ב"ה בענין קבלת תענית וקבלת שבת
האם הקבלה היא גדר של נדר או לא? האם מועילה קבלה בלב? האם קבלת תענית של ט' באב מוקדם יותר מחייבת כנדר?
ע' שעורי אבא מארי ח"א עמ' עד על קבלת תענית, ע' קרן אורה תענית יב. וט"ז תקס"ב סעיף ו'. דבר אברהם ח"ב סימן יד
קבלה של דבר מצוה: ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה צד "והמצוה הצ"ד היא שצונו לקיים כל מה שקבלנו על נפשנו במלת שבועה ונדר וצדקה וקרבן וזולת זה והוא אמרו יתע' (תצא כג) מוצא שפתיך תשמור. ואע"פ שכבר חלקו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לענין (ר"ה ו א) אמנם הכוונה המגעת מכל מה שזכרתי לך שמצות עשה הוא לקיים כל מה שיבטא האדם מחיוב על עצמו באי זה דבר שיהיה מן הדברים. והעובר עליו עבר מצות לא תעשה. והנה אבאר זה בזכרי מצות לא תעשה (קנז). ולשון ספרי מוצא שפתיך מצות עשה". (וע' השגות הרמב"ן שם)
וגם נדרי צדקה הם נדר ממש: ע' רמב"ם שיש בל יחל: ע' הלכות ערכין וחרמין פ"ו הלכה לא לגבי הנודר להקדיש. וכתב שיש בל יחל ולא תאחר. וע' ספר המצות מצוה ל"ת קנז שיש בל יחל בנדרי צדקה.
האם הקבלה של תענית היא גדר של נדר או לא?
לכאורה הרי יש חסרון של לשון נדר, שהרי רק קבל על עצמו. וע' טור יו"ד סימן רטו, שאכן יש הבדל אם הוציא בלשון נדר או לא הוציא בלשון נדר: "נדרים חלים על דבר מצוה כיצד אומר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל אסור לישב בסוכה וליטול לולב וכן אם נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וי"ט וחנוכה ופורים חל הנדר גם עליהם ומ"מ לא יצום בהם אלא מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם שאומרין לו אילו שמת ללבך שיפגעו בתוך הזמן אלו הימים לא היית נודר והותר כל הנדר וכתב הרמב"ן דוקא שהוציאו בלשון נדר ממש כגון שאומר קונם אכילת יום פלוני עלי לכך צריך שאלה אבל אם לא הוציאו בלשון נדר ממש אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת וי"ט ולא חנוכה ופורים וא"צ שאלה כלל"
שולחן ערוך יורה דעה סימן רטו: סעיף ב: "נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וימים טובים ור"ח, מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם שאומרים לו: אילו שמת על לבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר, והותר כל הנדר". סעיף ג: "במה דברים אמורים שצריך התרה, כשקבלו בלשון נדר, שאמר: קונם אכילת ימים כך וכך עלי; אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית, אינו דוחה לא שבת ויו"ט וראש חודש ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה, ואפילו לא קיבל עליו להענות אלא בשבת ויום טוב בלבד (ועיין בא"ח סימן תי"ח)."
וראיה שאין זה נדר ממש, שהרי לוה אדם תעניתו ופורע.
כתב הר"ן תענית על רי"ף ב' ע"ב ד"ה ואמר רב הונא "ואיכא למידק…". וד"ה אלא עיקרן של דברים, שכתב שקבלת תענית היא קבלה לדבר מצוה ואינה נדר ממש.
והדברים הובאו בבית יוסף סימן תיח באו"ח. "אלא עיקרן של דברים דהאי נדר דאמרי הכא דידחה לא נדר ממש הוא אלא קבלה דתענית בעלמא וקבלה דתענית לא חמירא כנדר גמור למיעקר ימים טובים ואפילו דמגילת תענית לפי שאינה אלא קבלה לדבר מצוה ולא נדר גמור זהו דין תענית יחיד אבל תענית ציבור הרי הוא כנדר גמור לפי שיש כח בבית דין לגזור תענית בימים טובים של דבריהם ומשום הכי אמרינן דאם התחילו אין מפסיקין". וע' השגות הראב"ד פסחים כ"ז ע"א ברי"ף שכתב בפירוש שקבלת תענית אין זו קבלה ממש.
וע' רא"ש נדרים פרק ט' סימן ה' שהביא רמב"ן שקבלת תענית אין זה נדר ממש. ודברים אלו נפסקו בשו"ע סימן רט"ו סעיף ג' שאם לא קבל בלשון נדר אין זה נדר ממש. ואין צריך התרה על ימים טובים. וכן כתב הרמב"ם הלכות נדרים פרק א' הלכה כט לגבי אקום ואשנה פרק זה, שזה "כמו נדר ואע"פ שלא הוציאו בלשון נדר". ומשמע שכדי שיהיה נדר גמור צריך להיות בלשון נדר ממש.
אופן הקבלה של תענית יחיד:
ראה רמב"ם הלכות תעניות פרק א':
"כשם שהציבור מתענים על צרתם, כך היחיד מתענה על צרתו. כיצד, הרי} שהיה לו חולה, או תועה במדבר, או אסור בבית האסורין–יש לו להתענות עליו, ולבקש רחמים בתפילתו; ואומר עננו, בכל תפילה שמתפלל. ולא יתענה בשבתות, ולא במועדות, ולא בראשי חודשים, ולא בחנוכה ופורים." "כל תענית שלא קיבלה עליו היחיד מבעוד יום, אינה תענית. כיצד מקבלה, כשיתפלל תפילת מנחה, אומר בתפילה עננו, וגומר בליבו להתענות למחר. ואף על פי שהוא אוכל בלילה, לא הפסיד כלום; וכן אם גמר בליבו, וקיבל עליו להתענות שלושה או ארבעה ימים זה אחר זה, אף על פי שהוא אוכל כל לילה ולילה, לא הפסיד תעניתו–ואינו צריך כוונה, לכל יום ויום מבעודו."
וכתב המגיד משנה שם שאין זו קבלה ממש, עיי"ש.
רא"ש תענית פרק א' סימן יג. "אמר שמואל כל תענית שלא קבלו עליו מבעוד יום לא שמיה תענית. בתום עבודה זרה (דף לד א) כתב ה"ר יהודה בשם ר"ת ז"ל אם בדעתו להתענות מאתמול ולא קבל עליו במנחה אך בלבו היה להתענות מאתמול אלא שלא הוציאו מפיו מיקרי שפיר תענית דהוי בכלל נדיב לב כדאמר בפ' ג' דשבועות (דף כו ב) דאם גמר בלבו אע"פ שלא הוציאו בשפתיו מועיל. ואף ע"ג דקאמר התם דלענין שבועה לא מהני גמר עד שמוציא בשפתיו דכתיב לבטא בשפתים מסתברא דכל עניני נדר ילפינן מהדדי דהא גבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך תשמור ומועיל גמר בלבו וה"ה גבי תענית והא דבעיא קבלה בתפלת המנחה לכתחלה הוא דבעיא הכי ולישנא דהגמרא לא משמע הכי מדקאמר כל תענית שלא קבלו עליו מבעוד יום לא שמיה תענית משמע שאין שם תענית עליו כלל להתפלל ענינו ולצאת ידי נדרו ונ"ל דראיית ר"ת לא היתה אלא למי שהרהר קבלת תענית בלבו בתפלת מנחה ולא הוציאו. מדהביא ראיה מנדיב לב ומצדקה דמחשבת הלב הוי כאילו הוציאו בפיו אבל לא עדיף הרהור שיוצא כל היום יותר מהוצאת פיו ואם הרהר בשעת תפלה לענין זה ראייתו טובה ונכוחה וקרינא ביה שפיר קבלה עליו. אימתי מקבלה אמר רב במנחה כשיגיע זמן המנחה יאמר הריני בתענית יחיד למחר ושמואל אמר בתפלת המנחה פר"ח יאמר בתפלת המנחה מחר אהיה בתענית יהי רצון שתהא תפלתי ביום תעניתי מקובלת
האם מועילה קבלה בלב?
רמב"ם הלכות נדרים פ"ב הלכה ב' שכתב דין גמר בליבו צריך להוציא בשפתיו: "אין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו, עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו וליבו שווין, כמו שביארנו בשבועות"
לעומת זה תרומה וקדשים מועיל בלב, ע' שבועות כ"ו ע"ב. וע' גר"א העיר שבגמ' חגיגה י' ע"א יש קשר בין נדרים בכלל לקדשים עיי"ש. וע' רמב"ם הלכות מתנות עניים שצדקה היא מכלל הנדרים. (וע' ריש הלכות ערכין שבנדרי הקדש יש בל תאחר ובל יחל). וכתב הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות יד,יג: "בנדרים ובנדבות, אינו צריך להוציא בשפתיו, אלא אם גמר בליבו, ול הוציא בשפתיו כלום–חייב. כיצד, גמר בליבו שזו עולה, או שיביא עולה–הרי זה חייב להביא, שנאמר "כול נדיב ליבו, יביאה" (שמות לה,ה): בנדיבות לב, יתחייב להביא. וכן כל כיוצא בזה מנדרי קודשים ונדבותם". ונראה לדייק ממה שכתב במשפט האחרון: "וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים" היינו שרק בקדשים ולא בנדרי ביטוי.
שיטת ר"ת שמועלה קבלה במחשבה: ע"ז ל"ד ע"א ד"ה מתענין בסוף התוס' "מעשה בא לפני ר"ת", ורא"ש הנ"ל הביאו בתענית פ"א סימן יג, ובטור או"ח סימן תקס"ג ובב"י סימן תקס"ב סוף ד"ה ומ"ש רבינו.
וע' רמ"א או"ח תקנ"ג ס"א שקבלה בלב לא מועילה לגבי תחילת הצום, וע' גר"א שם שעמד על הסתירה.
הוספות:
ראה שעור על הבדלה בט' באב, שם הובא מגיד משנה פרק ג' הלכות תעניות הלכה ג' בשם הרמב"ן שדין הקבלה תלוי בדין התוספת וכתב שאין דין תוספת בט' באב. לעומת זה מפורש ברמב"ם בפירוש המשניות סוף תענית שיש תוספת בט' באב. ודעת הרמב"ם שט' באב היא כמו כל תעניות שהם לזכרון מעשינו הרעים ולפתוח דרכי התשובה, ע' פרק ה' הלכות תעניות. ולמעשה בט' באב אין בו דין תוספת אבל קבלה מפורשת בפה מועילה.