בלק – צער בעלי חיים

ב”ה

פרשת בלק – צער בעלי חיים

במדבר פרק לב פסוקים לא-לב:

וַיְגַל ד’ אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ד’ נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ד’ עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי:

הרמב”ם במורה נבוכים ח”ג פי”ז לאחר שכתב שאין השגחה פרטית על בעלי החיים, ולכן שחיטתם מותרת, כתב:

ואמנם אמרם צער בעלי חיים דאורייתא, מאמרו על מה הכית את אתונך וגו’, הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות, ואפילו באי זה בעלי חיים שיזדמן, אלא לעת הצורך, כי תאוה נפשך לאכול בשר, לא שנשחט ע”ד האכזריות או השחוק.

מקורו של הרמב”ם במדרש הגדול^[1] (במדבר כב, לב, מהד’ רבינוביץ, עמ’ ת”ז-ת”ח):

על מה הכית את אתונך. אמר לו: באתי לתבוע מידך דינה שלאתון, להודיעו ומה אתון זו שאין לה זכות ולא ברית אבות, תבע דינה מידך, אומה זו שאתה מבקש לעקור אותה על אחת כמה וכמה. אמר רבי יוחנן צער בעלי חיים דאורייתא, דכתיב על מה הכית את אתונך.

וכן בספר חסידים (סימן תרס”ו) מביא את האתון כמקור לצער בעלי חיים:

כל מעשה גרמות שאדם גורם צער לחבירו נענש ואף אם יעשה צער על חנם לבהמה כגון שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת ואינה יכולה ללכת ומכה אותה עתיד ליתן את הדין שהרי צער בע”ח דאורייתא. כתיב בענין בלעם (במדבר כ”ב ל”ב) על מה הכית [את] אתונך וכנגד שאמר לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך (שם שם כ”ט) לכן נהרג בחרב. ואנה הוזהר שהרי בבני נח לא מצינו ורדו, לאדם שלא הותר לו בשר תאוה נתנה לו רדייה אבל לבני נח שהתיר להם בשר תאוה לא נתנה לו רדייה.

ויש לדייק לדעת המדרש, שמקור ההיתר לעשות שימוש בבעלי חיים הוא או משום “ורדו”, שנאמר לאדם הראשון. אבל לבני נח התיר בשר תאוה ואם כן מותר רק לתועלת אבל סתם לצער אסור.

הסוגיה בבא מציעא ל”ב ע”ב דנה בשאלה אם צער בעלי חיים דאוריתא או לא דאורייתא. וכתב הטור חו”מ סימן רע”ב:

“קיימא לן צער בעלי חיים דאוריתא לפיכך אף במקום שאינו חייב לפרוק כגון בחמור שהוא רבצן או שהוא עומד או שהבעל הלך וישב לו ואמר לו פרוק שפטור מצד פריקה חייב משום צער בעלי חיים ונפקא מינה שאם ירצה ליתן לו שכר שרשאי לקבלו”.

וכתב בית יוסף שכן משמע ברמב”ם, והמקור לדברים אלו הוא כפי מה שכתב בית יוסף באות ה’ שהרמב”ם והרי”ף השמיטו את דין רובץ ולא רבצן ולא עומד, וכתב בית יוסף שזה משום שאע”ג דפטורים באלו מטעם פריקה חייב בהם מטעם צער בעלי חיים. וזה כדברי הטור הנ”ל.

ואנו שומעים מכאן דבר נוסף: שדין צער בעלי חיים אינו רק מצות לא תעשה, שלא לצער בעלי חיים אלא זו מצוה בקום עשה, ולכן אם אני רואה בהמה סובלת יש חיוב לעזור לה.

המקובל לחשוב שמקור מצות צער בעלי חיים היא ממצות פריקה. אבל מתוך דברי הגמ’ בב”מ מוכח שאין זה משום מצות פריקה, שהרי הגמ’ אומרת בדף ל”ב ע”א שאם לא היה כתוב פריקה אלא טעינה, היינו לומדים פריקה ק”ו מטעינה משום צער בעלי חיים. ועל זה אומרת הגמ’ שמוכח שצער בעלי חיים דאוריתא. והרי כל זה הוא אם לא היתה כתובה מצות פריקה. וע”כ שיש דין תורה לצער בעלי חיים אף שהדבר אינו כתוב בפירוש !!!

וז”ל הגמרא:

…תנינא להא דתנו רבנן פריקה בחנם טעינה בשכר רבי שמעון אומר זו וזו בחנם מאי טעמייהו דרבנן דאי סלקא דעתך כרבי שמעון לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער בעלי חיים וליכא חסרון כיס חייב פריקה דאית בה צער בעלי חיים וחסרון כיס לא כל שכן אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר…

וע’ רש”י מסכת שבת דף קכח עמוד ב’ שכתב: “צער בעלי חיים דאורייתא – שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (בבא מציעא לב, ב).”. ולכאורה אין זה מתאים למה שכתבנו.

הסיפור המבליט ביותר את היחס הראוי לבעלי חיים, וגם כשיש תועלת במה שעושה, הוא מהסיפור על רבי יהודה הנשיא, בגמ’ ב”מ דף פה ע”א:

דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה: זיל, לכך נוצרת. אמרי: הואיל ולא קא מרחם – ליתו עליה יסורין. ועל ידי מעשה הלכו – יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, אמר לה: שבקינהו, כתיב (תהלים קמה) ורחמיו על כל מעשיו. אמרו: הואיל ומרחם – נרחם עליה.

וסיפור זה קשה, האמנם צריך לרחם על חולדות? ומדוע לרחם על עגל שהולך לשחיטה? וראה מה שכתב היעב”ץ בתשובה סימן קי:

ותמה על עצמך וכי לא זו מדת כל אדם ואפי’ חסיד שבחסידים. מי יחוש ויחוס על בהמה שסופה לשחיטה. שבודאי לכך נוצרה והיא טובתה ותקנתה בלי ספק. ומה טיבה של מדת רחמים בזה. כ”ש שאין שייכות לעונש על האכזריות ההוא. א”כ בכך ימלטו כל ב”ח חייהם מיד השוחט. אלא פשיטא שאני ר’ דרב גובריה. ומי עמד בסוד ה’ לידע מה טיבו של עגל ההוא ואם אולי איזה נפש מישראל שנתגלגל בו. והיה מבקש תיקונו מרבי. שלא יצטרך למות מותא תנינא בבהמה והמ”י. עוד י”ל שמא בני חולדת הסניים היו שעשוין לנקר הבית ויש לבני אדם צורך בהם. אלא שעדיין היו קטנים שנולדו עכשיו ולא היו ראוין לתשמישן עד שיגדלו. ואעפ”כ מדה של רחמים גדולים היתה שם כנ”ל יעב”ץ ס”ט.

וראה גם אגרות משה חו”מ ח”ב סימן מז. רעיון הגלגול שהיה בעגל מובא גם בפלא יועץ ערך רחמנות. וראה ספר צער בעלי חיים עמוד 586. אלא שיש לדייק בגמרא שלא כתוב שהיסורים באו בגלל מעשה זה אלא “על ידי מעשה באו” והיינו שזה היכי תימצי לזה שמחשבון שמים באו ייסורים על רבי. מכל מקום אין ללמוד מסיפור זה ששייך צער בעלי חיים גם במה שהולך לשחיטה.

דבר שהוא להנאתו של האדם מותר ואין בו בל תשחית, ולכן מותר לשחוט בעלי חיים לצורך אכילה או לצורך העורות. וכן מותר להשתמש בבעלי חיים לצורך משא אף שהדבר קשה להם.

וכן כתב בתשובת תרומת הדשן ח”ב סימן ק”ה:

אם למרוט נוצות לאווזות חיים, אי דומה לגיזת כבשים או אי הוו צער בעלי חיים? גם לחתוך לשון העוף כדי שידבר, ואזנים וזנב מכלב כדי ליפותו, נראין הדברים דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו. דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם, כדאיתא פרק בתרא דקידושין (דף פ”ב ע”א). ותדע דבפ’ ב’ דב”מ (דף לו ע”א) חשיב פריקה צער בעלי חיים, וא”כ היאך מותר משא כבד על בהמתו להוליכו ממקום למקום הא איכא צער בעלי חיים? וכ”ת אין הכי נמי, הא אמרינן התם דרבנן דר”י הגלילי סברו דאפילו תחת משאו שאין יכול לעמוד בו חייב לפרוק וכי ברשיעי עסיקינן? ואמרינן נמי פ’ שמונה שרצים (שבת קו:) דאמר ר’ יוסי הרוצה שיסתרס תרנגולו יטול לכרבלתו, והשתא תיפוק ליה דאסור משום צער בעלי חיים. ואמרינן נמי פ’ אין דורשין (חגיגה יד:) אמרו ליה לבן זומא מהו לסרוסי כלבא? משמע הלשון דלכתחילה קבעו, והשתא תוכל לומר דמשום צער בעלי חיים מותר.

וכן כתב הרמ”א באה”ע סימן ה’ סע’ יד. במחבר כתב שאסור לומר לעכו”ם לסרס בהמה שלנו. וכתב הרמ”א:

“כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים (איסור והיתר הארוך סימן נ”ט). ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים (מהרא”י סי’ ק”ה) . ומ”מ העולם נמנעים דהוי אכזריות.”

האם כל צורך מתיר צער בעלי חיים או רק תועלת שמוכחת? בתרומת הדשן משמע שגדר צער בעלי חיים אכן דומה לבל תשחית וכל דבר שיש בו תועלת כל שהיא מותר ולכן מתיר מעיקר הדין גם לחתוך אזנים וזנב מכלב כדי ליפותו. אבל הרמ”א השמיט חלק זה של תרומת הדשן, אף שעקרונית הביאו להלכה לגבי מריטת נוצות.

וכתב באוצר הפוסקים והובא בנשמת אדם יו”ד סימן כ”ח אות ב’ בשם אמרי שפר שגם הרמ”א לא התיר אלא דוקא במקום הכרח אבל לא משום תועלת ורויח ממון. ובשו”ת חלקת יעקב, והובא בנשמת אברהם שם, כתב שמותר גם לתועלת ממון, שהרי בגמ’ שבת ק”י ע”ב כתוב “הרוצה שיסרס תרנגול יטול כרבלתו” ומשמע שמותר משום הפסד ממון. ובשבות יעקב מביא משנה בע”ז פ”א מ”ה:

“אסור למכור להם תרנגול לבן ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו”.

ומשמע שמותר משום הפסד ממון. (וע”ע מ”ש האחרונים על פסקי התוס’ בע”ז). אלא שיש לברר: האם כל דבר שהוא לתועלת מותר ואין בו משום צער בעלי חיים, כפי שאין בל תשחית כשזה לתועלת, או שצריך לשקול תועלת מול צער בעלי חיים ואין היתר כללי.

ויש לברר, מה גדר ההיתר לתועלת: האם ההיתר הוא משום שגדר צער בעלי חיים הוא כמו גדר בל תשחית. וכל דבר שיש לו תועלת אין בו משום בל תשחית וכן לא משום צער בעלי חיים. או יש לומר שזה שונה מבל תשחית, שהרי בל תשחית, יש הסוברים שאין בשל הפקר, וצער בעלי חיים ודאי גם בשל הפקר יש. ולכן יתכן שזה אינו דומה לגדר של בל תשחית משום שגדר זה הוא תלוי בצער של הבהמה. ובמילים אחרות, יש לברר האם צער בעלי חיים הוא גדר של מצות שבין אדם למקום, וכמו בל תשחית שהוא שלא להשחית מה שעשה הקב”ה, כך איסור צער בעלי חיים הוא שלא לצער. או שזה כמו הלכות שבין אדם לחברו ועיקרו הפן המוסרי של המעשה, והאיסור הוא שצריך להתחשב בצער הבהמה, ולכן לא כל דבר שהוא לצורכי יהיה מותר, אלא צריך גם לשקול את התועלת מול הצער של הבהמה. אבל לצד הראשון די אם יש תועלת, ואין בזה משום צער בעלי חיים, משום שכל דבר שהוא לתועלתי מותר.

ולכאורה דבר זה הוא מחלוקת בין התוספות: ע’ תוס’ ע”ז י”א ע”א ד”ה עוקרין שהבינו שצער בעלי חיים חמור יותר מבל תשחית:

“עוקרין על המלכים – וא”ת ואמאי לא פריך והאיכא צער בעלי חיים כדפריך לקמן (דף יג.) גבי נושא ונותן בשוק של עבודת כוכבים דבשלמא משום בל תשחית ליכא דכיון דלכבודו של מלך עושין כן אין כאן השחתה אלא הוי כמו תכריכין של מאה מנה אלא צער בעלי חיים איך הותר וי”ל דשאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד רבים ודחי צער בעלי חיים.”

אבל מדברי התוס’ בב”מ ל”א ע”ב (ד”ה מדברי שניהם) משמע ששוה איסור בל תשחית לאיסור צער בעלי חיים:

“מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא – וא”ת א”כ אמאי עוקרים על המלכים ולא מדרכי האמורי (ע”ז דף יא.) וי”ל משום דכבוד מלך ונשיא עדיף כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודם דאונקלוס שרף על ר”ג ע’ מנה צורי פ”ק דע”ז (שם) ועוד דכיון דכתיב את סוסיהם תעקר קל לדחות מפני המלך.”

וכן נקט בתשובת נודע ביהודה, בתשובה לגבי שאלת צייד לתחביב, שגדר צער בעלי חיים מעיקר הדין הוא כדין בל תשחית. ע’ נודע ביהודה יו”ד מה”ת סימן י’, ע’ פתחי תשובה יו”ד סימן כ”ח ס”ק י’ שהביא תמצית התשובה:

עי’ בתשובת נו”ב תניינא חי”ד סימן יו”ד שנשאל באיש אחד אשר זיכהו השם בנחלה רחבה ויש לו יערות ושדות אשר בתוכו חיות אם מותר לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אסור לעשות כן משום צעב”ח או בל תשחית והשיב דמצד הדין אין איסור דכ”ד שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צעב”ח וגם לא שייך צעב”ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית לא ומשום בל תשחית נמי ליכא שהרי נהנה בעור וגם אינו עושה דרך השחתה ועוד דעיקר איסור ב”ת היינו שלא ישחית דבר שיכול האדם ליהנות ממנו אבל דבר שאין בו הפסד לשום אדם ל”ש ב”ת וא”כ הני חיות כ”ז שהם בחיים אין בהם שום הנאה רק במותן בעורותיהם ובבשרם ודאי דלית בהו משום ב”ת אך מ”מ יש בדבר זה מדה מגונה היינו אכזריות וזה אומנות שאינה שלו וגם איסורא שמכניס עצמו לסכנה וגם גורם הזכרת עונותיו ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו אין ברירה אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו אסור לעשות כן ע”ש ועיין בתשובת שמש צדקה חי”ד סימן י”ח וסימן נ”ז עוד על ענין הנ”ל.

ולא רק כשהדבר הוא לתועלת אלא מצאנו שלא מקפידים על צער בעלי חיים גם משום כבוד בריות. ע’ שו”ת רדב”ז חלק ה סימן קסח. הרדב”ז נשאל: אם צער בעלי חיים הוא מן התורה, מדוע זקן ואינה לפי כבודו אינו חייב לפרוק. וכתב הרדב”ז:

אלא כך נ”ל דכיון דצער בעלי חיים הותר לתשמישן של בני אדם כ”ש בכבוד בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות אלא כך נ”ל דכיון דצער בעלי חיים הותר לתשמישן של בני אדם כ”ש בכבוד בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות

ולעומת זה הרב משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה חלק אה”ע ד’ סימן צב) נשאל גם בענין כשרותם של “עגלי חלב”. אלו הם עגלים שגדלים בתאים צרים, מוזנים בחלב נטול ברזל ואינם יכולים לזוז. המטרה היא לגדלם עד גיל ארבעה חודשים, בלי הפעלת שרירים ובלי שריפת קלוריות, כך שבשרם יהיה רך ביותר. אנשים שצפו בתהליך זה מתארים אותו כאכזרי ביותר. הרב משה פיינשטיין יצא בחריפות נגד שימוש בבשר זה:

והנה לאלו שעושין זה איכא ודאי איסור דצער בעלי חיים, דאף שהותר לצורך האדם הוא כשאיכא צורך, כהא דלשוחטם לאכילה ולעבוד בהם לחרישה ולהובלת משאות וכדומה. אבל לא לצערם בעלמא שזה אסור… חזינן שלא כל דבר רשאי האדם לעשות בבהמות שמצער אותם אף שהוא להרויח מזה.

ולדברינו הרי שאלה זו תלויה בגדר צער בעלי חיים וכמ”ש האם אמנם הגדר הוא מקביל לבל תשחית או שיש כאן צד מוסרי של התחשבות בצער של בעלי החיים.

ועוד כתב הרמ”א (או”ח סימן רכ”ג ס”ו):

המנהג לומר למי שלובש בגד חדש: תבלה ותתחדש. ויש מי שכתב שאין לומר כן על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה דאם כן היו צריכים להמית בהמה אחרת תחלה שיחדש ממנה בגד אחר, וכתיב: ורחמיו על כל מעשיו (תהילים קמה, ט) (מהרי”ו בפסקיו) והנה הטעם חלוש מאד ואינו נראה, מ”מ רבים מקפידים על זה שלא לאמרו.

מסקנה לגבי ניסויים בבעלי חיים:

אם הנסויים נעשים לאחר הריגת בעל החיים, יש להתיר מלבד ענין הצורך, על פי סברת הנוב”י שאין צב”ח בהריגה. ניסויים שלא כרוכים בהריגה, נראה שיש שתי גישות. מתוס’ ע”ז רואים שלא כל צורך מתיר, ולכן אף אם אין בל תשחית עדיין יש איסור צער בעלי חיים. ואילו התוס’ בבבא מציעא משוים ונראה לכן שמקילים יותר. כיוצא בזה מחלוקת האחרונים האם הרמ”א באה”ע התיר רק משום צורך או גם לרווח ממוני (וכן נוהגים שהרי מפטמים אווזים וכיו”ב). לדעת התוס’ בע”ז נראה שיש לחוש לצער בעלי חיים אף כשיש צורך ואם כן יש לשקול את התועלת של המחקר לעומת הצער. ואף דבר שמותר על פי ההלכה, יש לשקול את הפן המוסרי כמו כתב הנודע ביהודה לגבי ציד.

מ”מ נוספים:

ראה: D:\AMITAL\קבצי וורד\שעורים\מוסר והלכה\נסיונות בבעלי חיים.doc

הרב יהודה עמיחי הסיק (“אמונת עתיך” 11 עמ’ 34) בענין דיג לשם הנאה.

ראה מאמרו של ד”ר אברהם שטינברג המפרט את מכלול הדיעות בקישור

http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA1/R001263.asp

1. אלא שיתכן שמקורו של מדרש גדול הוא הרמב”ם עצמו, שהרי הוא מאוחר לחרמב”ם. ↑