ב"ה
פרשת מטות – לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה
יש לדון על שבועות על מצות לקיים ולבטל – עשה ולא תעשה, ונדרים על מצות לקיים ולבטל – עשה ולא תעשה.
א
לגבי שבועה:
משנה שבועות כז ע"א.
מתני'. נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל – פטור, לקיים ולא קיים – פטור, שהיה בדין שיהא חייב כדברי ר' יהודה בן בתירא. א"ר יהודה בן בתירא: מה אם הרשות שאינו מושבע עליו מהר סיני – הרי הוא חייב עליו, מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני – אינו דין שיהא חייב עליה! אמרו לו: לא, אם אמרת בשבועת הרשות – שכן עשה בה לאו כהן, תאמר בשבועת מצוה – שלא עשה בה לאו כהן, שאם נשבע לבטל ולא ביטל – פטור.
נשבע לקיים מצות עשה פטור, אין קרבן משום שליתא בלאו והן, זה פטור רק מקרבן אבל יש לאו ומלקות. כ"כ הר"ן בנדרים דף ח'. ומנין שנשבעין לקיים מ"ע שנא' וכו' היינו שזה הגון לישבע.
מי שנשבע לקיים מצות לא תעשה, כל הראשונים מודים שהשבועה אינה חלה כלל, כיון שליתא בלאו והן.
ויותר מכך, אין איסור חל על איסור. מחלוקת בין הש"ך ובין הפרי מגדים אם יש איסור בעלמא, כיון שאין איסור חל על איסור, מ"מ תלוי ועומד, ונפ"מ לקוברו בין רשעים גמורים (ע' אפיקי ים סימן לו אות ב').
רמב"ם הלכות שבועות פרק ה הלכה יא.
אבל אם נשבע שלא יאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן בין אכל בין לא אכל אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת ביטוי ולא שבועת שוא.
נשבע לבטל מצות לא עשה ודאי הוי שבועת שוא:
רמב"ם הלכות שבועות פרק ה הלכה יב.
נשבע שיאכל נבלה וטרפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה הרי זה לוקה משום שבועת שוא בין אכל בין לא אכל.
נשבע לבטל מצות עשה הוי שבועת שוא:
רמב"ם הלכות שבועות פרק ה הלכה יד
וכן כל הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור משבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא ועושה המצוה שנשבע לבטלה.
ב
לגבי נדרים:
משנה נדרים טז ע"א – מועיל לבטל מצות עשה
הסבר הריטב"א – איסור חפצא חל על המצוה ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו.
האם נדרים חלים לקיים מצות לא תעשה?
השאלה לגבי איסורים כמו נבילה, וכן שאלה לגבי איסור בל יחל, האם נדר יכול לחול על נדר אחר.
לכאורה הרי זה חפצא על גברא. אלא שתלוי אם איסורי תורה הם איסורי חפצא או גברא.
דעת הריטב"א
אם לא מועיל משום שאיסורי תורה הם איסורי חפצא, הרי שעל שבועה יחול הנדר משום שזה איסורי גברא.
רע"א על שו"ע:
ודעת הר"ן לחלק דעל דבר האסור מעצמותו כגון נבילה וכדומה אין נדר חל, דאין איסור חל על איסור, דמעיקרא היה האיסור על החפץ. אבל בנשבע שלא יאכל ואח"כ אמר קונם האכילה עלי חייל דמעיקרא לא היה האיסור על החפץ אלא על גופו דלא יאכלנו, וכן באומר אכילה דיום הכפורים עלי קונם עי"ש…
מחלוקת רש"י ותוספות שבועות דף כ' ע"ב
מחלוקת בשו"ע סימן רט"ו סעיף ה' ו'
ג
אלא שגם דעת הריטב"א והראשונים הסוברים שנדר חל על לא תעשה משום שאיסור חפצא חל על איסור גברא, יש להבין מדוע ברור שאיסור חפצא חל על איסור גברא. מדברי הריטב"א בנדרים (יג ע"ב) משמע לכאורה שנדר חל על אסור נבילה משום שמוסיף אסור חפצא על אסור גברא, ואם כן זה נחשב אסור מוסיף. וכן משמע קצת מלשון הר"ן בנדרים (דף יח ע"א) לגבי נדר על שבועה: "דכיון דשבועות ליתנהו אלא אסור גברא כי אמר קונם מיתוסף ביה אסור חפצא" (כך למד באבני מילואים בשו"ת סימן יב בדעת הר"ן). וכן משמע בתשובת הרשב"א (ח"א תרט"ו) בהסבר הירושלמי שממנו למדו הראשונים שמועיל נדר לקיים לא תעשה, שהטעם הוא משום שזה כמו אסור מוסיף, וז"ל:
ולגבי שבועה אחרת הוא דהויא ליה כנבלה דכיון דאסר נפשיה מיניה תו לא חייל על נפשיה אסור אחר על ככר זה. אבל נדר חל דהא מוסיף בנדרו דעד השתא לא אסר הככר עליה והשתא אסרו עליה והילכך חייל.
וכן הנימוקי יוסף על משנת "זה חומר בשבועות מנדרים" (טז ע"א) הביא מחלוקת הרז"ה הסובר שנדר לא חל לקיים לא תעשה והרמב"ן שכתב שנדר חל לקיים לא תעשה וכתב:
דכי אמרינן דאין אסור חל על אסור היינו בעלמא דתרוייהו אסור גברא אבל הכא דנדרים אסור חפצא ושאר איסורין אסור גברא חייל וחייל דהא משכח רווחא למיחל והא עדיף מאסור מוסיף שהוא חל על האיסור.
אבל קשה דהיכן מצאנו אסור מוסיף כזה, שהרי בדרך כלל אסור מוסיף הוא באנשים, באסור או בזמן, אבל לא בהגדרת האיסור.
עיין ברמב"ם הלכות שגגות (פרק ד' הלכה ג') כתב שאסור מוסיף צריך להיות שמוסיף בפועל:
כל אלו שתאסר זו הערוה עליהן באסור מוסיף, צריך שיהו האנשים האחרים מצויין בעולם כדי שתאסר עליהן ומתוך שתאסר עליהן יתוסף אסור אחר לזה, אבל אם אינן מצויין אין אומרין הואיל אילו היה לזה בנים או אחים היתה נאסרה עליהן יתוסף בה אסור לזקן, שהרי אין שם עתה לא בן ולא אח, וכן כל כיוצא בהן.
וכן למד פשט ברמב"ם באבני מילואים (שו"ת סימן יב): "מוסיף צריך שיהיה נפקותא לאדם בעולם אבל זה שנתוסף אסור חפצא ולא אתוסף אגברא מידי לא הוי אסור מוסיף". ואם כן צריך להבין איך חל נדר לקיים לא תעשה, ולכאורה אין זה אסור מוסיף? ובאבני מילואים שם אכן כתב שהמחלוקת בין הראשונים אם נדר חל לקיים (שם דן על מחלוקת בין הר"ן והרשב"א בזה) היא אם איסור חפצא על אסור גברא הוי איסור מוסיף או לא.
אלא שאם נדקדק בלשון הריטב"א בנדרים, הוא אינו משתמש בלשון אסור מוסיף, אלא רק כתב כמה פעמים שנדרים חלים על ביטול מצוה משום דהוי אסור חפצא. ויתכן שסברתו היא כפי שכתב (דף טז ע"א) בדעת מי שאומר ששבועה חלה על הנדר שאם אסר עליו ככר ואחר כך נשבע שלא יאכלנו חיילא עליה שבועה נמי בין למלקות בין לקרבן: "דכיון דנדר אסור חפצא ושבועה אסור גברא ועניניה חלוקין הם כשם שהנדר חל על שבועה בין לקיים בין לבטל כך השבועה חלה על הנדר לקיים".[1] ואם כן יש לומר שהטעם שנדר לקיים אסור גברא מועיל משום ש"עניניה חלוקין". ומסיבה זו כתב הריטב"א במשנת יש נדר בתוך נדר (נדרים יז ע"א) שאיכא מרבנן ס"ל שדוקא בנזירות יש נדר בתוך נדר, אבל בנדרים דעלמא אם אמר קונם עלי ככר זה אם אוכלנו קונם עלי ככר זה אם אוכלנו, אינו חייב על כל אחת ואחת "דשני נדרים חד מינא נינהו… ולפיכך חלה על דבר מצוה ועל שבועה", ורק בנזירות זו גזה"כ שיש נזירות בתוך נזירות. אם כן בנדרים על שבועה החלות היא משום שאלו שני עינינים שונים לגמרי. לפי זה נראה שנדר חל על איסורים לא מדין אסור מוסיף חל נדר על אסור כמו נבילה, אלא דיש שוני בחלות האסור ולכן לא שייך כאן הכלל דאין אסור חל על איסור. ונראה שזה מה שכתב הנימוקי יוסף שזה עדיף מאסור חל על אסור (והבאנו לשונו לעיל), משום שסברא זו אינה קשורה לכללים אל איסור חל על איסור.
ד
אלא שדבר זה, אם שייך הכלל דאין אסור חל על אסור בסוגי אסור שונים, ע' בברוך טעם (שער הכולל דין ד' דתולה את זה במחלוקת רש"י ותוספות ביבמות (דף לד ע"א). הגמ' שם מוכיחה שאסור חל על אסור כשהם בבת אחת, מברייתא:
יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן מוקדשין ביוה"כ ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו מן השם.
בשיטת רבי מאיר דעת רש"י שאסור הוצאת שבת חל בבת אחת עם אסור אכילת יום הכפורים. אך תוספות שם חלקו על רש"י (ד"ה והוציא):
וקשיא לרבינו יצחק דמה ענין זה לאסור חל על אסור דאפילו למ"ד אין אסור חל על אסור אפילו בבת אחת הכא חל לכולי עלמא אפילו בזה אחר זה ואפי' יעשה אכילה והוצאה בזה אחר זה ואפילו חלו שבת ויום הכפורים בזה אחר זה שבשביל אסור מלאכת שבת אם הוא תחלה לא ימנע אסור אכילת יום הכפורים לחול אחריו שעדיין לא נאסר זה מחמת השבת וכן איפכא ואמר רבי יצחק דאסור בבת אחת היינו אסור הוצאה דשבת ואסור הוצאה דיוה"כ כדפרישית דנקט שבת לאפושי חיובי.
אם כן, לדעת רש"י גם שני איסורים שונים לגמרי חלים יחד רק משום אסור בת אחת. לדעתו צריך לומר בנדון נדר על אסור נבילה שכתב שמועיל (בשבועות שם), הטעם הוא משום שזה אסור מוסיף. אך לפי תוספות שם שאומרים שנדר לא חל על אסור לא תעשה, אפשר לומר דאפילו אם נבילה נחשבת כאסור גברא אין נדר חל עליו ואין זה נחשב לאסור מוסיף, שלא כדעת רש"י. וצריך לומר שלדעת התוספות שהוצאה ואכילה הם איסורים שונים, וחלים זה על זה אף שאין איסור חל על איסור, אך ההפרש שבין אסור גברא ואסור חפצא אינו כ"כ גדול שיאפשר חלות של אסור חל על אסור רק מצד עצם ההבדל שביניהם.
לפי זה, גם נדר על שבועה לא חל לשיטת התוספות.[2] אך בשיטת רש"י שכתבנו שדעתו שנדר חל גם על מצות לא תעשה, שזה משום שנדר על גברא הוי אסור מוסיף, אפשר לומר טעם אחר. דלכאורה יש קושיה חזקה של אבני מילואים (סימן יב) לשיטות דס"ל דאסור חפצא חל על אסור גברא מהא דאיתא בכריתות (דף יד ע"א) שחלב דאקדשיה מיגו דאתוסף ביה אסור הנאה איתווסף ביה אסור אכילה משום זרות (ע' רש"י שם ד"ה אם היתה שבת). וקשה, דתיפוק ליה דקדשים הוא אסור חפצא ולכן חל ולא משום אסור מוסיף. וכן מוכיח מכריתות דף כג ע"א עיי"ש באבני מילואים. וכתב שזו ראיה ברורה שלא כדעת רש"י אלא שאין הנדרים חלים על האיסורים.
ונראה, דהנה הרמב"ן והריטב"א לומדים במשנת יש נדר בתוך נדר (נדרים דף יז ע"א) שכפי שיש נזירות בתוך נזירות כך יש נדר בתוך נדר, ונדרים נלמדים מנזירות שנדר חל על נדר (כפי שידות נדרים נלמד מנזירות בפ"ק). וע' בר"ן (דף יח ע"א) שמביא דעה זו בשם יש מפרשים וכתב שזה דחוק. וכן דעת הרמב"ן במלחמות בשבועות סוף פרק שבועות שתים בתרא, ומבואר שם שזה נלמד מנזיר. ולכן צריך לומר שנדר חל על נדר זו גזירת הכתוב מנדרים.
- אמנם זו שיטה יחידה שהובאה רק בריטב"א כאן ובשבועות דף כב ע"ב. ↑
- ואכן בשו"ע סימן רטו בסעיף ה' כתב שנדרים חלים על דבר מצוה, דוקא מצות עשה ולא בלא תעשה בין באיסור נבילה ובין באיסור הבא מאליו כגון שאמר שבועה שלא אוכל, עי"ש. ובסעיף הבא כתב שיש אומרים שנדר חל על דברים האסורים כגון נבילות וטריפות, וע' ש"ך שם בס"ק יד כתב שהוא הדין אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר קונם ככר זה עלי, חייב שתים. ↑