ב"ה
קדושת ומורא מקדש
כתב הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה כא:
והמצוה הכ"א היא שצונו לירא מן הבית הזה הרמוז אליו מאד מאד עד שנשים בנפשנו משא הפחד והיראה וזה הוא מוראת מקדש והוא אמרו יתעלה (קדושים יט וס"פ בהר) ומקדשי תיראו. וגדר זאת היראה כמו שזכרו בספרא (קדושים פ"ז ה"ט) אי זהו מורא לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו ולא יעשהו קפנדריא ורקיקה מקל וחומר. וכבר התבאר במקומות מן התלמוד (יומא כה א, סט ב סוטה מ ב ובתוס' וש"נ) שאינו מותר כלל לשבת בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. וזה כלו לאמרו יתעלה ומקדשי תיראו. וזה חובה תמיד ואפילו בזמננו זה שהוא חרב בעונותינו שרבו. ולשון ספרא (שם ה"ח) אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם. ושם (ה"ז) נאמר גם כן לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש:
בהלכות בית הבחירה פרק ז' כתב:
הלכה א
מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו, ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו.
הלכה ב
ואי זו היא יראתו לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורין לו בסדינו ואין צ"ל שאסור לרוק בכל הר הבית אלא אם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו, ולא יעשה הר הבית דרך שיכנס מפתח זו ויצא מפתח שכנגדה כדי לקצר הדרך אלא יקיפו מבחוץ, ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה.
ובהלכה ז' כתב הרמב"ם שדין זה נוהג גם כשמקום חרב:
אע"פ שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו, לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם שאע"פ שחרב בקדושתו עומד.
האם מצות מורא מקדש תלויה בשאלת הקדושה, האם קדשה לעתיד לבא או לא? ואף על פי שנוהג גם בזמן שהמקום חרב הרי המקום עומד בקדושתו כמ"ש הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ו'.
הלכה יד
כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא.
השגת הראב"ד: בקדושה ראשונה שקדשה שלמה. א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' אמרו דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י לעולם כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.[1]
הלכה טו
לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.
הלכה טז
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה[2] ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע"פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.
ועדיין לא למדנו שמצות מורא מקדש נוהגת גם אם אין קדושה בכלל. וע' חתם סופר יו"ד סימן רל"ד והובא בספר עיר הקודש והמקדש פרק ה' אות א', כתב שדין זה של שמירת המקדש תלוי בשאלה אם יש קדושה או אין קדושה בזמן הזה.
אלא שיש ראיה מפורשת לכך: שהרי מקור דברי הרמב"ם שלא יעשה קפנדריא הוא ממשנה מסכת מגילה כח ע"א:
ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים, ואין פורשין לתוכו מצודות, ואין שוטחין על גגו פירות, ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר (ויקרא כ"ו) והשמותי את מקדשיכם – קדושתן אף כשהן שוממין. עלו בו עשבים – לא יתלוש, מפני עגמת נפש.
הרי שאותו פסוק שממנו לומד הרמב"ם בהלכה טז "והשימותי את מקדשיכם" שיש קדושה, הוא הפסוק שממנו לומדים מורא מקדש שאין עושים אותו קפנדריא. ואם כן הרי איסור מורא מקדש תלוי בקדושה ולולא הקדושה לא היה נאמר שבקדושתן הם עומדים.
אבל ממה שהראב"ד חלק על הרמב"ם רק כאן בהלכות בית הבחירה ולא חלק על הרמב"ם בפרק ז' לגבי מורא מקדש, נראה שלענין מורא מקדש אין נפ"מ אם יש קדושה או אין קדושה. ומקור נראה על פי הגמרא יבמות ו' ע"ב:
ואי זו היא מורא מקדש? לא יכנס אדם בהר הבית במקלו, במנעלו, בפונדתו, ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מק"ו; ואין לי אלא בזמן שבהמ"ק קיים, בזמן שאין בהמ"ק קיים מנין? ת"ל: (ויקרא י"ט) את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירה האמורה בשבת לעולם, אף מורא האמורה במקדש לעולם.
וזו הגמרא שהביא הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ז' הלכה ז' הנ"ל.
בהר הבית:
בבית הבחירה יבמות ז' ע"ב כותב המאירי שבהר הבית מצות מורא מקדש היא רק מדרבנן.
יראת המקדש מצות עשה שנאמר ואת מקדשי תיראו ולא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר עליו ואי זו היא מוראת מקדש לא יכנס מפתח העזרה ולפנים במקלו או במנעלו ובאפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורים לו בסדינו וכל שכן שלא ירוק ולא יעשנו קפנדריא ומדברי סופרים אף בהר הבית כן הא מן התורה הר הבית מותר בכך שהרי מחנה לויה הוא ואין קרוי מקדש אלא מה שאם נכנס לשם בטומאה חייב הא מדברי סופרים אף הר הבית בכלל זה ואיסור זה אף בזמן שאין בית המקדש קיים שנאמר והשמותי את מקדשיכם קדושתם אף כשהם שוממים וכן כתוב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שבת לעולם אף מוראת מקדש לעולם.
ויש להביא ראיה שבהר הבית דין מורא מקדש הוא רק דרבנן, מרמב"ם הלכות ביאת מקדש פרק א' הלכה יז:
וכן אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להכנס למקדש כולו מתחילת עזרת ישראל ולפנים כשהוא שתוי יין או שכור או פרוע ראש דרך ניוול או קרוע בגדים, אף על פי שאינו באזהרה שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש שיכנס בו מנוול, אבל ישראל שגדל שערו עד שנעשה מחלפת ולא היה דרך ניוול הרי זה מותר להכנס לעזרת ישראל.
כסף משנה שם: "נראה שהוא מסברא שזה בכלל מה שנצטוינו ליראה מהמקדש." ואם כן מדוע זה לא נאסר גם בהר הבית, ע"כ צריך לומר שלענין פרוע ראש לא החמירו בהר הבית, אף שדין מורא מקדש כן נוהג בהר הבית.
ולכאורה אם מורא מקדש נוהג לא רק כשיש בית המקדש אלא גם כשאין מקדש, הרי שזה לא מחמת קדושת הבית, ולא משום קדושת המקום אלא בגלל הקדושה העצמית של המקום.
ע' ברמב"ם שם הלכה ו' שגם דין איסור ישיבה בעזרה הוא מדין מורא מקדש:
ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה', והסנהדרין שהיו יושבין בלשכת הגזית לא היו יושבין אלא בחציה של חול.
והמקור לזה ע' יומא כ"ה ע"א בר"י שם ד"ה אלא למלכי בית דוד, משמואל ב' ז' יח:
"וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ד’ וַיֹּאמֶר מִי אָנֹכִי אֲדֹנָי ד’ וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם"
הרי שלמלך יש רשות לשבת.[3] וצריך עיון הרי שם זה היה במשכן שילה או בנו"ג, ועיין ריטב"א יומא כה ע"א שהתקשה בזה וכתב:
אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. פרש"י ז"ל דכתיב בדוד (ויקם) וישב לפני ה', ואע"ג דבימי דוד לא הי' שם אלא משכן שהיה בשילה או בנוב וגבעון, אף שם היה מקום מקודש כעין עזרה שאין בו ישיבה לאחרים.
יתכן לומר שגדר מורא מקדש תלוי בעובדה שזה מקום עבודה ונחשב "לפני ה'" (וכ"כ בספר מצות המלך מ"ע כא, ח"א ע' קכו). ולכן גם במשכן שילה הרי קדשים קלים נאכלים בכל הרואה והכל נחשב שם לפני ה' ולכן יש דין מורא מקדש גם בחורבנו, שהרי כבר כתב הרמב"ם שהבאנו לעיל שמקריבין אף על פי שאין בית ואין מחיצה וחומות, ולכן כיון שדין לפני ה' הוא משותף למשכן ולמקדש, זהו הגורם לחיוב מורא מקדש.
ובספר מצות המלך שם הביא בשם הגרי"ז שדין מורא מקדש אינו משום קדושת המקדש אלא משום השכינה ששורה במקדש, וכדאיתא בגמרא יבמות לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש עכ"ד.
ועל פי זה יתכן לדקדק בספר החינוך במצוה רנד שתלה את דין המורא לא רק בהיות המקדש מקום עבודה אלא גם משום היותו מקום תפילה וחייב במורא גם בבואו להתפלל שם. וז"ל:
לירא מן המקדש, כלומר שנעמידהו בנפשותינו מקום הפחד והיראה, כדי שיתרככו לבבינו בבואנו שם להתפלל או להקריב קרבנות, שנאמר [ויקרא י"ט, ל'] ומקדשי תיראו.
אלא שלכאורה "לפני ה'" לא מתקיים היום, כיון שאין היום מזבח בנוי. ובמקום אחר הוכחנו שזה תלוי בגדר המזבח שקיים. שהרי קדשים קלים ומעשר שני נאכלים תוך לחומה כמבואר במשנה מכות י"ז ע"א, וכן החומה קולטת מעשר שני שנכנס שלא יוכל להפדות יותר. וכן כל האוכל מחוץ לחומה לוקה, עיי"ש מכות י"ז. אם כן, לכאורה יש דין במחיצות, שיש לאכול תוך המחיצות, עיין גמ' ב"מ נ"ג ע"ב "דנפול מחיצות" וע' תוס' שם שכתבו שהיינו רוב מחיצות. וברש"י שם על דברי הגמ' "מחיצות לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן" כתב: "מחיצה שנאמר בתורה לא הוזכרה אלא לאכול בתוכה" היינו יש דין מחיצה בתורה. והיכן הוזכרה מחיצה בתורה? ע"כ שבזה מתקיים גדר לפני ה'. וקים להו לחז"ל שבתוך החומה מתקיים גדר לפני ה'.[4]
וצריך עיון, שהרי הרמב"ם הנ"ל שהבאנו אומר שאוכלים קודשים קלים אף על פי שאין שם חומה, וזה משנה מפורשת בעדויות פרק ח' משנה ו':
אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית ואוכלים קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.
ואם כן איך יתכן שצריך חומות כדי לאכול?
פתרון לשאלה זו יש בטור יו"ד סימן של"א (רע"ב ע"ב): שם כתב שההיקש לבכור הוא שצריך שיהיה מזבח. וא"כ גדר לפני ה' הוא מזבח. והביאו משנה למלך בהלכות בית הבחירה שם. וכן כתב בפירוש בכפות תמרים סוכה ל"ד ע"ב (101 בסוף העמוד). וכן כתב בספר עיר הקדש והמקדש ח"א עמוד סב. וע"ע תוס' זבחים ס' ע"ב. ולכן מובן הדין שאם נפגם המזבח אין אוכלין קדשים קלים, משום שחסר בגדר לפני ה'.
ואכן גם בפסוקים בכמה מקומות ברור שלפני ה' זהו מזבח "ושחט את בן הבקר לפני ה'" וכן "והניף אותם תנופה לפני ה'" או בפרשת סוטה כתוב כמה פעמים לפני ה': "והעמיד את האשה לפני ה'" וע"כ הכוונה למזבח. אלא שלפי זה אין מקום לחומרא ליטול לולב בירושלים כיום כשאין מזבח. אלא שיש כמה גדרים של לפני ה', והרי יש גם וידוי מעשר ששם נאמר "לפני ה'" ונוהג בזמן הזה.[5]
אלא שעל פי זה צריך לומר שלדעת הראב"ד לפחות מן התורה אין כיום מורא מקדש. ואולי מורא מקדש לא תלוי בקדושה לדעת הראב"ד אלא בעבדה שזה מקום של השראת שכינה וזה קיים גם היום. והרי דין מורא מקדש נלמד מכאן גם לבתי כנסיות, ע' משנה במגילה כח ע"א:
ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים, ואין פורשין לתוכו מצודות, ואין שוטחין על גגו פירות, ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר (ויקרא כ"ו) והשמותי את מקדשיכם – קדושתן אף כשהן שוממין. עלו בו עשבים – לא יתלוש, מפני עגמת נפש.
על פי הנ"ל דין מורא מקדש תלוי בלפני ה' שלענין זה משמעותו היא השראת שכינה. ועל פי זה יש להבין את הגמרא בברכות דף ס"ב ע"ב, שלומדת מהסנה דין לגבי מורא מקדש:
דתניא: לא יכנס אדם להר הבית לא במקלו שבידו, ולא במנעלו שברגלו, ולא במעות הצרורים לו בסדינו, ובפונדתו מופשלת לאחוריו, ולא יעשנה קפנדריא, ורקיקה מקל וחומר ממנעל, ומה מנעל שאין בו דרך בזיון אמרה תורה (שמות ג') של נעליך מעל רגליך רקיקה שהיא דרך בזיון – לא כל שכן.
ועל פי מה שכתבנו דין מורא מקדש יסודו הוא לא עצם הבנין או הקדושה אלא השראת השכינה במקום זה. וע' אורח חיים פרשת ויגש על הפסוק ואנכי ארד עמך שיש דרגות שונות וע' ספר עיר הקודש והמקדש חלק א' פרק ה' אות ב'. ובכוזרי מאמר ה' כג:
אמר החבר: השכינה הנראית עין בעין היא אשר נעדרה, כי איננה נגלית כי אם לנביא או להמון נרצה במקום המיוחד, והיא אשר אנחנו מצפים לה, באמרו: (ישעיהו נ"ב ח') כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, ובאמרנו בתפלתנו ותחזינה עינינו בשובך לציון. אך השכינה הנסתרת הרוחנית היא עם כל ישראל אזרחי ועם כל בעל דת האמתית, זך המעשים, טהור הלב, נפשו ברה לאלהי ישראל.
נספח:
רמב"ם הלכות ביאת מקדש פרק א' הלכה יז:
וכן אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להכנס למקדש כולו מתחילת עזרת ישראל ולפנים כשהוא שתוי יין או שכור או פרוע ראש דרך ניוול או קרוע בגדים, אף על פי שאינו באזהרה שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש שיכנס בו מנוול, אבל ישראל שגדל שערו עד שנעשה מחלפת ולא היה דרך ניוול הרי זה מותר להכנס לעזרת ישראל.
כסף משנה שם: "נראה שהוא מסברא שזה בכלל מה שנצטוינו ליראה מהמקדש."
מנחת שלמה סימן קסא. בדין פרועי ראש ושתויי יין
ז' כסלו תש"ח
למע"כ הגאון המפורסם מוהרי"מ טוקצינסקי שליט"א
אחרי ברכת שלו' כראוי לכה"ג אתכבד להשיב בקצרה.
ע"ז שכתר"ה כותב שהוא מתקשה לדעת החילוק בין מורא מקדש שנוהג גם בהר הבית, ובין כניסת פרועי ראש וקרועי בגדים דלא אסור כי אם מבין האולם ולמזבח.
לענ"ד החילוק הוא פשוט דבפריעת ראש ובגדים מקורעים ליתא כלל משום קלות ראש ואין בכניסתם שום פגיעה בכבוד המקדש [כי אם בכה"ג דהוי דרך נוול], ורק מגזיה"כ הוא דאסור כמו שאסרה תורה ביאת טמאים וכדומה, וכן בעלי מומין אע"פ שחביבין למקום, ועיין במג"א סי' נ"ג סק"ח שכתב לענין בע"מ שהוא ראוי להיות ש"צ מפני שדרך הקב"ה להשתמש בכלים שבורים, ואפי"ה אסורין ליכנס מבין האולם ולמזבח דומיא דפרועי ראש וקרועי בגדים.
ועיקר ההגדרה לדעת באיזה ענין נקרא פגיעה בכבוד המקדש ובאיזה ענין לא, ומה אסור בכל הר הבית ומה אסור רק בעזרה, הוא דבר המסור לחכמים ואין לנו בזה כי אם שאמרו חז"ל.
אגב אעיר על מה שהדר"ג כותב במכתבו דהדין דאין פרוע ראש נכנס בין האולם למזבח "להרמב"ם הרי זה רק בכהן וכשר לעבודה" הן אמנם דבהאי לישנא כתב רבנו בפ"א מביאת מקדש הט"ו "כל כהן הכשר לעבודה" אבל רק לרבותא נקט הכי דאע"פ שהוא כהן וכשר לעבודה אפי"ה אם שתה יין או שהוא פרוע ראש אסור ליכנס, משא"כ זר אפי' אם אינו בע"מ ולא שתה יין ג"כ אסור ליכנס משום זרות דגרע טפי מכהן בע"מ, וכן כתב המל"מ – שכתר"ה מציין לעיין בו – בסוף הל' ביאת מקדש.
אך צ"ע קצת במ"ש הרמב"ם בסופ"א מביאת מקדש וז"ל "וכן אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להכנס למקדש כולו מתחלת עזרת ישראל ולפנים כשהוא שתוי יין או שכור או פרוע ראש דרך ניוול או קרוע בגדים, אע"פ שאינו באזהרה, שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש שיכנס בו מנוול, אבל ישראל שגדל שערו עד שנעשה מחלפת ולא היה דרך ניוול הרי זה מותר להכנס לעזרת ישראל", ועיין בכס"מ שכתב "שזה בכלל מה שנצטוינו ליראה מהמקדש", וקשה דכיון שמפורש כתב "שאין זה כבוד ומורא" א"כ מאי אריא דאסור רק מעזרת ישראל ולא בכל ההר הבית כולו, וצריכים לדחוק דדרך ניוול קיל טפי מקלות ראש ומשו"ה לא אסור כי אם בעזרה דומיא דישיבה דאסור רק בעזרה בלבד ולא בכל ההר הבית שיבב"א.
אור לציון ח"ג דינים הנוהגים זכר לחורבן פרק ל' לגבי חייל שצריך להיות בשמירה בהר הבית:
[1] בהקשר לכך יש להביא את הקדמת הראב"ד למסכת עדיות:
טרם אדבר כל דבר אני מודיע לכל קורא בספר הזה אשר אני מחל. אין עמי בכל אלה לא מפי רב ולא מפי מורה כי מעזרת האל לבדו המלמד אדם דעת ואולי יקרה בהם שגגה משגגת היד או משגגת הלב ידע הקורא בו בי העוון ולא ברבותי. והנמצא בו מן הטוב והישר ידע כי הוא מן הסוד כענין שנאמר סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. ואני שואל מאת הבורא יתברך להדריכני בו בדרך ישרה מבלי שגגה ועוון כאשר אמר המשורר הדריכני באמתך ולמדני כי אתה אלהי ישעי ואני איחל וישעו אקוה ובאלהים אעזר ואני מקבל על עצמי לפרש.
[2] ובמקום אחר הארכנו להסביר פשט בקושית המפרשים, שהרי גם בזמן יהושע היתה גם חזקה ואם כן מדוע גרע מחזקה של בית שני?
[3] אלא שקשה, אם כל הכהנים שצריכים לאכול קדשי קדשים האם אוכלים בעמידה? אלא כתבו התוספות ביומא דף כה ע"א ד"ה אין:
אור"י בר אברהם דאף על גב דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד הנ"מ לדברים דלאו צורך עבודה אבל אכילה צורך עבודה היא דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים מישרא שרי ואתי שפיר נמי
[4] יתר על כן מצאנו בפירוש המשניות לרמב"ם בסוכה שלגבי דין לולב שלולב ניטל במקדש שבעה, היינו כל ירושלים. וכתב הערוך לנר דף מא ובביכורי יעקב סימן תרנ"ח ס"ק א' שיש להחמיר בעיר העתיקה בכל חומרי לולב ביום א' ויש ליכוין לקיים ספק מצוה דאוריתא שמא יעבור על בל תוסיף או בל תגרע. וכן יש מקפידים בלולב בירושלים כל שבעה בחג הסוכות את חומרי לולב מן התורה ע"פ רמב"ם זה. וכן כתב הרב שכטר ב"ארץ צבי".
[5] וע' מחלוקת הרמב"ם וראב"ד יא הלכות מעשר שני הלכה ד', שהרמב"ם כתב לגבי וידוי מעשר: "ובין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתוודות". וכתב ע"ז הראב"ד "א"א זה שבוש שהוידוי אינו אלא בפני ד' ואין לפני ד' אלא בבית".
לדעת הרמב"ם נראה שכוונתו כמו במעשר שני, שאמנם לומדים מבכור שאינו תלוי אלא בבית, אבל גם בזמן הזה אוכלים מע"ש, והיינו כשיש מזבח. ולכן דין וידוי הוא גם כשאין בית. אבל הראב"ד הבין שצריך בית ממש, ולכן חלק על הרמב"ם גם לגבי וידוי מעשר.