ב"ה
פרשת קרח – בענין קטורת זרה[1]
א
במדבר טז:
(טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר:
(יז) וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ:
(יח) וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:
הקטורת של מקריבי הקטורת היא קטורת זרה, ע' שמות ל' (ט) בפרשת תצוה "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו" ופרש"י שם: "קטרת זרה – שום קטורת של נדבה. כולן זרות לו חוץ מזו". ורמב"ן כתב: "קטרת זרה – שום קטרת של נדבה, שכולן זרות לו חוץ מזו. לשון רש"י. אבל אונקלוס אמר קטורת בוסמין נוכראין, ולא תרגם נוכריתא, רצה לפרש שלא יעשה קטרת מסמים אחרים זולתי הקטרת אשר יצוה אותם, וכן אם הוסיף בה סמים אחרים יעבור בלאו הזה".
קטורת זרה נוספת, רמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק ב' הלכה ח':
נתן לתוכה דבש כל שהוא פסלה, חיסר אחד מסממניה חייב מיתה שהרי נעשית קטרת זרה.
ובהלכה יא כתב הרמב"ם:
מזבח הזהב שבהיכל עליו מקטירין הקטורת בכל יום, ואין מקריבין עליו דבר אחר, ואם הקטיר עליו קטרת אחרת שאינה כזו, או שהקטיר עליו קטרת כזו שהתנדב אותה יחיד או רבים, או הקריב עליו קרבן, או הסיך נסך לוקה שנאמר לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה וגו'.
אלא שיש כאן סתירה, שהרי בהלכה ח' כתב שיש חיוב מיתה על קטורת זרה ואילו בהלכה יא כתב שיש חיוב מלקות על קטורת זרה. וע' שם ברדב"ז באריכות על קושיה זו. אבל נראה חילוק פשוט (ר' שמואל רוזובסקי בקובץ בית אהרון וישראל, פא שנה יד, ג) שאם בשעת חיובה מביא ומחסיר מסימניה חייב מיתה. אבל אם מביא שלא בשעת חיובה יש איסור לאו.
מכל מקום מקורו של הרמב"ם שאם חסר אחת מכל סמניה היא קטורת זרה אינו מבואר בגמרא. במנחות דף נ' ע"א מרבים קטורת נדבה אבל לא אם חיסר. אלא מקורו של הרמב"ם הוא במכילתא דרשב"י במדרש הגדול כתב יד שמות ל' ט', מובא בספרו של הרב כשר "הרמב"ם והמכילתא דרשב"י", עמ' פא אות כה.
אבל כאן דעת הרמב"ן שהקטורת היתה זרה לגמרי משום שהקטירו אותה בחוץ ולא בפנים.
וכתב הרמב"ן יז ו':
אתם המתם את עם ה' – אמר אונקלוס אתון גרמתון דמית עמא דה'. יפתור, כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה', מדעתם שהמקריבים אותם נשרפים. כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת, והוא לא אמר לישראל בשם ה' לעשות כן, אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם, והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו.
ואם כן הרי קשה, שהרי הקטורת של אהרון היתה שקטורת אהרון היתה קטורת הבוקר. וע' רמב"ן טז ' שכב "והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה או שהיתה קטורת בקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט". ואם כן מה משה רבנו רצה להראות בזה גדולתו של אהרון כשהם מקריבים קטורת זרה והוא מקריב קטורת של שחר? ואמנם העם לא האמין והוצרך לנס המטות. אבל עדיין קשה מה כוונתו של משה רבנו?
ויותר קשה, שהרי קרח ידע שנדב ואביהו מתו על שהקטירו קטורת זרה. והרמב"ן כתב טז, ה שלכן משה בחר בקטורת:
והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות, כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני ה' נשרפו, והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה, או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט.
והרי דבר זה ידעו גם קרח ועדתו, ואיך הם נכשלו בזה ונפלו לפח שמשה רבנו הפיל אותם?
ב
והנה, כוונתו של קרח היתה להחזיר את העבודה לבכורות, כמו שכתב הרמב"ן טז ה':
וטעם וידע ה' את אשר לו – לעבודת לויה, ואת הקדוש – לכהונה, לשון רש"י, ויפה פירש. יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר (לעיל ח יד) והיו לי הלוים, או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר (שם ג יג) כי לי כל בכור, שלא יחליפם בלוים, ואת הקדוש, הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דה"י א כג יג). כי קרח כדי לאסוף עליו העם, גם על הלוים יחלוק וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים.
ובפרק טז פסוק יט כתב הרמב"ן יותר מכך (קטע זה נמצא במהדורת פרויקט השו"ת ואינו במהדורת שעוועל):
וכל זה שהזכרתי על הבכורים (לעיל פסוקים א ה) הוא על דרך רבותינו (זבחים קיב ב) שאומרים כי העבודה היתה לבכורות. אבל על דרך הפשט, היו כל ישראל תחלה ראויים לעבודת הקרבנות כי כן הוא הדין לעולם בבמות יחיד, ונבחר אהרן לעבודת המשכן והמקדש, והיה קרח טוען על הבחירה הזאת, ורוצה להחזיר העבודות לכל ישראל כי כל העדה כולם קדושים:
אלא שדבר זה צריך ביאור, במי היתה העבודה, בכל ישראל, בבכורות, בלויים, ובאהרון ובניו, מה סדר הדברים?
משנה בזבחים קי"ב ע"ב:
עד שלא הוקם המשכן – היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן – נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים;[2]
וע' רע"ב שם שכתב שהעבודה בבכורות דכתיב "וישלח את נערי בני ישראל" אלו הבכורות שהעבודה בהם.[3]
אלא שהבכורות נפסלו במעשה העגל כמ"ש רש"י על במדבר פרק ג פסוק יב:
מתוך בני ישראל – שיהיו ישראל שוכרין אותן לשירות שלי על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם לפי שהיתה העבודה בבכורות וכשחטאו בעגל נפסלו והלוים שלא עבדו ע"א נבחרו תחתיהם.
לפי רש"י לכאורה היו שלשה שלבים: עבודה בבכורות, לאחר העגל בלווים, ולאחר הקמת המשכן באהרון ובניו.[4]
אלא שהרמב"ן מדבר על במת יחיד! ובזה כל אחד כשר. אלא שיש להבין את עומק דברי הרמב"ן, שקרח רצה שיהיה היתר במות, והרי במות אסורות בזמן המשכן, כין שתלה הכתוב איסור במות במחנה והוא שנאמר באחרי מות בפרשת שחוטי חוץ: "אשר ישחט שור או כזב או עז במחנה"[5] שלא נאסר זה אלא במדבר שהיו שם מחנות, ולכן בגלגל הותרו הבמות כיון שנתפזרו בכל אדץ כנען לכבשה ולחלקה ופסקו המחנות ולכן הותרו הבמות (ע' חזון יחזקאל תוספתא זבחים יג ג). [6] וע' רש"י זבחים קי"ב ע"ב שכשבאו לארץ כנען בטלה קדושת המחנות על מ"ש במשנה, "כשבאו לגלגל הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים בכל מקום":
קדשים קלים בכל מקום – דכיון שבטלו הדגלים והן היו הולכים בכל הארץ לכבשה ולא היתה חנייתן סביבות המשכן בטלה קדושת מחנה ישראל מעשר שני לא הוזכר כאן לפי שלא נהגו מעשרות עד לאחר ירושה וישיבה.
ווכתב הכלי חמדה שקרח יצא נגד הרעיון שהקדושה בכלל מתרכזת באדם אחד ובמקום אחד. נגד קדושת המחנות בכלל לגבי קדושת מקום, וכל העדה כולם קדושים, ולכן אם אין מחנות הרי מותר לכל אחד בבמת יחיד להקריב. קרח אם כן רצה לחלוק לא רק על קדושת כהונה אלא גם לחלוק על קדושת המקום, וכפועל יוצא מכך כולם יהיו כשרים לעבודה.
ובזה מתורצת קושית הרמב"ן, רמב"ן להלן פי"ז ב':
(ב) כי קדשו – המחתות, והם אסורין בהנאה שכבר עשאום כלי שרת, לשון רש"י. ולא ידעתי טעם לאיסור הזה, שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש. אבל יש לומר, כי בעבור שעשו כן על פי משה היו קדש, כי הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלהים באש ותהיינה המחתות האלה כלי שרת באהל מועד לעולם. והנכון בעיני, כי יאמר הכתוב (פסוק ג) כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל, כלומר אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו אותם לפני כדי שיהיו לאות לבני ישראל:
ומכאן ראיה, שאף שאין צריך מזבח להקטרת קטורת, אבל צריך כלי שרת. ומכאן סיוע למה שכתב בשו"ת שבט הלוי ח"א סימן רב (וע' ח"ד סימן רב וח"ו סימן פא):
אלא דבליתא למזבח שנעקר ממקומו קבלנו דאם הקטיר במקום המזבח דיצא, ונראה דבאופן זה צריך להקטיר בתוך כלי שרת דוקא ובמקום מזבח שנעקר, וזכר לדבר קטרת יוה"כ לפני ולפנים.
ובזה מובן גם מה שכתב ספורנו דברים יג, יג:
בערתי הקדש מן הבית. בחטאינו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות באמרו ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם וזהו וידוי מעשר שהזכירו רז"ל:
ולכאורה הרי הפסוק מדבר על מעשר שני, וזה נאכל לכל אדם בירושלים, ומדוע הספורנו מדבר כאן תרומות ומעשרות?
וכתב בכלי חמדה, שאם היתה העבודה בבכורות לא היה צריך מקום מקודש לאכילת מעשר שני שהרי היה נאכל בכל מקום שישראל נמצאים שם. ובמקרה כזה לא היה צורך להוציא את הקודש מן הבית.
ג
הנה, הקטורת שונה משאר הקרבנות:
- מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו – כלומר אין צריך מזבח
נאמר במסכת זבחים דף נט ע"א:
אמר רב גידל אמר רב: מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו.
כלומר: מצוות הקטורת אינה תלויה בקיומו של המזבח המיועד לה, ואף אם נעקר המזבח ניתן לקיים את מצוות ההקטרה במקומו של המזבח.
במשך חכמה כותב שמקור הדין שאין צריך מזבח הוא:
דבשמן המאור כתיב בפרשת אמור (ויקרא כ"ד, א-ד) 'ויקחו אליך שמן זית… להעלת נר תמיד… על המנרה הטהרה יערך את הנרת…', וכאן בפרשת תשא כתיב גבי קטורת (שמות ל', לו) 'ושחקת ממנה הדק ונתת ממנה לפני העדת באהל מועד' ולא זכר את המזבח לומר: 'על המזבח יקטירנה', לכן מורה לנו דרק מקומו מעכב, אבל המזבח לא מעכב, דאם נעקר מקטירין במקומו, וזה דיוק נכון.
על פי דין זה מבאר במשך חכמה שאלה קשה בפרשיות המשכן שהתקשו בה כבר ראשונים, ויותר אחרונים היא מקומו של הציווי על עשיית מזבח הקטורת, בסוף פרשת תצוה (ל', א-י). הרי מקומו של מזבח זה הוא במשכן פנימה – באוהל מועד, בין המנורה, לבין השלחן, ואם כן מדוע לא נכתב מזבח הקטורת בפרשת תרומה?
יתר על כן, כתב הרב אלחנן סמט:
השאלה מחמירה, משום שבכל ששת המקומות האחרים שבהם נזכר מזבח הקטורת בהמשך הספר, הוא מופיע תמיד אחר השולחן והמנורה ולפני מזבח העולה. כך בפירוט המלאכה העומדת לפני בצלאל ואנשיו (ל"א, ז-יא), כך בציווי הכללי על העם בראש פרשת ויקהל (ל"ה, יא-יט), כך בייחוד בתיאור העשייה של בצלאל (ל"ז, י – ל"ח, א), ושוב בתיאור הבאת המשכן אל משה (ל"ט, לו-לט) ובציווי על הקמתו (מ', ד-ו), וכך גם בתיאור הקמתו בפועל על ידי משה (שם כב-כט) בסיום החומש. כמה תמוה אפוא מקום מצוותו הראשונה!
מכל מקום המשך חכמה מתרץ שאלה זו במה שהבאנו מגמ' זבחים שמזבח שנעקר מקטירים קטורת במקומו:
הראב"ע נתקשה מדוע לא נכתב ציווי עשיית מזבח הקטורת רק אחרי כלות פרשת המשכן ומילואים. והעיקר: כי כל הציוויים כמו הארון, אם אין ארון אין מניחים לוחות, וכן בלא מזבח אין מקריבין עולת תמיד, וכן בלא בגדים אין כוהן רשאי לעבוד, ובלא מנורה אינו רשאי להדליק נרות, ובלא שולחן אין מניחין לחם הפנים. אבל מזבח מקטר קטורת שעיקרו לכך, הלא קיימא לן שהקטורת נקטר אם אין מזבח, וכמו דאמר רב בזבחים דף נט דמזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו, ואינו (- המזבח) רק למצווה (- כשהוא קיים), ולכך כתיב בתר דהשלים כל הדינים מן הכלים והבניינים המוכרחים להשראת הכבוד במשכן הקדוש, ולהורות דאין זה (- מזבח הקטורת) רק מצווה בפני עצמה.
פתח רעיון זה הרב מרדכי ברויאר ז"ל בספרו פרקי מקראות, פרק עשרים ושלשה, עמ' 317 במאמר "מזבח הקטורת בעבודת יום הכפורים". וכתב שיש הבדל עקרוני בין הקטורת ובין שאר כל הקרבנות, שהרי כל הקרבנות יכולים להיות קרבים רק על גבי המבח ואילו הקטורת מצד עצמה איננה טעונה מזבח כלל, אלא מקטירים אותה על גבי מחתה. כך אנחנו מוצאים בנדב ואביהוא (ויקרא י' א') בקרח ועדתו (במדבר טז, יח) ובאהרון לאחר מרד קרח (יז יא) כל אלו לחו מחתה ונתנו בה אש ושמו קטורת על האש שבמחתה. כן כהן הגדול ביום הכפורים בבואו אל קדש הקדשים נתן את הקטורת על האש שבמחתה (ויקרא טז יב-יג).
ואף על פי כן אמרה התורה שיש לעשות מזבח לקטורת. אולם נראה שהלכה זו איננה תלויה בעצם משפט הקטורת, אלא קשורה להלכות תמיד שהקטורת היא חלק ממנה. שהרי הקטורת כתובה בתורה בסמוך למצות קרבן התמיד (שמורת כט לח-מב; ל' ז-ח) וכן הקטורת בדומה לקרבן נקראת "תמיד".
ובזה מסביר הרב ברויאר את העובדה שבפרשת תרומה לא הוזכר מזבח הקטורת משום שהוא אינו דרוש לעצם הקטרת הקטורת. לדעת חז"ל גם קטורת הנשיאים בחנוכת המשכן לא קרבה במזבח הקטורת (מנחות נ' ע"ב). הטעם לכך הוא משום שקטורת זו היתה קטורת נדבה ולא חלק של קרבן התמיד ולכן אי אפשר להקריב אותה על מזבח הקטורת.
ובעצם כל עבודת הקרבנות היתה יכולה להיות כמו הקטורת, שהרי קין והבל, נח, אברהם הקריבו קרבנות בלא משכן. אלא שהקב"ה רצה שבני ישראל לא יקריבו על פני השדה כדרך עובדי אלילים ולכן צווה לבנות משכן ואוהל מועד. אבל אילמלא המשכן היה אפשר להקריב את כל הקרבנות הללו גם בלא משכן.
כל זה נכון רק ביחד לקרבנות נדבה, אבל קרבנות ציבור וקרבנות חובה לא נהגו לפני הקמת המשכן, וגם בשעית היתר הבמות אי אפשר להקריב בבמת יחיד שום קרבן ציבור וחובה.
וזו היתה טעותו וטענתו של קרח: כל העדה כולם קדושים, ולכן גם אין קדושה מיוחדת למקום. קרח כפר גם ביחודו של המשכן, ולכן רצה להחזיר את העבודה ליחידים כמ"ש הרמב"ן. ובתורת יחידים, הרי אין דין של מקום מסויים ולכן את הקטורת ניתן היה להקריב בכל מקום ואין צריך מזבח, משום שמזבח צריך רק לקטורת שהיא חובה ובגדר קרבן התמיד.
דבר נוסף שיש להדגיש ביחס לקטורת, דבר שאינו קיים בשאר המנחות והנסכים: כולם אינם מתקדשים קדושת הגוף אלא בכל שרת, אבל כל זמן של נתקדשו בכלי שרת הם קדושים רק קדושת דמים אבל לבי קטורת כתבו התוספות בשבועות יא ע"א דלאחר שנכתשו במכתשת וראוין לקטורת נתקדשו קדושת גוף בקדושת פה ולא צריך קדושת כלי להיות קדוש קדושת הגוף, ודינם כמו בעלי חיים שלא צריכים קדושת כלי שרת להיותו קדוש קדושת הגוף (ע' כלי חמדה עמ' עג).
ולכן, אם יש דבר שיכול להראות קדושה מפושטת, הרי זו הקטורת שמעקר הדין לא צריכה מסגרות, לא של מזבח ולא של קידוש כלי שרת, והקטורת הרוחנית הזו היא הקטורת שמראה את הקדושה שנמצאת בכל. ולכן על ידי הקטורת רצה קרח להראות שאין קדושת מקום. "כי כל העדה כולם קדושים" כל מעמד הקדושה לא יכול להיות קשור לחומר. ולכן לדעתו של קרח ההקטרה שלא במקומה של הקטורת, הרי אדרבה זוהי טענתו, ולכן לא הקפיד ולא שם לב שאהרון מקריב את הקטורת המחוייבת, וזה היה אמור להיות הנסיון הראשון שהקב"ה בחר באהרון.
מקורות:
הרב מרדכי ברויאר ז"ל, פרקי מקראות, פרק עשרים ושלשה, עמ' 317 במאמר "מזבח הקטורת בעבודת יום הכפורים".
כלי חמדה ריש פרשת קרח.
משך חכמה.
ע"ע חזו"א זבחים סימן ט' אותיות כ-כא עמ' טז 31
-
(מבוסס בחלקו על שעור פרשת קרח בענין עבודה בלויים) ↑
-
וז"ל המשנה:
עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים בכל מחנה ישראל באו לגלגל הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים בכל מקום באו לשילה נאסרו הבמות ולא היה שם תקרה אלא בית אבנים בלבד מלמטן והיריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה באו לנוב וגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכל ערי ישראל באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן היתר והיא היתה נחלה קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה ↑
-
האם במת סיני דין במת ציבור עליה או במת יחיד, ע' טורי אבן חגיגה דף ו' ע"ב שנקט שהיא במת יחיד. ובמצפה איתן זבחים דף סט כתב שדין בת ציבור עליה, וריאה מדף צ"ז ע"א דיליף מהתם דבעינן כלי מושם באגנות. וכן במצפה איתן חגיגה ו' ע"ב ובמקדש דוד קדשים סי' כ' אות ד'. ↑
-
יסוד איסור שחוטי חוץ, דברים יב, יג: (יג) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:
בויקרא יז ג': (ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: (ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיקֹוָק לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְקֹוָק דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. ↑
-
ויקרא יז:
(ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: (ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיקֹוָק לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְקֹוָק דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: (ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיקֹוָק אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיקֹוָק אוֹתָם: ↑
-
מי מקריב בבמה, האם רק בכורים מקריבים בבמה או גם שיש היתר לכל יחיד? ע' רמב"ם בפירוש המשניות זבחים פרק יד משנה ד':
בא בקבלה שזה שנאמר וישלח את נערי בני ישראל שהם הבכורות, לפי שהעבודה תמיד לא היתה אלא בבכורות מאדם עד משה רבינו. ומותר לגוים עד עתה להקריב עולות לה' בכל מקום שירצו, ובתנאי בבמה שיבנו אותה. אבל אמרו אסור לסייען ולעשות שליחותן מפני שאנו מוזהרין שלא להקריב בכל מקום, ומותר לנו להורותם וללמדם היאך יעשו והוא אמרם ולאורינהו שרי. אבל אסור ההקרבה בבמה בזמן שהוקם המשכן כלומר במציאות המשכן הוא אמרו ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו'. וכן עבודה בכהנים מאז פסוקים בתורה.
אבל הקשה בקרן אורה זבחים דף קטו ע"ב, כיון שקודם הקמת המשכן היו הבמות מותרות, למה העבודה רק בבכורות הרי בבמה כולם כשרים לעבודה ואפילו אשה ועבד כדאיתא בתוספתא ובמכילתא. ע' זבחים קיט ע"ב שם הגמרא מביאה מקור למה שמובא במשנה האחרונה במסכת זבחים שבבמת יחיד לא צריך כהן רק בבמת ציבור, "וכהן דכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן". וכתב רש"י:
וזרק הכהן – את הדם על מזבח ה' פתח וגו' (ויקרא יז) ודרשינן ליה בת"כ בפרשת שחוטי חוץ זריקת כהן פתח אהל מועד ואין זריקת כהן בבמה אלא אף הזרים והעבדים.
וכתב הקרן אורה שמה שכתוב עבודה בבכורים, היינו דוקא בקרבן ציבור, שהוי כמו במת ציבור בשעת התר הבמות. אבל כל יחיד שרוצה יכול להקריב ואין צריך דוקא בכור. וכן כתב החזון איש בכורות סימן טז אות ח' וז"ל:
נראה דלא בא לפסול עבודת פשוטין דהא אפילו לאחר שנבחרו כהנים, זר כשר בבמה דאמר זבחים קי"ג, אלא בקרבן ציבור קאמר ודכתיב שמות כד ה' את נערי בני ישראל ופרש"י הבכורות שהן היו בחירי ה', ועיקרו רמוז במקרא במדבר ג' פקוד כל בכור זכר וגו' אלמא דקודם שהחליפן בלוים היו הבכורות הנבחרים, וכיון שעד שהוקם המשכן לא היו עדיין כהנים ולווים, ראויה העבודה לבכורים שהם הנבחרים, ומשהוקם המשכן ראוי היה לקבוע לבכורים העבודה במקדש, ולולא חטא העגל היה ניתן להם עבודת הלוים.
ויתכן שזה פירוש מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות שמאדם הראשון העבודה היתה בבכורות. היינו לקרבנות ציבור אבל מצאנו שכל יחיד יכול היה להקריב לעצמו אף שאינו בכור. ↑