ב”ה
(דף מודפס ינתן לקראת הלימוד)
נתינת אוכל למי שלא יברך
האם יש להימנע מלכבד בדברי מאכל את אלה שאינם נזהרים בנטילת ידים וברכות לפי המבואר בשו”ע (או”ח קס”ט, ב; קס”ג, ב ברמ”א), ולא ראינו שמקפידים על כך, ומעשים בכל יום שמזמינים לסעודות ושמחות גם כאלה שאינם נזהרים בנטילת ידים וברכות.
- חולין קז ע”ב:
תא שמע דאמר ר’ זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו… תנו רבנן לא יתן אדם וכו’ והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו.
- בית יוסף סימן קסט על הטור שהביא הדין הנ”ל:
מדברי רבנו נראה דלתוך פיו לאו דוקא אלא אפילו לידיו נמי אסור.
וכתב ה”ר יונה בסוף פרק אלו דברים (שם. ד”ה לא) יש למדין מכאן שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך ונראה שכיון שמתכוין לעשות מצוה שנותן בתורת צדקה מותר ע”כ ואין דבריו נראים דהא ליתן לשמש נמי מצוה הוא ואפילו הכי לא יתן לו אלא אם כן יודע שנטל ידיו.
- ע”ז ו’ ע”ב – ז’ ע”א:
איבעיא להו משום הרווחה או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול למאי נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה אי אמרת משום הרו וחה הא קא מרווח ליה אי אמרת משום עור לא תתן מכשול הא אית ליה לדידיה וכי אית ליה לא עבר משום עור לא תתן מכשול והתניא אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת”ל ולפני עור לא תתן מכשול והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול הב”ע דקאי בתרי עברי נהרא דיקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן.
רש”י ד”ה דקיימא:
דקיימא בתרי עברי נהרא – עובד כוכבים מצד זה וישראל מצד זה דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל.
- רא”ש שם פ”א סימן ב’ בסופו:
תניא ר’ נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת”ל לפני עור לא תתן מכשול תימה אמאי נקט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח טפי מנבילה לישראל בשלמא אבר מן החי לבני נח איצטריך לאשמועינן דשייך ביה לפני עור לא תתן מכשול וי”ל דנקט כוס יין לנזיר לפי שאינו נזהר כל כך מלשתות יין כי הורגל כל ימיו בשתייתו גם רואה את הכל שותין יין הלכך אפי’ שואל בסתם לא יתנו לו אולי ישכח נזירתו וישתה אבל מותר להושיט נבילה לישראל בסתם כל זמן שאינו יודע בודאי שהוא רוצה לאוכלה הלכך אסור להושיט למומרים דבר איסור אפי’ שלהן היכא דקאי בתרי עברי דנהרא:
- ר”ן על הרי”ף:
דיקא נמי דקתני לא יושיט. דלשון הושטה משמע שהוא אינו יכול לנטלו ומיהו משמע דהני מילי לענין איסורא דאורייתא אבל מ”מ מדרבנן מיהא אסור שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסור והיאך יסייע ידי עוברי עבירה:
- רא”ש שבת פ”א סימן א’ על דברי המשנה שעני ששם בידו של בעל הבית העני חייב ובעל הבית פטור:
מפרש בגמרא (דף ג א) דפטור ומותר לגמרי משום דלאו מידי קעביד. וקשה והיכי קאמר דפטור ומותר לגמרי והא קעבר משום לפני עור לא תתן מכשול וכמו מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח. ואין לומר דהכא מיירי בכה”ג דאפילו אם לא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח פ”ק דע”ז (דף ו ב) דמוקי להא דנותן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקיימי בתרי עברי דנהרא ולא היה יכול ליטלו אם לא שהושיט לו דמ”מ איסורא דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב”ד מצווין להפרישו כ”ש גדול שלא יסייע לו.
- שו”ע יו”ד קנא סעיף א’:
דברים שהם מיוחדים למין ממיני עבודת כוכבים שבאותו מקום, אסור למכור לעובדי אותן עבודות כוכבים שבאותו מקום…
הגה: …י”א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ”ק דע”ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. (ר”ן שם ובתוספות ואשיר”י והגמ”ר פ”ק דשבת לדעת הרב).
- ש”ך יו”ד קנ”א ס”ק ו:
י”א כו’. דס”ל דכי היכי דאמרינן בש”ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא ה”ה הכא ויש מחמירין וסוברין דמ”מ איסור מדרבנן איכא אפילו לא הוי כמו תרי עברי דנהרא.
- ש”ך ס”ק ו’:
לפעד”נ דלא פליגי דכ”ע מודים להמרדכי ותוס’ בפ”ק דעבודת כוכבי’ דבעובד כוכבי’ או מומר שרי והגמ”ר ותוס’ והרא”ש בפ”ק דשבת והר”ן פ”ק דעבודת כוכבים מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא”ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב”ד מצווים להפרישו כ”ש ישראל גדול משא”כ בעובד כוכבי’ וישראל מומר שאינו חייב להפרישו לכן צריך למצא פתרון באופן אחר:
- רמב”ם בפרק י’ הלכות מעשר הלכה יג
רופא חבר שהיה מאכיל לחולה ע”ה מפירות ע”ה נותן לתוך ידו אבל לא לתוך פיו, ואם היה הדמאי של רופא אפילו לתוך ידו לא יתן, וכן אם ידע שהוא טבל ודאי אפילו לתוך ידו אסור.
- פרי מגדים באשל אברהם קס”ג:
הנה, לפני עור לא תתן מכשול לאו הוה, ומסייע ידי עבירה דרבנן הוא, עיין סימן שמ”ז [ס”ק] ד’, ומשום הכי בעכו”ם משמע שם לא גזרו לסייע. ולפי זה באיסור דרבנן אם בתרי עברי דנהרא כעין תורה תקנו ועובר לפני עור לא תתן מכשול בדרבנן, ואמנם מסייע ידי עוברי עבירה י”ל בדרבנן הוה גזירה לגזירה. והביא דברי הר”מ ז”ל פרק עשירי דמעשר הלכה י”ג וז”ל, רופא חבר שמאכיל לחולה עם הארץ דמאי של עם הארץ נותן לידו לא לפיו, ודמאי של רופא לידו לא יתן, “וכן” בוודאי לא יתן לידו. הנה בוודאי יש מסייע ידי עוברי עבירה, ובדמאי דרבנן לא גזרו מסייע, ומכל מקום לפיו ממש לא יתן. ודמאי של רופא לפני עור לא תתן מכשול בדרבנן, א”כ משמע דבדרבנן לא גזרו מסייע, ועכ”פ לידו מותר. הוא הדין מאכיל בנטילת ידים דרבנן מותר לידו אם הוא של אוכל ולא קאי בתרי עברי דנהרא, וחולה שאין בו סכנה, מכל מקום יוכל להפריש ממנו המתנות, ובלאו הכי די לו דאם לא כן דרבנן מותר בחולה שאין [בו] סכנה, ועיין כסף משנה שם.
- כתב סופר או”ח פג:
וליישב קושי’ ש”ך העצומה בסתירת דברי הרא”ש ותוס’ ור”י נלפענ”ד דיש לחלק בין הא דפ”ק דשבת לפ”ק דע”ז דבפ”ק דשבת העני המוציא או מניח לידו של הבעה”ב אז היא אתחלת’ דעבירה כשמוציא מידו או גמרה כשמניח בידו והוא מסייע קצת בשעת עבירה הגם שאין בסיוע צורך שאפשר בלא”ה מ”מ אסור מדרבנן ודן ולמד זה מדמצווי’ לקטן להפרישו כשרואי’ שעושה איסור כ”ש שאין לסייע בסוף קצת כשמתחיל או גומר האיסור על ידו, אבל בנותן איסור שלו למומר הגם שידוע שיאכל מ”מ בשעת נתינה עדיין ליכא כאן שום אתחלת’ דאיסור ואינו מסייע לו כלום בשעה שעושה האיסור כנ”ל והוא חילוק נכון:
- משנה גטין ס”א ע”א. המשנה שם אומרת :
משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה… אבל לא תבור ולא תטחן עמה… וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום
רש”י שם ד”ה לא תבור:
“לא תבור ולא תטחון עמה – לסייעה, מפני שאסור לסייע בידיים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה” (ד”ה לא תבור.
- תורת חסד סימן ה’:
אבל להזמין לפניו שיאכל מעצמו י”ל דשרי כשיטת הרמב”ן והריטב”א דבכה”ג ליכא איסור לפ”ע. וי”ל עוד דאף להתוס’ ספ”ק דע”ז הנ”ל דבאיסור דרבנן נמי יש איסור לפ”ע והיינו דאסור אף בכה”ג להזמין לפניו האיסור שיאכל מעצמו וכנ”ל. מ”מ זהו רק באיסור דרבנן שהחליטו האיסור מדבריהם ויש תורת איסור ומכשול על אותו הדבר עצמו מדרבנן שייך ביה איסור לפ”ע. משא”כ היכא דלא שייך כלל לומר שהדבר נחלט לאיסור בעצם רק שגזרו מדבריהם חיוב על האדם וכמו באוכל בלא נט”י דלא שייך לומר דהוי הפת איסור בעצם רק דהאי גברא הוי עובר על תקנת חכמים. וכיון שאין גוף הדבר איסור ומכשול בעצם נ”ל י”ל דלכ”ע אין איסור אלא כשמאכיל לחבירו בידים וכנ”ל.
- מנחת שלמה לה:
בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה”ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו”ע או”ח סי’ קס”ט סעי’ ב’), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו”ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה”ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי’, ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו”מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ”מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע”י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן.
מילואים והשמטות: ואף שכעי”ז כתב גם הרעק”א ביו”ד קפ”א ס”ו לענין אשה המקפת פאת ראש האיש ומ”מ כתב רק בלשון “ואולי”, שאני הכא דבזה שהוא נמנע מלכבדו הוא עצמו חשיב כמכשילו ביותר.
ונראה שאם אחד רואה בחברו ששותה יין של ערלה, ואינו יכול בשום אופן למונעו אלא ע”י זה שיחליף אותו ביין של טבל, או של סתם יינם, דמסתבר דאין כאן שום איסור בזה שעושה מעשה בקום ועשה, ונותן לו יין של טבל, כיון דלא קעביד שום מכשול, אלא אדרבה מציל אותו בכך ממכשול יותר גדול. (אך מסתפק אני לפי הכלל הידוע של המל”מ בפ”ד ממלוה ה”ב, דאין אדם נפטר מלפני עור אלא א”כ יכול הנזיר ליקח את היין בעצמו, או יש עכו”ם שיתן לו, אבל לא מפני זה שיש ישראל אחר דלא איכפת לי’ לעבור ע”ש, דלפי”ז איך הוא הדין בכה”ג שיש עוברי עברה שמוכרים נבלה וטרפה לישראלים, אם מותר לישראל כשר למכור להם טרפה דרבנן, מי אמרינן דשרי, הואיל ומציל בכך את האוכלים מאיסור דאורייתא, או אפשר דמחמת האחרים שעוברים על לאו דלפני עור, אי אפשר לנו להתיר משום כך למכור טרפה דרבנן, ולהפקיע מזה האיסור של לפני עור).