ב”ה

פרשת חוקת – שימוש בתרופות סגוליות

במדבר פרק כא

(ח) וַיֹּאמֶר ד’ אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: (ט) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי:

בנוגע לשימוש בתרופות סגוליות יש לדון על שני דברים שונים: א. על דברים שיש בהם חשש משום דרכי האמורי וחוקות הגוים, ב. האם מותר לחלל שבת על אותם דברים שאין בהם משום דרכי האמורי, כגון קמיעות או “תרופות סבתא” וכדומה. ראה את המעשה שהובא בברכי יוסף או”ח סימן ש”א אות ו’:

מעשה באיש אחד שמצא סגולה אחת בספר כ”י מאדם גדול מהראשונים למי ששתה סם המות לכתוב לו, ותכף מקיא האדם וחוזר לבריאותו. ואירע כמה פעמים שאיזה נער או מר נפש בכעסו שתה סם המות וזה האיש כתב קמיעא זו ועשה והצליח, שהקיאו אותו הבריאו. ויהי היום ליל ש”ק אירע שנערה ישראלית שתתה סם המות והתחילו לה דבקי מיתה ובאו אצל האיש הלז בליל שבת וקם וכתב הקמיעא לנערה ותכף הקיאה ועמדה על בוריה. וביום השבת נודע בעיר כל אשר נעשה ולעזה עליו מדינה שחילל שבת בשאט נפש וכתב ונתן בידה. והוא השיב דפקוח נפש דוחה שבת. והיו מגמגין בדבר. אי לזאת שאל שאל האיש אם חטא בזה ואם תמצא לומר שחטא אי עבר אדאוריתא או אדרבנן.^[1]

האם גם בדברים אלו נאמר שאפילו ספק פיקוח נפש מחללים עליו את השבת, ואם כן כמו בתרופה שלא ידוע אם תעזור אלא שיש סיכוי שתעזור, הרי מותר לחלל שבת בשבילה, האם גם ל”סגולות” מותר לחלל שבת אף אם אין זה ודאי. או אולי בסגולות הרפואה צריך שתהיה ודאית. וע’ רמב”ם הלכות שבת פרק יט הלכה יד לגבי קמיע, שיוצא בקמיע מומחה שריפא לשלשה בני אדם. ולכאורה משמע שמשום כך ודאי יעזור, ומשמע שאם ספק אם יעזור אסור לחלל שבת. ולכאורה מאי שנא מכל ספק פקוח נפש שמחללים עליו את השבת

אם אין לחלל שבת על “סגולות”, יש לדון מה הגדרת הרפואה: האם מה שהרופאים אומרים שמועיל, או מה שמועיל בפועל אף אם אין אנו ידועים למה ומדוע? מה המבדיל בין סגולה לבין תרופה שפועלת ואין אנו ידועים מדוע?

כתב הרמב”ם בהלכות שבת פרק יט הלכה יג

יוצא אדם בקיסם שבשיניו ושבסנדלו לרה”ר ואם נפל לא יחזיר, ובמוך ובספוג שעל גבי המכה ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה שהרי החוט והמשיחה חשובין אצלו ואינם מועילין למכה, ויוצא בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל המכה ובאגד שעל גבי המכה וקושרו ומתירו בשבת, ובאספלנית ומלוגמא ורטייה שעל גבי המכה ובסלע שעל הצינית ובביצת החרגול ובשן השועל ובמסמר הצלוב,^[2] ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל.

מקורו של הרמב”ם הוא במשנה במסכת שבת (פרק ו’ משנה י’, גמ’ דף סז ע”א):

יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה דברי רבי מאיר וחכמים אוסרין אף בחול משום דרכי האמורי.

ובגמרא שם:

משום רפואה דברי רבי מאיר אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי.^[3]

הרמב”ם במשנה תורה הוסיף למשנה: “והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל”. וזה משום שהרמב”ם מתנגד לכל אותם דברים שהם בניגוד להגיון, כפי שכתב את דעתו בחריפות בסוף פרק יא, בהלכה טז מהלכות עבודה זרה לגבי הלוחש על המכה מכשף מעונן ודומיהן:

ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו’, כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה’ אלהיך.^[4]

וכן מצאנו התייחסות של הרמב”ם לגבי תרופות בפירוש המשנה לרמב”ם מסכת יומא פרק ח משנה ו’:

מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ורבי מתיא בן חרש מתיר.

וכתב הרמב”ם שם:

ואין הלכה כר’ מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד שלכלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא ברפוי בלבד שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שענינם חלוש לא יחייבהו ההגיון, ונסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה, וזה כלל גדול דעהו.

לרמב”ם היה קשה ההיתר לצאת בשן השועל וכו’ ולכן כתב הרמב”ם “והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל”. אלא ששאלה זו על ההיתר לצאת בשן השועל וכיו”ב, נשאל הרדב”ז (ללשונות הרמב”ם קנ”ג) וסובר הרדב”ז שמה שמתיר הרמב”ם לצאת בשן השועל זה רק באיסור דרבנן של הוצאה אבל גם לרמב”ם אסור באופן שהדבר הוא מן התורה. ולכן הברכי יוסף אסר לכתוב את הקמיע (המעשה שהובא לעיל) בשבת.

אבל הרמב”ם התייחס לזה גם במורה נבוכים ח”ג פל”ז:

ודע שעור זאת התועלת הגדולה ג”כ, ולהרחיק מכל מעשה הכשוף הזהיר מעשות דבר מחקותיהם ואפי’ במה שנתלה במעשה העבודה וכיוצא בהן, ר”ל כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נוהג לפי דעתם, כמנהג הסגולות והכחות המיוחדות, והוא אמרו ובחקותיהם לא תלכו, ולא תלכו בחקות הגוים, והם אשר יקראום ז”ל דרכי האמורי, מפני שהם סעיפי מעשה המכשפים, שהם דברים לא יגזרם היקש טבעי, אך הם מושכים למעשה הכשוף אשר הם נסמכים לעניני הכוכבים בהכרח, ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם, ואמרו בפירוש כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, רוצים בזה שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור.

…ואל יקשה עליך מה שהתירו מהם במסמר הצלוב ושן השועל, כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים בהן שהוציא אותם הנסיון והיו משום רפואה, והולכין על דרך תלות העשב שקורין בערבי פאבינ”ה ובלע”ז פיאוניא”ה על הכנפה, ונתינת צואת הכלב למורסות הנרון, והעישון בחומץ ומרקשי”ט למורסות המכות הקשות, כי כל מה שנתאמת נסיונו באלו אע”פ שלא יגזרהו ההיקש הוא מותר לעשותו, מפני שהוא רפואה ונוהג מנהג שלשול הסמנין המשלשלים, והעלה בידך אלו הנפלאות ממאמרי זה אתה המעיין ושמרם כי לוית חן הם לראשך וגו’.

לדעת הרמב”ם ענין מסמר הצלוב לא עשו את זה משום “סגולה” אלא משום שהם החזיקו את זה מנסיון כדבר מועיל. ומותר לעשות אותו אפילו אם הוא מנוגד להיגיון אלא שלמעשה הוא פועל. אבל הרשב”א בתשובה תיג התקשה בדברי הרמב”ם וטען שהם סותרים, שבתחילה אמר שכל מה שלא יגזרהו העיון הטבעי אסור, והבין שהכוונה דבר שאינו מובן. ואילו בסוף כתב על מסמר הצלוב שמותר כיון שהנסיון הוכיח כך. וז”ל:

הנה שאסר לנו אפילו מה שיש בו תועלת מצד הסגלה כל שאינו גוזר אותו העיון הטבעי. ונשוב לאסור מסמר הצלוב משום דרכי האמורי אחר שהתרנו אותו. לא ידענו אי זה נקח בידנו למעשה מדברי הרב או ההיתר כמסמר הצלוב או מה שאסר משום דרכי האמורי. ואולי יאמר הרב ז”ל שאפי’ מה שתלה בספריה’ לסגלה לא נאמין לפי שעיקר ענינם לתוהו ולהבל בעניני המכשפים. אבל מה שאמרוהו חכמים ז”ל נאמין ונסמוך לעשות מעשה מצד מה שהתירו ונתאמת להם לסגלה. ושמנו הרב ז”ל במבוכה רבה.

ואכן דרך זו קרובה יותר למה שכתב הרמב”ם בפירוש המשניות לגבי כלב שוטה. וע’ מה שכתב הרב אבינר באסיא ע”ה-ע”ו שבט תשס”ח שלדעת הרמב”ם יהיו אסורים גם רייקי והילינג (התחברות בקשר אנרגטי טהור עם אנרגיות קוסמיות ושחרור חסימות של זרימת האנרגיה בתוכנו).

ועוד הקשה הרשב”א סימן תיג על הרמב”ם:

ואני שואל כמסתפק בדברי הרב ז”ל מהו הדבר שיקראהו הרב ז”ל שיגזרהו העיון הטבעי, אם מה שיגזרהו עיון חכמים שחיברו ספרים בטבע כאריסטו וגאלינוס חבריהם שחברו ספרים בטבע הסמים והמסעדים המועילים לפי עיונם וכל מה שלא השיג עיונם הוא בכלל איסור דרכי האמורי, לפי שעיון חכמים אלו שהשתדלו בחכמת הטבע כולל כל מה שאפשר להיות פועל כל בעל טבע בטבעו, ואצל עיון חכמים אלו יפסק מאפשרות העיון הטבעי. זה באמת מה שלא יקבלהו השכל, כי באמת הדברים הפועלים בסגולה, אין פעולתם בפלא מהם אלא בטבע מסוגל. רצונו לומר, טבע לא ישיגהו עיון החכמים”

ונראה שכוונת הרמב”ם היא לאסור כל דבר “נוהג לפי דעתם כמנהג הסגולות והכוחות המיוחדות” ובזה יש אסור בחוקותים לא תלכו. לרמב”ם כל דבר שהם תולים בסגולה יש בו חשש של חוקות הגויים. אבל אם הם טוענים שיש הגיון אף שהם לא יודעים, כמו שן של שועל. “כיון שנתאמת נסיונו אף על פי שלא יגזרהו ההיקש, מותר לעשותו מפני שהוא רפואה” כלומר שהם טוענים שזה פועל משום הנסיון ולא משום סגולה. אלא שלא יודעים איך זה פועל. לפי זה מותרים דברים שעושים אותם ולא ידוע איך הם פועלים.

למעשה מוכיח הרשב”א מהרבה מקומות שחז”ל סמכו על דברים שאינם מובנים ולכן הרשב”א מתיר. בין הדברים שכותב הרשב”א:

שו”ת הרשב”א חלק א סימן תיג

וכן שם בשבת, לסימטא לימא בזבזיה מס וכו’. אלין מלכיא דאשתלחו לארע’ דסדום. ולשידא דבית הכסא לימא הכי. ובגיטין פרק קורדיקוס (דף ס”ט) כאלה אין מספר. לשברירי דיומא לימא הכי ליעביד הכי. ולשברירי דליליא ליעביד הכי ולימא הכי. וכן בפרק קמא דעבודה זרה (דף י”ב ב’). ובאמת אין אחד מכל אלה גוזר העיון והתירום. וכן אסרו לשתות ולאכול זוגות. והקפידו ז”ל עליהם הרבה עד שהקשו בתקנת ארבע כוסות של פסח ומתקני רבני /רבנן/ מילתא דאתיא לידי סכנה. והוצרכו לומר כוס של ברכה מצטרף לטובה ואין מצטרף לרעה.

ובשו”ע סימן קעט סעיף ו

מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו, ואפילו בשבת, ואף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו, כדי שלא תטרף דעתו עליו.

ובביאור הגר”א כתב דברים ידועים על דברי השו”ע “ואף על פי שאין הדבר מועיל כלום”:

הרמב”ם וכ”כ בפי’ המשנה לפ”ד דעבודת כוכבים אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא והוא נמשך אחר הפלוסופיא ולכן כ’ שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותן על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ’ ע”פ שמות וכשפים אמרה איהי מלתא ואסרתה לארבא אמרו כו’ (שבת פ”א ב’ חולין ק”ה ב’) ובספ”ד מיתות ובירושלמי שם עובדא דר”א ור”י ובן בתירה וכן ר”ח ור”א דאיברו עיגלא תילתא ור’ יהושע דאמר שם ואוקמיה בין שמיא לארעא (בכורות ח’ ב’) וכן אבישי בן צרויה (סנהדרין צ”ה א’) והרבה כיוצא ואמרו (בספ”ד מיתות חולין ז’ ב’) למה נקרא שמן כשפים כו’ והתורה העידה ויהיו תנינים וע’ זוהר שם וכן קמיעין בהרבה מקומות ולחשים רבו מלספר. והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח”ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת:

ולסיום, להלן קטע מתשובת ציץ אליעזר חלק ד’ סימן ד’:

ולהשלמת הדברים הריני להעתיק בזה מה שהשיב הגאון המהרש”ם ז”ל בנוגע לכתיבת טלגרמה בשבת [ע”י ישראל כשא”א ע”י עכו”ם, כך נראה מהמנחת שבת שם שכך היתה השאלה] לחכם וצדיק שיבקש רחמים עבור חולי שיש בו חשש סכנה, התשובה נדפסה בספר מנחת שבת סי’ פ”ד אות כ”ט וז”ל: ואשר שאל אם מותר לכתוב דיפעשע בשבת קודש עבור חולה לצדיק מפורסם, הנה בברכ”י או”ח סי’ ש”א אות ו’ האריך בדין כתיבת סגולה במקום סכ”נ ורב גדול בספרו כתב הסגולה והביא מדברי רדב”ז בלשונות רמב”ם סימן קנ”ג דכל שאינו רפואה טבעית אסור, אבל בתשובת אדמת קודש ופרי הארץ כתבו דהרמב”ן והרשב”א חלקו על הרמב”ם, אך מ”מ צ”ע ואם עבר ועשה והצליח בודאי לא עשה שום איסור עיי”ש, ובשו”ת שער אפרים סי’ צ’ הניח בצ”ע אם מותר למחוק לצורך קמיע קלף שכתוב בס”ת שמות. ועיין בברכ”י יו”ד סימן ר”צ, ובשו”ת חיים שאל ח”ב סי’ ל”ח הביא שהר”פ בעל התוספות כתב קמיע ליושבת על המשבר בשבת וכן הרמ”ה בתשובה כ”י התיר, אבל דוקא בדאתמחי קמיע וגברא כדין עיי”ש, ולכן לצורך תפלה בודאי אין להתיר, וכן שמעתי שהורה הגאון מוהר”ר שלמה קלוגר ז”ל מבראד וגער באחד שהתיר, עכ”ד תשובת הגאון מהרש”ם ז”ל כפי שהועתקה במנחת שבת שם. ובשיורי מנחה שם באות ו’ בדנו ע”ד לכתוב הדיפעשע ע”י עכו”ם הוסיף להביא שנמצא תח”י מה שהשיב בענין זה באריכות המהרש”ם ז”ל וסיים דברי תשובתו בזה”ל: אך לצורך חושיב”ס לשלוח לצדיקים לבקש רחמים יש לומר דהוי כמקום פ”נ דמותר לחלל שבת אפילו באיסורי תורה ומכש”כ בשבות, אבל בכל זה צריך שיהיה אתמחי אותו צדיק שיפעול בתפילותיו, ועובדא ידענא בעיר מולדתי בזלאטשוב שהיה חולה מסוכן ובאותו זמן היה מו”ר הרהגה”ק הר’ שלום מבעלזא זצללה”ה משובתי שבת בבראד והתיר דיין אחד לכתוב ע”י עכומ”ז בשבת שם החולה ושם אמו ושלח לבראד, והרעיש הגאון ה”ר שלמה קלוגר ז”ל וגער בהדיין מאד, וכבוד מו”ר הקדוש מבעלזא נתרעם ג”כ על הכותב ואמר עכשיו אני מחויב להתאמץ שישיג החולה רפואה שלא יהיה גרם על ידי חלול שבת קודש וכן היה שנתרפא החולה, ובכל כה”ג אין להקל ובפרט בדור הזה ח”ו להקל מכמה טעמים, ועל כיוצא בזה אמרו שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא יכולה היא שתרחם וכו’ ואין להתיר כלל בדור הזה, עכ”ל המהרש”ם כפי שהועתק בשיורי מנחה שם, ויש לפענ”ד הרבה דברי תימה בדברי המהרש”ם הנ”ל וצריך לבוא בזה באריכות מיוחדת. ועיין גם בשו”ת צמח צדק החדשות חאו”ח סי’ ל”ח שנוטה להתיר לעשות בשבת רפואה סגולית אפי’ במלאכות דאורייתא באומר שריפא ושינה ושילש, עיי”ש שמבסס דבריו עפ”י המג”א בסי’ שכ”ט סק”ד בשם המ”מ דעושין לו כל מה שרגילין לעשות לו בחול ע”ש, ועיין שם בפרמ”ג בסי’ שכ”ח סק”ד. ויש להאריך.

מה שעולה מתוך התשובה שיש נפ”מ אם הצדיק הועיל או לא הועיל, ואם לא הועיל זה היה חילול שבת ואם הועיל לא היה חילול שבת, לכאורה נראה שאין קשר בין הדברים. אם זה אסור הרי זה חילול שבת אף אם הציל. ואם זה אינו חילול שבת הרי זה נכון אף אם לא הציל.

למעשה דעת הברכי יוסף סימן ש”א ס”ק ו’ על פי רדב”ז:

ואע”ג דאשכחן דהתירו לצאת בקמיע מומחה (שבת ס א) וביצת החרגול (שם סז א) וכיוצא, שכל אלו סגולות, מכל מקום לא התירו איסור תורה, שכל אלו אין בהן אלא איסור דרבנן, שאינו מוציא כדרך המוציאין, וכמו שביאר יפה הרדב”ז בתשובותיו חדשות מעתה בלשונות הרמב”ם סימן קנ”ג. ושם העלה הרדב”ז דדעת הרמב”ם דרפואות הסגולות אינם רפואה כלל, ואפילו ספק רפואה אין בהם לחלל שבת באיסור תורה או לאכול דברים האסורים מן התורה.

ובשו”ת חיים שאל ח”ב תשובה לח, כתב החיד”א:

אמנם זה מחלוקת קדום דהרמב”ם סובר שאין עוברין על המצוות אלא ברפואה שהיא דרך טבע לא בדבר שהוא דרך סגולה. וכתבו האחרונים דהרמב”ן והרשב”א פליגי על הרמב”ם דאפי’ רפואה בדרך סגולה שרי לעבור על איסורי תורה וכמו שכתבתי אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף א”ח סי’ ש”א ע”ש.

מקורות נוספים:

http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA75-76/ASSIA75-76.02.asp

הרב מנחם מנדל גולוכובסקי והרב מרדכי הלפרין, אסיא עה-עו, שבט תשס”ה, עמ’ 7-32.

http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA77-78/ASSIA77-78.21.asp

שם כרך עז-עח תשובתו של עו”ד מרדכי מנוביץ, עוד על רופאי אליל.

1. ובשו”ת חיים שאל ח”ב תשובה לח אות פא כתב החיד”א: “ראיתי בספר כתיבת יד ישן שרבינו פרץ ז”ל כתב בשבת שמות הקדש סגולה בדוקה ליושבת על המשבר”. ויותר מסתבר, אם המעשה נכון, שחילול שבת הוא מצד עצם הניחותא של היולדת שחושבת שזה מועיל. ↑
2. המגיד משנה שם הביא מרמב”ם בפירוש המשניות הסבר לדברים אלו:

   עוד כתב חרגול מין חגב את החרגול למינהו וזה יועיל לחולשת עצם הירכים בסגולה, ושן של שועל חי יתלו אותו על מי שארך שנתו להקיצו ואם משועל מת יעשה להפך וכמו זה יאמרו בעלי הסגולות כי כשיוקח מסמר מעץ הצלוב ויתלו אותו על גרגרת מי שיש לו קדחת שלישית יועיל לו ע”כ. וכל זה ביאור למה שנזכר בגמרא: ↑

3. ובהמשך שם:

   הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי והתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו (וצובע אותו) בסיקרא וטוענו באבנים בשלמא טוענו באבנים כי היכי דליכחוש חיליה אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי כדתניא (ויקרא יג) וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים. ↑

4. לגבי מעונן, כתב הרמב”ן דברים פרק יח פסוק ט:

   ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם, כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ויק”ר לב ב, קהלת רבה י כג), כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י כ), זה העורב וחכמת הטיארין. העופות בלשון ערב טאי”ר, וחכמי העופות יקראו טיארין. ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (גיטין מה א):

   טעם האיסור לדעת הרמב”ן הוא אף על פי שזה נכון, התורה אסרה דברים אלו. ↑