעדיה גאון, נראה בו מפורש, שהוא מוצא, שאין הפורענות באה רק

על חטא, ובהתאם עם הדעה המובאה גם אצל חז”ל הוא סובר, שיש טעם מיסטי בפורענות

שאינה באה על החטא. וביחס לגלות הוא סובר גם כן, שהיא באה לאו דווקא כעונש על חטא,

שכן במאמר חמישי “זכויות וחובות”, פרק ג, הוא מפתח שיטה שלפיה באים יסורים לא

מטעם עונש, אלא כדי להרבות את השכר. ובמאמר השמיני “הגאולה האחרונה”, פרק א’ הוא

חוזר על הדברים ומשווה את גלות האומה לייסורי הפרט. ומעניין לציין, שאף רבי יהודה הלוי,

אם כי מקובל לחשוב שהוא ממשוללי הגלות באופן מוחלט, הרי גם הוא מסכים

לאידיאליזציה של הגלות. אין כאן המקום להיכנס בדיון בעניין “התעודה” על כל צורותיה

השונות והמסקנות העולות מכל זה, אבל בקיצור יש לציין, שעצם הרעיון בצורתה הטהורה

כבר הביעו החכמים באומרם: “לא הגלה הקב”ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו

עליהן גרים” (פסחים פז, ב). ומה נפלא הדבר, שאף רבי יהודה הלוי מחזיק בשיטה זו וממילא

הרי יש תכלית לגלות. לא נגולל את כל העניין על פי הרמזים של תשובות החבר לכוזרי,

תשובות בלתי ברורות, כעין אי רציונאליות (מאמר א, סי’ קטו; מאמר ב, סי’ כג-כד, ועוד), וגם

עצם העובדה, שנתן את שיטתו בצורה של ויכוח בין מלך ממלכי הגוים ליהודי ולא כמו שעשה,

לדוגמה, רבי שלמה אבן-גבירול, שכתב ספרו בתורת וויכוח בין רב לתלמיד, וגם ההרגשה,

שהיהודי רוצה להראות שלמרות הגלות הרי הוא בן אדם חושב (מאמר א, סי’ ד, סי’ יב וסי’

יד) וגם עצם שם הספר במקורו הוא “ספר המופת וההוכחה להגן על האמונה המושפלה” וכל

זה מוכיח, שמשהו הכריח את רבי יהודה הלוי מבחינה פילוסופית להדגיש מומנט זה ולהראות

את התרוצצות הרעיונות אצל הכוזרי ואת התשובה תת-ההכרתית של החבר. ולא עוד אלא

שעצם הנחתו המפורסמת של רבי יהודה הלוי “ישראל באומות כלב באברים” (מאמר ב, סי’

לו), מניחה הנחה, שכל העמים הם גוף אחד עם ישראל ותפקיד עם ישראל הוא להחיות את

העמים כתפקיד הלב ודווקא על ידי פגישה עם העמים בגלות, וכדבריו המפורשים במאמר ד,

סי’ כג, שישראל הוא כמו זרע. ומשום כך, דומני, הלא למרות כל ההתמרמרות של רבי יהודה

הלוי נגד הגלות, בדבריו הפילוסופיים ובשיריו, הלא אין אנחנו מוצאים בשום שיר מרד בגלות.

ואולי אף השיר “אנכי במערב ולבי בסוף מזרח” אינו אלא כעין השלמה.

הרמב”ם היה רחוק משתי ההשקפות גם יחד. הוא לא מצא שום מיסטיות והצדקה לפורענות

או אידיאליזציה בגלות. במורה הנבוכים ג, כד הוא מתנגד בהחלט לשיטה, שייסורים באים

כדי להרבות את השכר וכל עניין הניסיון מקבל אצלו אור אחר, שאין בו עניין להצדקת הגלות

בפני עצמה. כמו כן אינה קיימת אצלו תעודה בגלות. בשום ספר מספריו, אפילו ב”אגרת

השמד” וב”אגרת תימן” אין הוא מנסה להצדיק את הגלות לא עצמה ולא מצד תעודתה.

ד.

וכאן אנו באים לידי תפקידי ימות המשיח על פי השקפתו של הרמב”ם. וניקח שוב את רב

סעדיה גאון. במאמר “הגאולה האחרונה”, פרק ו, הוא מפתח שיטה שלמה בייחסי ישראל

ואומות העולם לימות המשיח. מובן שאצל רב סעדיה גאון ימות המשיח הם בלתי טבעיים

והוא מחלק את אומות העולם לשני סוגים: סוג אחד, שיסבול מגפות ועינויים וסוג שני,

שיישארו שלמים, אבל גם אלה יהיו תחת שלטונם של ישראל. ובפרק ח שם כשהוא מוכיח

שהמשיח עדיין לא בא הוא מוכיח את הדבר על פי זה, ששלטון ישראל בעולם עדיין לא קוים.

התפתחות מסוימת אנו מוצאים אצל רבי יהודה הלוי. במאמר ד, סי’ כג, הוא מביע את

הרעיון, שאלה מן האומות שהם מאמינים באחדות האל הם כעין הקדמה למשיח המקווה,

אבל לפי דבריו כל האומות יצטרכו לקבל את דת ישראל. ודבר זה מובן מאליו. סוף סוף רבי

יהודה הלוי היה זה שיצר את הפילוסופיה ההיסטורית של היהדות. הוא לא יכול היה למצוא

תכלית בדת אחרת, שאינה דת ישראל, ולכן גם לא ייחס נבואה למישהו שאינו מעם ישראל.

הדברים ידועים ואין לחזור עליהם ולא באתי אלא להראות את ההבדל בין ההשקפות הללו.

הרמב”ם לפי עיקרי שיטתו לא הצריך לאומות העולם, שיקבלו את דת ישראל. מפורש אומר

הרמב”ם:

“משה רבינו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל שנאמר מורשה קהלת יעקב ולכל

הרוצה להתגייר משאר האומות שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו

לקבל תורה ומצוה” (הלכות מלכים ומלחמותיהם ח, י).

ועיקר הטעם הוא, מפני שאין להם צורך בזה, שהרי “כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן

הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא” (שם יא), ואם כן הלא כל מה שאפשר

לקבל על ידי דת ישראל יש להם כבר על ידי שבע מצוותיהם. מובן, שאין כאן המקום לבירור

עניין חשוב זה, במה שנוגע לעניין הנפש שהיא המקבלת את העולם הבא ומה הם הגורמים

לקבל את החלק, ולפי שעה די בזה שציינתי שאומות העולם יש להם חלק לעולם הבא.

והרי גם ביחס לנבואה לא הגבילה הרמב”ם רק אצל ישראל וייחס נבואה גם לאומות העולם.

וב”אגרת תימן” כתב מפורש: “אבל שלא נאמין בנבואת נביאים מבני ישמעאל, זיד ועומר, אין

זה בשביל שאינם מישראל, כפי שחושבים ההמון… שהרי איוב וצופר ובלדד ואליפז ואליהוא

כלם אצלנו נביאים ואף על פי שאינם מישראל”. ומשום כך פסק: “לפיכך אם יעמוד איש בין

מן האומות ובין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה’ שלחו להוסיף מצוה או לגרוע… הרי

זה נביא שקר… ומיתתו בחנק” (הלכות יסודי התורה ט, א), שאין הבדל בנבואה בין ישראל

לאדם מאומות העולם.

הרמב”ם הלא אומר, שהנצרות והאיסלם באו “ליישר דרך למלך המשיח” (הלכות מלכים

יא,ד). נראה שלדעתו הנצרות והאיסלם יכולות להביא לידי המטרה של הבאת אדם לעולם

הבא, אלמלא הסטיות שיש בהן. ביחס לנצרות יש בה היתרון שהם מאמינים בתורת משה מה

שאין כן האיסלם ולכן הוא מרשה ללמד לנוצרים תורה ולא לישמעאלים (תשובות הרמב”ם,

הוצ’ פריימן, סי’ שסד), אלא שיש בהן החסרון שיש בהם עבודה זרה (הלכות עבודה זרה

וחוקותיה ט, ד ועוד בהרבה מקומות בספריו), לעומת זאת המוסלמים אינם עובדי עבודה זרה

כלל, אלא שאינם מאמינים בתורת משה. ומשום כך אלו שתי הדתות אם יסירו את המגרעות

שבהן הלא הן מסוגלות להביא את מאמיניהם לידי דרגה של חסידי אומות העולם. כי

הרמב”ם התנה תנאי, שאין אדם מאומות העולם נקרא בשם חסיד שיש לו חלק לעולם הבא

כשהוא מקיים את שבע מצוותיו, אלא “שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב”ה

בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן” (הלכות מלכים ח, יא) ולכן

הנוצרים יש להם הרקע אבל אין בהם המעשה הנכון והמוסלמים יש להם המעשה הנכון ואין

להם הרקע. אבל אם יסירו את החסרונות הללו הלא יש להם כל מה שצריך לאדם בעולמו.

ה.

ביחס לקיום שבע המצוות של בני נח, שהן המצוות המביאות את אומות העולם לעולם הבא,

מחויב כל אחד מאומות העולם לקיימן. והרמב”ם פסק: “וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה

לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג” (הלכות מלכים

ח, י). ומובן, שדבר זה הוא חיוב על כל ישראל בכל מקום ובכל זמן, אלא שבודאי אין זה מן

המצוות שמחויבים למסור את הנפש עליהן, שאין זה אלא בשלוש עברות החמורות, ולכן כתב

הרמב”ם “שכל גוי שלא קיבל מצות שנצטוו בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו” (שם ט).

וכן לעניין כריתת ברית ולהרשות אותם לשבת בארץ ישראל (הלכות עבודה זרה י, א, ו)

צריכים לקבל עליהם שבע מצוות בני נח.

ועל פי זה עלינו לפרש דבריו גם בתפקידו של מלך המשיח. שהלא כן הוא מגדיר את תפקידו:

“ויתקן את העולם כלו לעבוד את ה’ ביחד שנאמר כי אז אהפך על עמים שפה ברורה לקרוא

כלם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד”. ופירוש הדברים, שיקיימו את שבע מצוותיהם על פי הדרוש

להם. וכן גם הגדרתו במקום אחר: “ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים

נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים” (הלכות תשובה ט, ב). והרי באופן כזה אין שום הבדל

בעצם התפקיד לגבי כל העולם בין ימות המשיח לזמן הזה, שהרי גם עכשיו מחויבים לעשות

מה שמלך המשיח צריך לעשות, לכוף את כל באי עולם לקיים את שבע המצוות על פי תורת

משה, אם הדבר בידינו.

וביחס לעם ישראל עצמו הלא בוודאי שאין שום הבדל בתפקידיו של מלך המשיח לתפקידי

המנהיגים בזמן הזה אם יש בידם למלא את התפקיד. אלא שעצם אפשרות המילוי הרי זו

תראה לנו, שאותו המנהיג שאפשר יהיה בידו לעשות כך הוא הוא מלך המשיח.

הלא שעצם התפקידים של ימות המשיח אין בהם שום חידוש. ולכן אומר הרמב”ם בשני

המקומות שהוא מדבר בעניין ימות המשיח, שכל עיקר הרצון של החכמים והנביאים לימות

המשיח “לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בגוים ולא כדי שינשאו אותם העמים”

(הלכות מלכים יב). ובצורה יותר מאופקת “כדי שינוחו ממלכויות הרשע שאינן מניחות להן

לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן” (הלכות תשובה ט, ב).

אלא שדבר אחד יש בעניין זה, הבטחון הגמור שהדבר יבוא, ולכן הוא מתחיל את דבריו

בהלכות מלכים ומלחמותיהם: “המלך המשיח עתיד לעמוד… וכל מי שאינו מאמין בו או מי

שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבנו” והוא הולך

ומבסס דבריו: “שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה’ אלהיך את שבותך ורחמך”. ופירוש

הדברים מובא בהלכות תשובה, באמרו: “כל הנביאים כולן ציוו על התשובה ואין ישראל

נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן

נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה וגו’ ושבת עד ה’ אלוהיך ושב ה’ אלוהיך

וגו'” (הלכות תשובה ז, ה). פירושם של דברים: לא שעצם האמונה בביאת המשיח היא העיקר

כשלעצמו, אלא הבטחת התורה בתשובת ישראל היא הגורמת לאמונה זו. ומשום כך “אם

יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל פה

ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה’ הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם

עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי ויתקן את כל העולם

כלו”. כלומר: אישיותו תוודע מתוך הצלחתו במעשיו, שהראשון שביניהם שהוא בעצמו יהיה

ראוי לכך והשני שהעם יעשה תשובה.

אלא שכדי להביא את העם לידי תשובה הרי זה מעשה נביא. ואמנם בתוך הסדר של ימות

המשיח נראה “מפשוטם של כתובים שיעמוד נביא ליישר ישראל ולהכין לבם”, אלא שדברים

אלה אינם ברורים ואי אפשר לדעתם לפני שיתקיימו (הלכות מלכים שם). אלא שדבר אחד

הוא וודאי ובטוח, שהמלך המשיח בעצמו יהיה נביא, ולא סתם נביא, אלא נביא יותר גדול

מכל הנביאים פרט למשה, ודבר זה פירש הרמב”ם בהלכות תשובה. הרמב”ם הלא סבור היה,

שהנבואה באה לו לאדם על ידי הכנה וכמו שהאריך להסביר את הדבר במורה הנבוכים ב, לב

הפילוסופים, אלא על פי רצון ה’, אבל אם ה’ רוצה בזה, הרי הוא מתחיל להיות בדרגת נביא.gsf ‘jrfvc tk hf ot ‘hvkt rzg uhkt tc zt hutrf unmg ,t ihfn ostv otu /lkhtu,

והמדרגה הראשונה היא של השופטים ומשיחי ישראל, ואף משה רבינו בעצמו התחיל בזה.

משמעות הדברים, שאם האדם מתכונן לדבר כראוי והשעה צריכה לכך אז מתחילה הנבואה.

וכך היה עם השופטים. וכפי הנראה, שהשקפת הרמב”ם שכך יהיה גם עם מלך המשיח. לאחר

שהוא יהיה מוכן בכל לעלות לדרגה הגבוהה ביותר של נבואה, מאחר שיהיה אפילו חכם יותר

משלמה, ובשאר העניינים ירצה למלא את התפקידים המוטלים על מנהיג ישראל ויגיע לדרגה

של “חזקת משיח”, כי אז ימשיך במעשיו ויגיע לידי דרגה של “ודאי משיח” עם נבואה.

ובזה יבוארו דברי הרמב”ם ב”אגרת תימן”, שיש בידו קבלה גדולה ונפלאה איש מפי איש

שתחזור הנבואה לישראל.

וזוהי הסיבה שהביא את עניין ימות המשיח שתי פעמים בספרו, בהלכות תשובה ובהלכות

מלכים ומלחמותיהם. בהלכות תשובה הביא את עניין המשיח בתוך הסולם של שכר ועונש,

מאחר שהוא חלק מן העיקר הזה, וגם קשור בתשובה, ובהלכות מלכים ומלחמותיהם הביא

את עניין המשיח מפני שכל עניינו של מלך המשיח הריהו בכלל עצם הנהגת מלכי ישראל בכל

הזמנים.