ב"ה עש"ק ויגש תשס"ח
פרשת ויגש – חרם השבטים וחרמי ציבור
פרק מה פסוק כו:
וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם:
וכתב בעל הטורים: "ויגדו לו – חסר יו"ד, שלא הגידו לו עד שהתירו החרם שהחרימו בעשרה".
כפי שמובא במדרש, השבטים עשו חרם שאסור יהיה לגלות ליעקב אבינו את דבר המכירה. ואומר המדרש שאף הקב"ה לא אמר ליעקב מפני החרם. בפרשתנו יוסף מתגלה לפני אחיו, ויש לברר מה דינו של החרם שנעשה, האם צריך התרה או שהוא מותר מאיליו?
יש כוח בידי המלך או בידי הציבור או בידי בית דין להטיל איסור על עשיית מעשה מסוים, אף על פי שמן הדין אין איסור לעשותו, וכן לחייב לעשות מעשה מסוים שמן הדין אין חובה לעשותו. האיסור והחיוב יכולים להיות על יחיד או על ציבור. אופן הטלת האיסור הוא על ידי שאומרים שכל העובר על האיסור "יהא בחרם" או שאומרים "ארור אשר יעשה כך וכך" או "מחרימים אנו שלא לעשות כך וכך". משמעות החרם היא, שהאדם שעבר על האיסור יורחק מן הציבור ויהיה מנודה. חרמים מעין אלו נקראים "חרמי ציבור" או "חרמי קהל". וראה בנספח תשובת רשב"א בענין חרם ציבור שלא לשחק בקוביה. וכן שייך לענין זה חרם דרבנו גרשום שלא לגרש אשה בעל כורחה ושלא לשאת שתי נשים, וזה מאותו חומר הענין (וע' רמ"א יו"ד סימן רכ"ח סכ"ט בענין חרם דרבנו גרשום בענין זה).
וכן מצאנו שתקנות הקהל היו נוהגים לעשות על ידי חרמים (ע' להלן משו"ע יו"ד רכ"ח סעיף לג בענין נשבע שלא ליכנס בתקנות קהל, שנראה שכל תקנות הקהל עשו על ידי חרם) והעובר על החרם פורש מן הציבור "כדיני הנידוי ויותר מהם" (רמב"ן משפט החרם) וע' תשובת הרשב"א סימן תי"א:
שאלתם: מה מנהג מקומנו בענין המסין והארנונות? אם אנו כוללין העיירות אשר סביבותו בהסכמתנו ובחרמות, בלי שנקרא אותם. או: אם כל מקום ומקום יחרימו בפני עצמם. או: יבואו עשירי המקומות ההם לערינו, ושיהיו מסכימים, ימנו. ועוד אמרת: להגיד לך מה שיראה בעיני בטעם ובראיה; התחלת במנהג, וסיימת בדין… ואפילו בנים אשר יולדו להם דור אחר דור, חייבין לנהוג במה שהסכימו והחרימו האבות, אלא כל מה שקבלו והחרימו עליהם ועל זרעם, שכן היתה קבלת התורה, וכן דברי קבלה כמגילה וחנוכה.[1] ואפילו נהגו האבות מנהג קבוע לנדר בלי קבלה, צריכין הבנים לנהוג אחריהם. וכמו שאמרו בירושלמי: אתם אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש. ובשמנו של גיד אמרו: ישראל קדושים נהגו בו איסור; ואמרו: בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם וכו'; וכל הפורץ בדברים אלו, כפורץ גדר התורה, שהאבות שרש לבנים. ועל כן, מנודה לעירו, מנודה לעיר אחרת, ואין מנודה לעיר אחרת מנודה לעירו. וכן מה שהנהיגו גדולי ישראל, שרואין שיש בדבר תקנה לעולם, כמו הגאונים, שהסכימו ותקנו כמה תקנות, וכל ישראל נוהגין על פיהם, לפי שהיו הב"ד לישראל. ותקנו: להיות מטלטלי דיתמי משתעבדין כקרקע; ותקנו: חרם סתם; וכן רבים; וכל ישראל נוהגים אחריהם בכל תקנותיהם. וכן ב"ד שבא"י, יכולין לכוף את שבחוצה לארץ מי שחייב קנס לחבירו לבא ולדון בפניהם, לפי שאין דנין אותו בחוצה לארץ; ואם לא רצה לעלות, מחרימין ועונשין…[2]
בכמה מקומות בתנ"ך מצאנו את ענין החרם: ביהושע פרק ו' יז-יח, בחרם עכן:
וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַיקֹוָק רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ:
וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ:
ושם פסוק כו:
וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ:
ובשופטים כא, יח במעשה של פלגש בגבעה:
וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן:
ובשמואל א' פרק יד פסוק כד במעשה של יהונתן:
וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם:
וע' רמב"ן במשפט החרם (מה' הרשלר עמ' רצז) שהביא ראיה מיריחו ומפלגש בגבעה שחרם חל גם על הדורות הבאים.
וז"ל התנחומא וישב סימן ב':
…אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד ממנו ליעקב אבינו, אמר להם יהודה ראובן אינו כאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה, מה עשו שתפו להקב"ה באותו החרם שלא יגיד לאביהם, כיון שירד ראובן בלילה לאותו הבור להעלותו ולא מצאו קרע את בגדיו ובכה חזר לאחיו אמר להם הילד איננו ואני אנה אני בא, הגידו לו את המעשה ואת החרם ושתק, ואף הקב"ה אע"פ שכתוב בו מגיד דבריו ליעקב (תהלים קמז) דבר זה לא הגיד מפני החרם לפיכך אמר יעקב טרף טורף יוסף… ומצאו יוסף חי והתירו את החרם ושמע יעקב שהוא חי וכתיב בו ותחי רוח יעקב אביהם וכי מתה היתה אלא שחיתה מן החרם ושרתה בו רוח הקודש שנסתלקה הימנו… א"ר עקיבא החרם היא השבועה והשבועה היא החרם צא ולמד מיהושע שהחרים את יריחו ונשרף עכן על שפשט ידו בחרם ולקח את האדרת ואת לשון הזהב שהיה באותן תרפים של יריחו ושם טומאה חקוק עליו והלך והטמינם בתוך אהלו, ועל שמעל בחרם נפל מישראל שלשים וששה איש וקרע יהושע את בגדיו ונפל על פניו ארצה לפני הארון, ויאמר ה' אל יהושע קום לך וגו' חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז) למה כתיב כאן גם ה"פ ללמדך שכל העובר על החרם כעובר על חמשה חומשי תורה… תדע לך כח החרם שהרי השבטים שקנאו על פלגש בגבעה ולא קנאו על פסל מיכה הרגו בהן בני בנימין פעם ראשונה ושניה ושלישית כמה אלפים ולבסוף עשו תשובה ונפלו לפני הארון ונתרצה להן הקב"ה והחרימו שיבאו כל ישראל מקטן ועד גדול שנאמר (שופטים כא) כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה' המצפה לאמר מות יומת, וכי שבועה היתה שם, אלא ללמדך שהחרם היא השבועה, אנשי יבש גלעד לא עלו ונתחייבו מיתה…
איך האחים התירו את החרם? מה דינו של החרם, האם הוא כמו שבועה? (במדרש הנ"ל: "החרם הוא השבועה" וכמו שמשמע בפסוקים שהביא המדרש). הראשונים האריכו בענין התרת החרם משום שהיה נהוג שהקהל מתיר חרם על ידי שליחי הציבור, ושלא בדרך של התרת נדרים, ועל כך כתב הרמב"ן את חיבורו משפט החרם. [3]מדרש תנחומא הנ"ל מובא במשפט החרם (ובשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן רפ"ח):
ױאלו דברי אגדה זו. ושמא יבא הרואה לטעות, וללמוד שמתירים חרמי ציבור, בזמן שאותם המחרימים אתם בחרטתם. יכולים אנו לדחות, שהחרם של שבטים, כיון שמצאו יוסף מעצמו, הותר. דע"ד כן, הוחרם מתחלה. וכתולה נדרו בדבר, הוא. וזה שאמרו: התירו החרם; אינו אלא שפירשו לעצמן, שמותרים הן ממנו, או שנשאלו לבנימן הצדיק, יחיד מומחה.
(ובנימין כשר אף שהוא קרוב משום שלהתרת נדרים כשר גם קרוב וגם בלילה ובשבת, ע' רי"ף סוף מסכת שבת).
אבל הבית יוסף ביו"ד סימן רכ"ח הביא את תשובת הרשב"א שבחרם שנעשה עם שבועה יש תנאים איך אפשר להתיר, אם לא שנאמר שדעתם היה להחרים ולישבע עד דעת מה שיאמרו הרבים. אבל בחרם לבד בלא שבועה אין צריך תנאים וז"ל בית יוסף:
וכתב עוד בתשובה אחרת (ח"ה סי' רלה) דלפי טעם זה שנהגו להתיר חרמי ציבור משום דעל דעת כן נודרים אפילו לא בטלה הסיבה שבשבילה תיקנו והחרימו אם רצו להתיר מתירים ואפילו בתוך הזמן שקבעו להמשך התקנה שהרי הם כאילו התנו לעשות כך. וכתב עוד שאפילו לא בא זמן הנדר ולא חל הנדר יכולין להתירו מפני שחרמים אלו כאילו יש בהם תנאי שיוכלו להתיר כל זמן שירצו הם וכענין הפרת הבעל ממש שהפרת הבעל אינו צריך שיחול שלא אמרו אלא בהיתר זקן כמו שמפורש בשיטת נדרים (צ.) עכ"ל:[4]
ובבדק הבית הביא בשם הרשב"ץ שאם רק החרימו אפשר להתיר כמו שהשבטים התירו את החרם:
והר"ש בר צמח (ח"א סי' קכג) כתב דעכשיו גם מן הדין הוא מותר לפי שאין נוהגין עכשיו לומר אנו משביעים ומחרימים ולענות אמן אחר שליח ציבור כמו שהיה מנהג הראשונים כמו שפירשו בתשובותיהם ואינם מזכירים רק בכח חרם אינם צריכים שאלת חכם דבשבועה הוא שאנו צריכים לאותם תנאים אלמלא המנהג אבל בחרם לא שהרי מצינו שהשבטים התירו עצמם מחרם מכירת יוסף בלא שאלה כמו שכתוב בהגדה (בתנחומא פרשה וישב סי' ב) וכשמצאו יוסף חי התירו החרם:
החרם חמור יותר מאשר השבועה, ע' שו"ע יו"ד סימן רכ"ח סעיף ל"ה שאי אפשר להשביע את הנולדים, אבל נידוי חרם חל על דורות הבאים (ע' נוב"י מה"ת יו"ד סימן קמ"ו) וכן ניתן להחרים את אלה שלא נמצאים במקום בזמן החרם.
והרמב"ן במשפט החרם כתב גם על חרם עכן, שיהושע דן אותו בדיני נפשות משום שפשט ידו בחרמי שמים. אבל בהעמק שאלה (שאילתא קמ"ב אות ט' והובא באנצקלופדיה תלמודית ערך חרם, בהערה 113) תמה על זה שהרי לא החרים יהושע הלוקח מן החרם אלא רק עשה את נכסי יריחו חרם
החומרא של החרם מבואר באריכות במדרש תנחומא שם. ובשו"ת הרשב"א חלק א סימן תרצה מבואר החומרא של חרמי ציבור:
שאלתם החרימו הציבור על דעת רבים אם יכולין להתיר?
תשובה שורת הדין חרמי ציבור אין להם היתר לעולם משני טעמים. האחד לפי שאין השבועות והחרמים ניתרים אלא בפתיחה. וחרמים שהרבים מחרימים אי אפשר למצוא פתח. שפתחו של זה אינו פתחו של זה. וזה טעמו של נדר שהודר על דעת רבים. לפי שאי אפשר למצוא לו פתחים. וזהו טעמו של דבר לפי שפתח דבר מצוה פתח הוא לכל. אלא שאין כל דבר פתח כדעת ר"ת ז"ל. וכבר ידעתם דעת ר"ת בזה. והב' לפי שאין אדם מתיר לעצמו. דלא יחל דברו אמר רחמנא (במדבר ל) הוא אינו מוחל הא אחרים מוחלין לו. אלא מה שנהגו הציבור להתיר הוו להו כמתנין ודמיא לי כאשה שהבעל מתיר. משום דרבי פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה נודרת. וע"כ נ"ל דחרמי ציבור ניתרין מכאן ולהבא. אבל מה שעבר אינו ניתר. דהיתר הציבור מיגז גייז וכהפרת בעל. והלכך כל מה שמחמירין לעתים להחרים על דעת קה ילות וכיוצא בזה שמגלין בדעתן שלא יהא להם היתר אי איפשר להתירם.
וכפי שהבאנו לעיל הבית יוסף הביא את התשב"ץ שאם עשו רק חרם ולא שבועה, אין צריך את טעם הא שנדרו על דעת כן. אבל הריב"ש אכן מוכיח ממכירת יוסף שאם כבר אין סיבה לחרם, הותר הענין ואין צריך התרה, תשובת ריב"ש סימן קע"ח:
הנה סרה הסכנה ההיא אשר בעבורה נעשית ההסכמה. ודומה לחרם השבטים על מכירת יוסף, שהתירו הם עצמם כשמצאוהו חי, ושרתה על יעקב אבינו עליו השלום רוח הקדש שנסתלקה ממנו; כמו שמוזכר בהגדה.
וכ"כ תשב"ץ ח"א סי' קכ"ג, והובא בהגהות ויוסף אברהם על רביד הזהב פרשת ויגש מה, כו.
אלא שיש מחלוקת בין הרא"ש לבין הרמב"ן במשפט החרם אם חרמי ציבור דינם כמו שבועה ממש או לא. מתוך מדרש תנחומא הנ"ל משמע שזה שבועה ממש:
…תדע לך כח החרם שהרי השבטים שקנאו על פלגש בגבעה ולא קנאו על פסל מיכה הרגו בהן בני בנימין פעם ראשונה ושניה ושלישית כמה אלפים ולבסוף עשו תשובה ונפלו לפני הארון ונתרצה להן הקב"ה והחרימו שיבאו כל ישראל מקטן ועד גדול שנאמר (שופטים כא) כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה' המצפה לאמר מות יומת, וכי שבועה היתה שם, אלא ללמדך שהחרם היא השבועה.
וכתב הרמב"ן במשפט החרם:
ואני אומר בשמא לאחר בקשת המחילה, שזהו פשט הכתוב בתורה כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, כלומר מה שהסכימו עליו הכל והוחרם לדעתם העובר עליו לא יפדה בממון אלא חייב מיתה[5]… ולא עוד אלא שהחרם חל אפילו על דורות הבאים אחרי כן אם החרימו ב"ד על אנשי העיר ועל זרעם, וזאת היא גזרת יהושע בן נון שמזכירים בחרמות כדכתיב וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו ונתקיימה גזרתו לאחר כמה דורות, וכן בימי פילגש בגבעה לפי שאמרו ארור נותן אשה לבנימין נאסרו באותו הדור ואח"כ הוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כדמפורש בבבא בתרא (קכ"א א'), הא אלו אמרו עליהם ועל זרעם או שאמרו סתם, החרם הי' חל על הדורות הבאים.[6]
וכן בפירוש הרמב"ן על התורה בסוף ספר ויקרא, רואה בפסוק "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (ויקרא כ"ז, כט), מקור של תורה לסמכות המלך והקהל להמית בגזירתם:
ולכן אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה…, כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם, או על העוברים על גזירתם ותקנתם…
ולכן כותב הרמב"ן במשפט החרם שהחרם "דבר זה מתורת משה רבינו ע"ה לא למדנו עד שבאנו לדברי קבלה"[7] דברי הרמב"ן הללו שימשו ל'חתם סופר' במכתבו למהר"ץ חיות (שו"ת חת"ס או"ח סימן רח):
אומר אני: יש לתמוה, כי בתורת משה רבינו ע"ה, לא מצינו כלל שיהיה רשות למלך יהודה וישראל להמית איש, גם שתהיה אימתו עליך הוא רק מדרשא… אבל שיהיה רשאי לענוש ולענות נפש ומכל שכן להמית מנא לן? ורק בני ישראל אמרו ליהושע 'כל אשר ימרה את פיך יומת רק חזק ואמץ' והרי כתבו יהושע בספרו עפ"י הי"ת… וא"כ הדין דין אמת. אך הקושיא: אין הנביא רשאי לחדש, זו קושיא שצריכה לעיון גדול, ולא מצאתי לה פותר כי אם מה שכתב הרמב"ן פרשת בחוקותי וכן במשפטי החרם שלו.
וע' נודע ביהודה מה"ק אה"ע סימן ע"ז שכתב שחרם דרגמ"ה הוא דאוריתא והוכיח את זה מתשובת הר"ן סי' ל"ח עיי"ש. אבל במהד"ת יו"ד קמ"ו חזר בו וכתב שאין זה שאוריתא אבל זה חמור מדרבנן, ודעתו שם שכל מה שנאמר שהוא מדברי קבלה ספקו לקולא, אלא שחמור משבועה כמו שכתבנו לעיל שחל על הנולדים ואפשר להשביע על ידי אחרים.
אבל דעת הרא"ש (שבועות פרק ג סימן כג)
הלכך חרמים שאנו מחרימים אע"פ שאנו אומרים על דעת המקום יש להם התרה ואין אנו אומרים על דעת המקום אלא כדי שינהגו בה חומר יותר. וא"ת היאך מתירין חרמות בלא פתח וחרטה והתרת מומחה או שלשה הדיוטות שאינם מגוזרי החרם. י"ל דחרמות שמטילין על הצבור אין להם דין נדרים וחרמים להצריכם חרטה והתרת חכם. אלא כעין גזירה ונידוי שמנדין על מי שיעבור על גזירתם הלכך מנדין ומתירין הם בעצמם:
וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל ה' סימן וכלל ז' סימן ט'. ומחלוקת זו נדונה בשו"ת מהרי"ט חלק א' סימן סט. וע' תשובת מהרי"ט שם שכתב שיש נפ"מ אם כשמתירים זה חל למפרע, כמו נדרים או שההתרה תחול רק מכאן ולהבא אבל מי שעבר על החרם עד עכשיו עשה איסור. וע' שו"ע שלהלן בסעיף כו שכתב שנדרי ציבור ניתרים רק מכאן ולהבא אבל לא לשעבר.
וכן נפסק בשו"ע יו"ד סימן רכ"ח סעיף כה:
נדרים וחרמים שמטילין הקהל, לא מקרי על דעת רבים אעפ"י שאמרו על דעת המקום (וע"ד הקהל) (תוס' וע"פ), ויש להם התרה בלא פתח וחרטה, ואין צריך לא יחיד ולא ג' הדיוטות, שאינו אלא כעין גזירה ונידוי על כל מי שיעבור על גזירתם. הלכך נודרין ומתירין הם בעצמם ( אפי' הזכירו שבועה עם החרם) (תשובת הרא"ש). ואם התנו בפירוש שלא יוכלו להתירו, או שאמרו על דעת הקהלות הרחוקות, וכן אם הוסיפו בחרם על מנהגם הראשון, כגון התרעות או נאדות נפוחים או כיבוי נרות וכיוצא באלו, גליא דעתייהו דלהחמיר באו ואינו ניתר כשאר חרמות, אלא על ידי שאלה. ואם הוחרם או הודר על דעת רבים, אין לו התרה. הגה: וי"א דאפילו התנו בפירוש שלא יהא לו התרה, אפילו הכי יכולין לחזור ולהתירו. ואם החרימו שלא להתירו, מתירין חרם האחרון תחלה, ואח"כ מתירין חרם הראשון. (תשובת הרא"ש כלל ה' סימן ז' //). וע"ל סימן רכ"ט.[8]
וזה כמו שהבאנו לעיל מבית יוסף. ואם זה שבועה רגילה, הרי נפסק בשו"ע שם סעיף ל' שאם ציבור הסכימו על ענין אחד ונשבעו עליו צריך חרטה ופתח והתרה על ידי אנשים אחרים שאינם מבני העיר.
וכיון שאין זה נדר ושבועה, לכן אפילו אם אמרו על דעת המקום ישלהזה התרה. לפי שכך דעת הקהל שיתירו כשירצו (תוספות שבועות כט ע"ב ד"ה כי).
וע' נודע ביהודה מהדורה תניינא יו"ד סימן קמ"ו. ובמהד"ק יו"ד סימן ס"ז שניתן להתיר כשגוזרים בתורת גזירה על אחרים, אבל אם שליח ציבור מקבל חרם בשליחות הציבור בתורת קבלה של כל אחד ואחד על עצמו, אי אפשר להתיר מן הדין בלא שאלה לחכם.
סיכום:
תוקף החרמים שנהגו להחרים: במדרש תנחומא כתוב "חרם היא השבועה והשבועה היא החרם" ומשמע שיש לזה גדר של שבועה. חלק מהראשונים נקטו שאמנם זה כדין שבועה, ומה שנהגו להתיר שלא באופן של התרת נדרים על ידי פתח וחרטה זה משום שהחרם נעשה על תנאי שירצו ראשי הקהל. לדעת הרמב"ן יסוד החרם הוא דברי קבלה מהפסוק "כל חרם אשר יחרם מן האדם", ודעת הרא"ש בפסקים ובתשובות, וכן בשו"ע שהחרם הוא כעין גזירה ונידוי. לפי דעה זו ברור יותר מה שנהגו להתיר את החרם על ידי הציבור.
נספח:
ע"ע שו"ת מהרשד"ם יו"ד סימן פב
שו"ת הרשב"א ח"ז סימן רמ"ד:
שאלת הסכימו הקהל והחרימו שלא לשחוק בקוביא ואחר כך עמדו מקצת הקהל ורצו להתיר את החרם ומקצת הקהל יצאו מבית הכנסת ומיחו בידם. וגם יש מן הגדולים שמיחו בפני רבים מן הקהל ואותו מקצת התירו ובו ביום נתקלקל בו אחד מן הנבלים והטיח דברים ולקה ונתנדה. התר זה יש בו ממש או לא:
תשובה האסור תקנת ותיקין ודאי חטא היתה ומי שבא להתיר פורץ גדר ועושה דמן של בחורים שחוק. כמה קרעים הלביש כמה ריחות הבאיש כמה כוכים יוצאים במחול משחקים ותמה אני האיך פשטה הוראה להתיר בכענין זה אפי' הסכימו כל הקהל בהיתר זה מעצמו נאסר ועוד נוסף עליו איסור ההסכמה והחרם והאיך נחזור ונתיר הגע עצמך סלק החרם כמי שאינו האיך הסכימו הרבים להתיר האיסור כל מי שמסכים להתיר זה כמסכים לעשות עבירה אחת בכינופיא וכל שהיו הנסכמים רבים תהיה אותה ההסכמה רבת החטא רבת המהומה ועוד אני אומר שכל כיוצא בזה שמקצתן מעכבין ומוחין אפילו בשאר דברים של רשות אין החרם ניתר לפי שדבר תורה אין החרמות והשבועות ניתרין אלא בפתחים ועל ידי חכם וכן אין אדם מתיר נדרי אשתו דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו וא"כ אפי' הסכימו כל הקהל להתיר אינו מותר מן הדין כמו שאמרנו וכבר צוחו הראשונים ז"ל על היתר החרמות שלא בפתחים ושלא על ידי חכם אלא שהקהילות סמכו להם על המנהג ונתנו טעם לדבר דאחר שנהגו כן על דעת כן מחרימים והרי זה כאילו התנו בשעת החרם שכל זמן שיסכימו הם בעצמם להתירו יהא מותר דומה להפרת הבעל וכטעמיה דרב פינחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ומכל מקום המנהג פשוט בכל המקומות שאפי' אחד מן הצבור יכול לעכב וכיון שכן כל שיש מוחה אי אפשר להתירו שאם מן הדין אי אפשר בלא פתחים וחכם. ואם מצד המנהג שהוא כתנאי הא אין המנהג אלא בשאין שם מוחה הא יש שם מוחה אינו בנוהג ונמצא שאין ההתר לא מצד הדין ולא מצד התנאי היוצא לנו מדרך המנהג:
רמב"ן על התורה, פרשת בחוקותי פרק כז פסוק כט:
ועוד מצאתי באגדה בילמדנו, תניא רבי עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה. ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה, והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן שאמר לו אביו (ש"א יד מד) כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן, ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה:
וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר, ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה. ולכך אמר בב"ר (ס ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב ונענש בדמה:
ואל תהיה נפתה בהבלי ר"א האומר כי פירוש והעליתיהו עולה (שופטים יא לא), או והעליתיהו, לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה' קודש שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה והודות לאלהים, ואם יהיה דבר ראוי ליקרב אעלנו עולה, ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיו לה' (ש"א א יא) והיה משרת בבית ה', לא פרוש. וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה. ואם הדבר כן, היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן, וח"ו שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ה' בטהרה. אבל הדבר כפשוטו, וטעותו היה ממה שאמרתי:
ולדעת רבותינו ז"ל יתכן שיהיה הכתוב הזה כולל דברים רבים, כמו לא תאכלו על הדם (לעיל יט כו), וכמו לא יומתו אבות על בנים (דברים כד טז), שהם דורשים אותו בפסול עדות הקרובים (סנהדרין כז ב) והכתוב אומר בו עוד (מ"ב יד ו) ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. וכן זה יכלול, דין המעריך מחוייבי מיתה, ודין מי שמחרימים אותו בעת הכיבוש כמו שאמרנו, והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל כענין מעשה שאול:
וזהו שנאמר שם (ש"א יד מה) ויפדו העם את יהונתן ולא מת, כי כלפי מה שאמרה בו תורה לא יפדה מות יומת, אמר שם ויפדו העם את יונתן ולא מת, כי בעבור שאירע נס על ידו ידעו כי בשוגג עשה. וזה טעם אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל (שם), וכן תרגם יונתן בן עוזיאל, ארי קדם ה' גלי דבשלו עבד יומא דין ופרק עמא ית יונתן:
[1] וכן לשון הרמב"ן שם: "אבל שהוא חל עליהם ועל זרעם נראה שאף בנדרים כן בכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגילה וכן בצומות."
[2] אלא שלא ברור אם כל תקנות קהל הם על ידי חרם משום שאומרים בפירוש שזה בחרם או ממילא כך מהותן של תקנות קהל. ועיין תשובת הריב"ש שצט שלכאורה משמע שכל תקנות הקהל ממילא הם על ידי חרם (הובאה בספר המשפט העברי פרק תשעה עשר, ע' 592 מה תשל"ח, אבל לא מצאתי שדן בשאלה זו )
[3] נספח לחידושי הרמב"ן למס' שבועות (ירושלים תשל"ו).
[4] וע' שו"ת רשב"א חלק ג' סימן שד, שמתיר באופן שכך נוהגים לגבי חרמי ציבור:
שאי אפשר לצבור להתיר שום נדר ושום שבועה שנדרו ושנשבעו, לפי שאין מוחל לעצמו, דכתיב: לא יחל דברו, ואמרו ז"ל: הוא אינו מיחל, אבל אחרים מוחלין לו: ומה שנהגו בקהלות להתיר, אינו אלא משום שכך נהגו. והילכך, אפילו כשהן נשבעין, נשבעין ונודרין סתם בלי תנאי, הרי זה מן הסתם כאלו התנו בפירוש: שיהא נוהג כל זמן שירצו, אבל אם יסכימו להתיר, יהא מותר; והוו להו נדרי הצבור ושבועתם, כנדרי האשה שהבעל מפר ויכול להתיר, וטעמא: כדרב פנחס, דאמר: כל הנודרת, על דעת בעלה היא נודרת. והילכך, כיון שנהגו להתיר, אפי' בנדר ושבועה שעשו על דעת רבים, הם יכולין על סמך מנהג זה, אפילו הדירו ונשבעו על דעת רבים.
"[5] ואל תהיה חוסם פינו בזה מפני שרבותינו ז"ל דרשו המקרא הזה לענין אחר, מהם מי שאומר (ערכין ו' ב') למעריך היוצא ליהרג, ומהם מי שאומר שאין חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד נפטרים בממון כדאיתא בכתובות (ל"ה א'), שאעפ"כ אין מקרא זה יוצא מידי פשוטו, דכתיב אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי משמש הוא הכתוב לזה ולזה, בוא וראה שהרי רז"ל דרשו לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות, ולא תחשוב שזו אסמכתא אלא עיקר הגמ' הוא, ומכאן יצא לקרובים שהם פסולים לעדות מן התורה (סנהדרין כ"ז ב'), ואעפ"כ אין מקרא יוצא (נ"א אין בנו כח להוציא מקרא) מידי פשוטו, דכתיב ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות (מ"ב י"ד) הא למדנו שכמה פנים של אמת לתורה.,
[6] אבל בחידושי הריטב"א לכתובות לז: כתב שהלימוד הזה לפסוק "כל חרם…" אינו אלא אסמכתא בעלמא. הלימוד כשלעצמו הוא או "גמרא גמר לה או דנפקא לן מדכתיב כל איש אשר ימרה את פיך".
[7] הרב הרשלר ציין שם (משפט החרם ע' רצ"ד הערה 95 לאבקת רוכל סיק קע"ט ד"ה וכל, ולנודע ביהודה שציינו לעיל, וע' שדה חמד מערכת ח' כלל מ' ד"ה ומלבד.
[8] אלא שלפי זה צריך עיון מה שכתב בשו"ע שם סעיף לג:
הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל, הוי שבועת שוא ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל, ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם.
וכתב הגר"א שזה משום שזה כמו כל דרבנן שנלמד מ"ושמרתם את משמרתי". וצריך לומר שזה מיירי בחרם עם שבועה וצ"ב.