בהעלותך – פסח שני

ב”ה

פרשת בהעלותך – בענין פסח שני אם הוא תשלומים או רגל בפני עצמו

(על פי רסיסי טל חלק ב’ – כת”י)

במדבר פרק ט

(ט) וַיְדַבֵּר ד’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַד’:

(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

(יב) לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:

(יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ד’ לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:

(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַד’ כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ:

א

בספר המצות מ”ע נ”ז מנה הרמב”ם את מצות פסח שני כמצוה בפני עצמה, וכתב:

והמצוה הנ”ז היא שצונו לשחוט פסח שני מי שנמנע ממנו פסח ראשון והוא אמרו יתעלה (בהעל’ ט) בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו. ובכאן יש למקשה שיקשה עלי ויאמר אלי למה זה תמנה פסח שני וזה סותר מה שהקדמת בשרש השביעי באמרך שדין המצוה לא יימנה מצוה בפני עצמה, ידע מקשה קושיא זאת שהחכמים כבר חלקו בפסח שני אם יהיה דינו כדין פסח ראשון או הוא צווי נאמר בעצמו ופסקה ההלכה שהוא צווי נאמר בעצמו. ולכן ראוי למנות אותו בפני עצמו. ובגמר פסחים (צג א) אמרו חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי ר’ נתן אומר חייב כרת על הראשון ופטור על השני ר’ חנניה בן עקביא אומר אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה שניהם. ושאל התלמוד ואמר במאי קא מיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא ור’ נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא. הנה כבר התבאר מה שרמזנו אליו. ושם (צג ב) אמרו הילכך הזיד בזה ובזה, כלומר שלא הקריב פסח ראשון ולא פסח שני בזדון, דברי הכל חייב. שגג בזה ובזה דברי הכל פטור. הזיד בראשון ושגג בשני לרבי ורבי נתן חייב ולרבי חנניה בן עקביא פטור. וכן כשהזיד בראשון והקריב השני הוא חייב לרבי^[1] לפי שאין לדעתו השני תשלומין לראשון. וההלכה בזה כלו כרבי. וזאת המצוה אין הנשים חייבות בה. שכבר התבאר שם (עט ב, צא ב) שהאשה בשני רשות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ג”כ בגמר פסחים (עט – פא א, צ ב – צו א):

הרמב”ם כאן מסכם בקיצור את דברי הגמרא בפסחים, שנעיין בהם להלן. אלא שיש להקדים קושי ברמב”ם ובגמרא לגבי הקשר בין חיוב כרת והעובדה שפסח שני הוא רגל בפני עצמו. כתב הרמב”ם בהלכות קרבן פסח (פרק ה’ הלכה א’):

מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח שאין שוחטין עליו, או שהיה בדרך רחוקה, או נאנס באונס אחר, או ששגג ולא הקריב בראשון, הרי זה מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים, ושחיטת פסח זה מצות עשה בפני עצמו ודוחה את השבת שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת.

מלשון הרמב”ם בסוף ההלכה משמע שחיוב כרת בפסח שני הוא משום שהוא רגל בפני עצמו. אמנם מקורו בסוגיה שלרבי יש כרת בפסח שני והוא ס”ל שהוא רגל בפני עצמו. אבל הדברים קשים, מה ענין רגל בפני עצמו לענין חיוב כרת. אדרבא, אם נאמר שהוא רגל בפני עצמו, הרי זו מצות עשה נוספת מלבד פסח ראשון (ואכן כן מוני המצות מנו את פסח שני כמצוה בפני עצמה) ובמצות עשה אין כרת. ודוקא אם נאמר שהוא תשלומין דראשון היה אפשר לומר שעל השני יש את הכרת שהיה על הראשון. וקושיה זו קשה בעצם על הגמרא בפסחים (דף צג ע”א):

תנו רבנן: חייב כרת על הראשון, וחייב כרת על השני דברי רבי. רבי נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני. רבי חנניא בן עקביא אומר: אף [על] הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני. ואזדו לטעמייהו, דתניא: גר שנתגייר בין שני פסחים, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים – חייב לעשות פסח שני. דברי רבי. רבי נתן אומר: כל שזקוק לראשון – זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון – אין זקוק לשני. במאי קמיפלגי? רבי סבר: שני רגל בפני עצמו הוא, רבי נתן סבר: שני תשלומין דראשון הוא, תקוני לראשון לא מתקין ליה. ורבי חנניא בן עקביא סבר: שני תקנתא דראשון הוא.

לרבי גר עושה פסח שני משום שהוא רגל בפני עצמו ולכן גם יש חיוב כרת. וקשה, מה ענין שתי המחלוקות זו לזו והרי לרבי שיש כרת על השני, ניתן לומר שהוא תשלומים דראשון ולכן אין כרת עד שעובר על השני, וכן חייב כרת גם על הראשון בפני עצמו כגון אם הזיד בראשון אף אם שגג בשני. ורבי נתן שאומר שחייב כרת על הראשון אם הזיד בו, ופטור על השני אפילו אם שגג בראשון והזיד בשני (כמ”ש רש”י שם), ולשיטתו ניתן לומר שאין כרת על השני גם אם פסח שני רגל בפני עצמו הוא ולאו תשלומים דראשון.

והרי זה ממה נפשך: אם הגמרא עדיין לא ידעה את הלימוד מהפסוק (ע’ להלן) שיש כרת בפסח שני, הרי הסברא צריכה להיות הפוכה, כמ”ש. ואם הגמרא ידעה את הלמוד מהפסוק, אם כן מה תלוי חיוב כרת בהא שזה רגל בפני עצמו.^[2] ועוד קשה מה שכתב הרמב”ם שדוחה שבת משום שהוא רגל בפני עצמו, והלא גם אם הוא תשלומין דראשון סוף סוף זמנו קבוע ואיתא ביומא (דף נ’ ע”א): “אלא נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו ביחיד וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה ואפילו בצבור”.

ולישב כל זה נראה על פי המשך הגמרא שם:

ושלשתן מקרא אחד דרשו (במדבר ט) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה רבי סבר (במדבר ט) וחדל לעשות הפסח ונכרתה דלא עבד בראשון אי נמי (במדבר ט) קרבן ה’ לא הקריב במעדו בשני וממאי (דהא) [דהאי] חטאו ישא כרת הוא קסבר מגדף היינו מברך השם וכתיב במברך את השם (ויקרא כד) ונשא חטאו וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דהתם מה להלן כרת אף כאן נמי כרת ורבי נתן סבר (במדבר ט) וחדל לעשות הפסח ונכרתה דהאי כי לשון דהא הוא והכי קאמר רחמנא דהא קרבן ה’ לא הקריב במעדו בראשון האי חטאו ישא מאי עביד ליה קסבר מגדף לאו היינו מברך את השם וגמר האי חטאו דהתם מהאי חטאו דהכא מה הכא כרת אף התם כרת ורבי חנניא בן עקביא סבר וחדל לעשות הפסח ונכרתה אי קרבן ה’ לא הקריב במועדו בשני והאי חטאו ישא מאי עביד ליה כדאמרן הלכך הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב שגג בזה ובזה דברי הכל פטור הזיד בראשון ושגג בשני לרבי ולרבי נתן מחייבי לרבי חנניא בן עקביא פטור שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב לרבי נתן ולרבי חנניא בן עקביא פטור.

ופרש”י שם:

אי נמי קרבן ה’ לא הקריב וגו’ דכי משמש בארבע לשונות, וזה בלשון אי דרשינן ליה, ולא קאי אדלעיל מיניה לפרושי טעמא למילתא קמייתא כמו לשון דהא, אלא מילתא אחריתי היא כמו כי יקרא (דברים כב) כי תכלה לעשר (שם /דברים/ כו) כי תפגע (שמות כג).

ומחלוקתם בפירוש הפסוק “כי קרבן ה’ לא הקריב במועדו”, לרבי הפסוק קאי על פסח שני. ולרבי נתן “כי קרבן ה'” הוא לשון דהא: משום שקרבן ה’ לא הקריב במועדו. אבל לא כתוב כרת בפסח שני כלל. ונראה דעיקר המחלוקת בין רבי ורבי נתן היא אם אפשר ליחס את המילה “במועדו” הכתובה בפסוק לפסח שני. ולשניהם אין חיוב כרת אלא על פסח שנעשה “במועדו”, אלא שלרבי פסח שני הוא מועדו ולרבי נתן אינו מועדו. והנה אם נאמר שפסח שני אינו אלא תשלומים אם כן פסח ראשון הוא המחייב הקרבת פסח שני ואם כן ודאי לא שייך לומר על פסח שני במועדו. אבל אם נאמר שפסח שני רגל בפני עצמו אפשר לומר שבמועדו מוסב על פסח שני. והא שדין כרת יש רק במקום שלא הקריב במועדו, כן משמע מפשטות הכתוב: “והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי קרבן ד’ לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא”, ולכן כרת בשני מותנה בכך אם פסח שני רגל בפני עצמו וממילא אפשר לומר כי הפסוק בפסח שני “כי קרבן ד’ לא הקריב במועדו” מוסב על פסח שני. ואולי ניתן להוסיף בטעמו של רבי דס”ל דגם בפסח שני יש דין במועדו שהרי האנשים שבאו אל מרע”ה טענו: “למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ד’ במועדו בתוך בני ישראל” כלומר הם בקשו להקריב את קרבן ד’ במועדו דוקא. ואפשר לומר שכאשר הקב”ה נענה להם, כפשטות הכתוב, התשובה היתה שיקריבו ביום י”ד לחודש השני וזה נקרא במועדו.

וזה פשט דברי הרמב”ם בפרק ה’ הלכה א’, שכיון שהוא רגל בפני עצמו לכן חייב עליו כרת. כלומר שכיון שהוא רגל בפני עצמו, לכן מה שנאמר בתורה “כי קרבן ה’ לא הקריב במועדו” מוסב גם על פסח שני שהוא “מועדו” כיון שפסח שני הוא רגל בפני עצמו.

ב

כתב הרמב”ם פרק ה’ הלכה ב’:

כיצד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת, ואם שגג או נאנס אף בשני פטור, הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני אף על פי ששגג הרי זה חייב כרת שהרי לא הקריב קרבן ה’ במועדו והיה מזיד, אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אע”פ שהזיד בשני אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת.

השגת הראב”ד: מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד. א”א שנה זה במשנתו כרבי, ור’ נתן ור’ חנינא בן עקביא פליגי עליה.

השגת הראב”ד: אע”פ שהזיד בשני. א”א עכשיו סותר את דבריו ומאי שנא טמא ודרך רחוקה והזיד בשני משוגג או נאנס בראשון והזיד בשני.

כוונת הראב”ד בהשגתו השניה, דהנימוק שכתב הרמב”ם לטמא ודרך רחוקה והזיד בשני דאינו חייב כרת “שכבר נפטר בפסח ראשון” קיים גם לגבי שגג או נאנס בראשון והזיד בשני, שהרי גם זה נפטר בפסח ראשון מן הכרת. ועיין ירושלמי על המשנה:

טמא לנפש אין לי אלא טמא לנפש אנוסים או שוגגין מניין ת”ל איש איש ריבה עד כדון כר’ עקיבא כר’ ישמעאל תני ר’ ישמעאל לא טמא נפש כהרי דרך רחוקה ולא דרך רחוקה כהרי טמא נפש הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון יעשה את השיני אף אני ארבה אנוסין או שוגגין שלא עשו את הראשון יעשו את השני.

לפי הירושלמי שוגג ואונס שווה לטמא ודרך רחוקה מריבוי או מהצד השוה, ואם כן טענת הראב”ד חזקה, שאין להבדיל בין שוגג ואונס לבין טמא ודרך רחוקה.

ליישב את קושית הראב”ד הביא הכסף משנה את דברי הרמב”ם בפירוש המשניות על משנת מי שהיה טמא או בדרך רחוקה (דף צב ע”ב) האומרת שגם אם שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני, “אם כן למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה – שאלו פטורין מהכרת, ואלו חייבין בהכרת”:

ופירש רבינו בפירוש המשנה כשהיה טמא או בדרך רחוקה [בפסח ראשון] ולא עשה את השני אינו חייב כרת לפי שנפטר מפסח ראשון שנאמר בו לשון כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו לשון כרת וכששגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת כי לשון התורה כל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת והוא אמרו יתברך והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וכו’ וזה עניין אומרם בכאן אלו פטורים מן ההכרת ואלו חייבים בהכרת עכ”ל. ובזה אין מקום להשגת הראב”ד שכתב אע”פ שהזיד בשני א”א עכשיו סותר את דבריו וכו’.

דברי הכסף משנה צריכים עיון, במה מיושבת השגת הראב”ד, הרי סוף סוף גם שוגג ואנוס לא שונה מטמא ודרך רחוקה שהרי גם שוגג ואנוס נפטרו מפסח ראשון שנאמר בו לשון כרת ונדחו לפסח שני שלא נאמר בו לשון כרת. ועוד צריך עיון, הרי לרבי גם בפסח שני נאמר כרת, והרמב”ם פוסק כמותו, כמו שהעיר הראב”ד בהשגה ראשונה, ורבי סובר דחטאו ישא הנאמר בפסח שני הוא כרת. ועיין בלקוטים שברמב”ם הוצאת ר”ש פרנקל, שמביא תשובת דברי שלום ואמת לקושיה זו, וז”ל: לא דק כי רבנו דקדק לומר “שנאמר בו לשון כרת” ולא כתב “שנאמר בו כרת” דהא ודאי חטאו ישא היינו כרת אלא שאינו מפורש לשון כרת בהדיא אלא מגזירה שוה דחטאו ישא. אבל עיין בתרגומו של הרב קאפח למשניות, שידוע כמדוייק יותר ושם כתוב וז”ל:

אם היה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון ולא עשה את השני אינו חייב כרת, מפני שכבר נפטר מפסח ראשון שבו נאמר כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו כרת.

לפי תרגומו של הרב קאפח, הרמב”ם לא כתב “לשון כרת”, אלא “כרת” ואם כן אין זה ההבדל שבין הכרת בפסח ראשון ובין כרת לטהור ושלא היה בדרך רחוקה ולא עשה פסח שני.^[3] ולפי זה חוזרת הקושיה הנ”ל שהרי גם בפסח שני נאמר בו כרת דחטאו ישא לפי רבי היינו כרת דנלמד בגזירה שווה ממגדף.

ונראה דכוונת הרמב”ם במה שכתב: “מפני שכבר נפטר מפסח ראשון שבו נאמר כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו כרת”, מוסב על תחילת הפרשה (ט’ י-יג):

דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לד’: בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו על מצות ומררים יאכלהו: לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חקת הפסח יעשו אתו: והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי קרבן ד’ לא הקריב במעדו חטאו ישא האיש ההוא:

הרי שעל טמא ודרך רחוקה לא כתוב כרת כלל, רק על איש אשר הוא טהור ובדרך לא היה, ואף לרבי שסובר ש”כי קרבן ה’ לא הקריב במועדו” היינו פסח שני, הרי הכרת הוא רק למי שהיה טהור בפסח ראשון. אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון לא כתוב בו כרת כלל. אך עדיין צריך עיון, שהרי לפי הירושלמי שהבאנו לעיל גם שוגג ואנוס נכלל בפרשת “איש איש כי יהיה טמא לנפש” אם משום רבוי דכתיב איש איש לפי רבי עקיבא או במה הצד לרבי ישמעאל, ואם כן עדיין טעון הסבר, מאי שנא שוגג ואנוס מטמא ודרך רחוקה. וצריך לומר דרק לענין חיוב פסח שני נכלל שוגג ואנוס בכלל טמא ודרך רחוקה. אבל לפטור מכרת כשהזיד בפסח שני, לענין זה לא ניתן להשוות שוגג לטמא, שהרי אם כן אין מקום לחיוב כרת בפסח שני בכלל שהרי בטמא ודרך רחוקה אם הזיד בשני פטור לרמב”ם, וע”כ חיוב כרת בפסח שני קאי על אנוס ושוגג בפסח ראשון והזיד בשני.

אלא שלפי זה צריך לברר מדוע לא נאמר שגם בטמא ומי שהיה בדרך רחוקה והזיד בפסח שני יתחייב כרת, ומה הסברא להבדיל בין טמא ודרך רחוקה לבין שוגג ואנוס. והנה אם נדייק בלשון הרמב”ם בקשר לחיוב כרת בשגג ונאנס בראשון והזיד בשני, זה לשונו שהובא לעיל:

ואם שגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת, לפי שנ’ בתורה שכל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת והוא אמרו והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא וכו’.

כלומר הכרת בא משום שלא עשה את הפסח כלל, כלומר לא בראשון ולא בשני, אף על פי שבראשון היה אנוס ולא שייך עונש על האונס, אבל אחרי שבשני הזיד זה מחייב כרת על שלא עשה בראשון ולא בשני. ונראה דהרמב”ם ס”ל דמה שכתוב “כי קרבן ד’ לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא” שלרבי זהו פסח שני, אין הכוונה שבחטאו ישא נאמר עונש שהוא כרת, אלא דהלמוד מגזירה שוה אינו אלא לומר שיש כאן עון של כרת וממילא נכלל בראשית הפסוק “והאיש אשר הוא טהור וכו’ ונכרתה הנפש ההיא מעמיה” ופסוק זה מוסב גם על שוגג ואנוס בראשון שהזיד בשני ולא עשה פסח כלל. חיוב כרת הוא על שלא עשה לא את הפסח הראשון ולא את הפסח השני. ולפי זה מובן ההבדל בין טמא והיה בדרך רחוקה ובין שוגג ואנוס. משום ששוגג ואנוס בפסח ראשון הוא בר חיובא אף על פי שהיה שוגג או אנוס, מה שאין כן בטמא ודרך רחוקה שהוא לאו בר חיובא^[4]. ועל כורחך אי אפשר לומר שמי שהיה טמא ובדרך רחוקה חייב כרת משום שלא עשה לא את הראשון ולא את השני, דבראשון לא היה בר חיובא. לפי זה יוצא שגר שהתגייר בין פסח ראשון לפסח שני אם הזיד בפסח שני אינו חייב כרת, דדומה לטמא ודרך רחוקה שלא היו בר חיובא בפסח ראשון.^[5]

מה שהקשנו לעיל, מדוע דחיית שבת תלויה בכך שפסח שני רגל בפני עצמו, והרי מכל מקום קבוע לו זמן ולכן ידחה שבת, צריך לומר דמה דאיתא ביומא “נקוט האי כללי בידך כל שזמנו קצוב דוחה שבת” הרי מקורו בגמרא פסחים (דף עז):

דתנו רבנן (ויקרא כג) וידבר משה את מעדי ה’ מה תלמוד לומר לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהו במועדו במועדו ואפילו בשבת במועדו ואפילו בטומאה שאר קרבנות ציבור מניין שנאמר (במדבר כט) אלה תעשו לה’ במועדיכם.

אם כן מה שפסח שני דוחה שבת, גם זה תלוי במה שנאמר שם במועדו. וזה תלוי בכך אם פסח שני רגל בפני עצמו או אינו אלא תשלומין, אם הוא תשלומין ודאי שאינו מועדו, אבל אם הוא רגל בפני עצמו לכן נחשב מועדו, ולכן יש חיוב כרת רק אם הוא רגל בפני עצמו.

1. אבל דעת רש”י בפסחים דף צג ע”א ד”ה תשלומין דראשון שגם לרבי נתן חייב על פסח ראשון אפי לו אם הקריב את השני. וכן פשטות הגמרא שם “ורבי נתן סבר שני תשלומים דראשון הוא תקוני לראשון לא מתקין ליה”. וצ”ע איך הרמב”ם יסביר את הגמרא. ↑
2. ועיין בפרוש הגר”י פערלא על ספר המצות לרס”ג (מצוה נז) שנדחק מאד בדבר זה. ועיי”ש בדברי הגרי”פ שנדחק ליישב את הגמרא, אלא שנוסף לדוחק שבפירושו אין בדבריו יישוב לדברי הרמב”ם שהבאנו לעיל שמפורש בלשונו שחייב עליו כרת משום שהוא רגל בפני עצמו. ↑
3. וכן עיין במאירי פסחים (דף צב ע”ב) הסובר כרמב”ם וכתב שטמא ודרך רחוקה נפטר מפסח ראשון שהיה בו כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו כרת, אבל שגג ונאנס בראשון אם הזיד בשני חייב כרת שהרי נתחייב כרת בראשון. וגם המאירי לא תלה את ההבדל במה שכתב בתורה לשון כרת בפסח ראשון ולא בשני. וזה סיוע לתרגום הרב קאפח. ↑
4. דבר זה מחלוקת בריש פרק מי שהיה (דף צב ע”ב):

   איתמר: היה בדרך רחוקה, ושחטו וזרקו עליו. רב נחמן אמר הורצה, רב ששת אמר: לא הורצה. רב נחמן אמר הורצה – מיחס הוא דחס רחמנא עליו, ואי עביד – תבא עליו ברכה. ורב ששת אמר: לא הורצה, מידחא דחייה רחמנא כטמא.

   וברמב”ם הלכות קרבן פסח פרק ה’ הלכה ג’ פסק שלא הורצה ועושה פסח שני, היינו שהוא אינו בר חיובא כלל. ולכן מובן שחיוב הכרת מיירי במי שלא עשה פסח כלל, אבל היה בר חיובא. אבל מי שלא היה בר חיובא אינו בכלל “מי שלא עשה פסח כלל”. וע’ אתוון דאוריתא כלל יג בענין גדר אנוס אם הוא בר חיובא או לא. ↑

5. ובמנחת חינוך הדבר פשוט לו שחייב כרת, אך בהערות של הוצאת מכון ירושלים נשאר בצ”ע על זה. ↑