ויחי – מצוה לקיים דברי המת

ב”ה

פרשת ויחי – מצוה לקיים דברי המת?

בראשית פרק מט,כט

וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי:

בראשית פרק נ, יב

וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם:

ובמדרש הגדול: “ויעשו בניו לו כן כאשר צום” – מכאן אמרו: מצווה לקיים דברי המת”. בספר דרשות ר’ יהושע אבן שועיב, מובא בשם הרמב”ן: “למדנו עשרה דברים בעניין המת מזה הסיפור של יעקב… והשני: ‘מצווה לקיים דברי המת’, דכתיב: ‘ויעשו בניו לו כן כאשר צום'”. אלא שלפנינו דבר זה לא נמצא ברמב”ן.

התוספות בכתובות (דף פו ע”א סוף ד”ה פריעת בע”ח מצוה), כתבו שזה דין דרבנן, והוכיח מהא דכופין בגמרא גיטין (דף מ’ ע”א) שכופין על מצוה דרבנן:

כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן: מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח, כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח; מ”ט? מצוה לקיים דברי המת.

וכתב בשואל ומשיב שו”ת שואל ומשיב, מהדורה תניינא, סימן א:

אמנם מה שנראה לפי עניות דעתי בזה דהוא עניין חסד של אמת שעושין עם המתים, שהמת אין לו לעשות עוד, ומצווה לקיים דברי המת. וזה שביקש יעקב: “ועשית עמדי חסד ואמת”.

שאלה זו של מצוה לקיים דברי המת, נוגעת לעיתים במצב שקיימת צוואה אך שהיא אינה תקפה על פי דין תורה. פסול שכיח הוא כשכתוב בצוואה “אני מצוה לתת לאחר מותי..” וכיוצא בזה והרי אין אדם יכול לצוות מה יעשו בנכסיו לאחר מותו שהרי אין שלטון ביום המות. וכן הנוסח: “אני מוריש” לא מועיל כיון שאין אדם יכול לשנות דיני הירושה ולהוריש למי שאינו יורש על פי הדין. האם במקום שאין תוקף לצוואה מבחינת דברי שכיב מרע ככתובים ומסורים, ואינו מצווה מחמת מיתה, או שעושה קנין שיחול לאחר מותו – האם נוכל להשתמש בכלל “מצוה לקיים דברי המת”?

כמו כן יש לברר האם מצוה לקיים דברי המת גם בדברים שאינם שייכים לממון? ע’ בספר חסידים, סימן שיא שכתב: “מצווה לקיים דברי המת, והוא כשמצווה על ממון…”. ולכאורה זה תלוי במה שנדון להלן האם הכלל הזה פירושו שיש קנין וזה כמו הכללים האחרים לגבי שכיב מרע שדבריו ככתובים ומסורים דמו, או שאין זה קנין ואז ניתן לשאול האם זה שייך גם בדברים אחרים.

אמנם בשו”ת שבות יעקב (ח”א סימן קסח) כתב שמתוך הפרשה מוכח שאין זו חובה גמורה, משום שמלשונם של האחים בשמו של יעקב “אנא שא נא פשע אחיך” מוכח שיוסף אינו מחוייב בדבר ולכן ביקש בלשון תחנונים, ואף יעקב שביקש את יוסף לקוברו בארץ ישראל לא הסתפק בדיבור אלא השביע את יוסף ומשמע שלולי זאת אין חיוב (חוץ מלפנים משורת הדין). ובמנחת אשר (בראשית, סימן סו אות ג’) כתב שיוסף חייב לקיים את ציווי אביו ולא להרע לאחיו, כיון שכבוד האב שבניו יחיו בשלום, והרי זה בכלל מצות כיבוד אב אחר מותו, ומשמע שאין החיוב בדברים אלו משום מצוה לקיים דברי המת.^[1]

מדברי תשובות התשב”ץ (חלק ב, סימן נג) מוכח שזה חלק מדיני נחלות, ולא שיש חיוב לעשות כדבריו:

ותחילת כל דבר, אומר לך כי מה שכתבת בזה משום דמצווה לקיים דברי המת, ולפי דבריך בכל מת דעלמא, אפילו אינו אביו, יש מצווה לקיים דברו… דברים אלו הן בלא השגחה, שלא בכל דבר אמרו: “מצווה לקיים דברי המת”, שאין האדם בשעת מיתתו נביא, ולא מלך ונשיא, שיצווה החיים לקיים דבריו, שאין שלטון ביום המוות. ולא אמרו זה אלא כשציווה שיעשה מממונו כלום, שמצווה לקיים דברו, שהרי הממון שלו, יכול לצוות, וחייבין הכל לקיים דברו, ונכלל בכלל מצוות נחלות.

ובתשב”ץ חלק ג’ סימן קל כתב:

עוד שאלת: מי שמת וצווה קודם מותו שבתו פלונית תינשא לפלוני ובנו פלוני ישא בת פלוני, אם מצווה לקיים דברו או לאו? תשובה. בזה יש לחלק. שאם אמר כן כמצווה לבניו שישא פלוני לפלונית ופלונית לפלוני, מצווה לקיים דבריו, אם ירצו לירש מה שהניח להם אביהם…

ונראה שכאן השאלה היא בדיני ממונות, כפי שסיים שאם רצו לירש מה שהניח להם אביהם הם צריכים למלא את רצונו. אבל כפי שכתב בתשובה שלעיל, אין חיוב למלא רצונו בדברים אחרים אלא מדרך המוסר.^[2]

ובגמרא בגיטין (יד ע”ב) אומרת הגמרא שבאומר הולך מנה לפלוני ומת, גם אם לא אומרים הולך כזכי יש מאן דאמר שצריך לתת משום שמצוה לקיים דברי המת.

בנוסף לכלל זה מצאנו עוד כללים כגון דברי שכיב מרע ככתובין ומסורים דמי, וכן דין מצוה מחמת מיתה. מה ההבדל ביניהם? אלא שדין דברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמי פירושו ששכיב מרע שאומר לתת את נכסיו אין צריך קנין. אמנם נחלקו בזה התנאים ע’ ב”ב דף קנ”ו ע”א:

המחלק נכסיו על פיו רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנו כבינתי לבתי והיא בשנים עשר מנה ומתה וקיימו את דבריה אמר להן בני רוכל תקברם אמן.

ודין זה מועיל לזכיה לאחר המיתה, אבל דוקא אם נתן את כל נכסיו, ולכן אם עמד חוזר בו. אם לא חילק את כל נכסיו גילה בדעתו שאינו נותן מחמת שבטוח שמת, ולכן יש לזה דין מתנה רגילה שצריכה קנין, ואפילו אם הבריא המתנה קיימת. אבל אם הוא נותן מתנה במקצת ואומר שזה מחמת מיתה יש לזה דין של מצוה מחמת מיתה שדבריו חלים.

לכאורה יש הבדל גדול בין כללים אלו לבין הכלל “מצוה לקיים דברי המת”, משום שכללים הנ”ל הם כללים ממוניים, ואילו מצוה לקיים דברי המת זה מצד המוסר, ולא גורם חלות ועדיין הדברים אינם נקנים למי שהמת צווה לתת לו. אלא שכנראה ישנה מחלוקת בין הראשונים והאחרונים האם לגבי מצוה לקיים דברי המת יש גם חלות של קנין או רק חובה לקיים.^[3]

מתוך דברי התוספות שהבאנו לעיל שמוכיחים מכאן שגם במצוה דרבנן יש מצוה לקיים דברי המת, מוכח שאין בזה קנין אלא שצריך לתת וכופין על כך כמו על כל מצוה דרבנן, אבל לא מצד החיוב הממוני.

וכן כתב בקצות החושן סימן רמ”ח ס”ק ה’:

ולענ”ד נראה כמ”ש בסק”א, והוא דהא כיון דמצוה לקיים דברי המת אינו קנין, וכמ”ש (רבינו ירוחם) [הגהת מרדכי] (ב”ב סי’ תרס”ו) דאם קדמו ומכרו היורשין אין מוציאין מהם לקיים דבריו, וא”כ היכי משכחת כלל מצוה לקיים כיון דיורשין נינהו ובירושה נחיתי ואין לה הפסק, אלא ע”כ כיון דאנן לא מסלקינן להו מירושתם אלא שאנו אומרים דעליהם מוטל לקיים דבריו.

הגמרא בגיטין יג ע”א דנה על המשנה: “האומר תנו גט זה לאשתי, שטר שחרור זה לעבדי, ומת – לא יתנו לאחר מיתה; תנו מנה לאיש פלוני, ומת – יתנו לאחר מיתה”, ושואלת הגמרא איך זה נקנה, אף שצבור ומונח בקרן זוית, “והא לא משך” והקשו התוספות (ד”ה והא לא משך):

תימה מאי פריך הא קי”ל (לקמן דף טו.) מצוה לקיים דברי המת אם כן לוקי מתניתין בבריא משום מצוה לקיים דברי המת… ועוד מפרש ר”ת דלא אמרי’ מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש מתחלה לכך ביד שליש דומיא דהמשליש מעות לבתו (שם דף סט:) ותנו שקל לבני (שם) ובמתני’ משמע שלא הושלש לכך מתחלה מדלא קתני תנו מנה זה לפלוני… וכן משמע בפרק מי שמת (ב”ב דף קמט.) גבי איסור גיורא דלא הוי מהני ביה טעמא דמצוה לקיים דברי המת בתריסר אלפי זוזי שהפקיד לרבא לפי שלא הופקדו מתחלה לתתם לרב מרי ויש לדחוק דשמא לא אמרי’ מצוה לקיים דברי המת אלא כשהשליש מתרצה ורבא לא היה חפץ להיות שליש לכך ועוד אומר ר”ת דבגר לא אמרי’ מצוה לקיים דברי המת דכל דאיתיה בירושה מצוה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כחו מאותו הממון דמכחו יורשין אבל גר דליתיה בירושה ופסק כחו מממונו אין מצוה לקיים דבריו וכי האי גוונא אמרינן התם דכל דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע כו’.

רבנו תם חידש חידוש גדול: שדין זה של מצוה לקיים דברי המת מיירי רק כשהושלש ביד שליש. חידוש זה אינו מוסכם על כל הראשונים, והרמב”ן חולק על חידוש זה. אבל להלכה מובא בשו”ע חו”מ סימן רנ”ב סעיף ב:

מצוה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך. הגה: אבל היו בידו קודם ולא לשם כך, או שבאו לידו אחר הצוואה, אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת (טור ומרדכי פרק מי שמת). כל דבר שנקנה במתנת שכיב מרע, אם קדמו היורשין ומכרו, המקבל יכול להוציאו מן הלוקח. אבל דבר שלא ניתן במתנה, רק שמצוה לקיים דברי המת, אם קדמו היורשין ומכרו: מה שעשו עשו (הגהות מרדכי דב”ב). מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך, ומת ולא נתן, יורשיו פטורין ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת (ב”י בשם ריטב”א).

אבל בשו”ע סימן ר”נ סעיף כג משמע שהמחבר הכריע שלא צריך השלשה:

בריא שאמר: כתבו ותנו מנה לפלוני, מת, אין נותנים אפילו במיפה כחו. ויש מי שאומר דהיינו משום דאמר: כתבו ותנו, אבל אם אמר: תנו, ולא אמר: כתבו, נותנים משום מצוה לקיים דברי המת. וי”א דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסיה ביד שליש (וע”ל סימן רנ”ב).

ובשו”ת בנין ציון החדשות סימן כד כתב שאין הכרעה בשו”ע בענין זה, ושם מצדד דבמקום דאין היורשין מוחזקים יש לסמוך על הנך שיטות דסברי דאמרי’ מלקד”ה גם בלא הושלש מתחלה לכך היכא שצוה לתת לאח”מ.

ובשו”ת רע”א בתשובה קנ כתב שהרמ”א בתשובה פסק כרא”ה שלא צריך שהושלש.^[4]

ובשו”ת אחיעזר חלק ג’ סימן לד דן בצוואה שלא נכתבה כהלכה, אם יש חיוב לקיים כפי הצוואה משום מצוה לקיים דברי המת. והביא את דברי הרמב”ם בהלכות מכירה פרק כב, לאחר שכתב בהלכה טו “דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע”פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה.” הוסיף בהלכה טז:

והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים, או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים.

ובמגיד משנה כתב בדעת הרמב”ם: “שאף במתנת שכיב מרע אע”פ שאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת כמו שהוא מחוייב אם היה קיים”. והסביר את דבריו בקצות החושן סימן רנ”ב ס”ק ג’:

והיינו דאע”ג דדעת הרמב”ם דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת היכא דלא הושלש, אבל בנודר ומת כיון דאילו היה קיים היה מחויב ליתן, א”כ במת נמי אמרינן מצוה לקיים דברי המת, אע”ג דאין על היורשין משום נדר, מצוה לקיים דברי המת ומשום דהחיוב שחייב מחיים לקיימו לא גרע מהושלש.

ובאחיעזר שם הוסיף חידוש גדול:

גם מכבר הייתי מצדד לומר דהיכא שמי שצוה המת ליתן לו הוא מוחזק מטעם דינא דמלכותא בקיום הצואה ע”י ערכאות לא בעי’ הושלש מתחלה לכך, אלא שלא מצאתי גילוי לדין זה דל”ד לנדר שא”י לחזור בו וכנ”ל. ולפ”ז בנ”ד אם הי’ לנו ראי’ והוכחה ברורה דנתכוין לתת לאשתו במתנה גמורה הי’ אפשר לומר שתזכה גם בלא קנין מצד מלקד”ה, וממילא בודאי מחויבת ליתן המעשר לצדקה משום דהיא מצווה לקד”ה.

אלא שבשדי חמד, כללים כלל רי”ט (כרך ה’ עמ’ 125) הביא את המנחת שי בסימן ע”ה שכתב כך, שרק בנותן לאיש זר צריך שיושלש,

אבל בנותן לבנותיו כיון שמוחזקין בחלקם על פי נימוסי הערכאות שזכרים ונקבות יורשים בשוה רק שחלילה לעבור על דין תורה וחייבות להחזיר הכל להבנים על כל פנים מה שרצה אביהן לזכות להן ויכולים לזכות על פי דין תורתינו הקדושה ודאי נקראים וחזקים בזה וסמכא דעתם והוי כנותן ביד שליש ועדיף יותר דהא הם עמם מוחזקים בזה.

ובסברת הדבר ניתן לומר, אם נאמר שסברת רבנו תם היא שכיון שמצוה לקיים דברי המת זה גדר של כפיה כמ”ש התוספות בכתובות שהבאנו בתחילת דברינו, לכן אומר ר”ת שניתן לכפות רק אם הכפיה היא כבר עשוייה, דהיינו שנמצא ביד שליש ואין צורך להוציא בפועל מהיורשים. ואם כן יש מקום לחידושו של האחיעזר שגם אם על פי ערכאות חל, לא בעי הושלש לכך.

וע’ בשדי חמד (כללים ריט כרך ה’ עמ’ 125) שהביא בשם חקרי לב שכתב שיש אומרים שמצוה לקיים דברי המת אינו רק אם אמר בפירוש אלא אפילו אם לא אמר בפירוש. ואם נאמר כך ונצרף את שני החידושים הנ”ל יצא שיש מקום למה שבתי דין היום נוהגים לעשות כל טצדקי כדי לתת לבנות חלק בירושה, משום שודאי דעת האב כך, וכיון שעל פי דינא דמלכותא הן תקבלנה, ממילא נחשב כמונח ביד שליש וכמ”ש הגרח”ע באחיעזר.

ע”ע דיני ממונות, הרב בצרי, ח”ג פרק שלישי מתי אומרים מצוה לקיים דברי המת.

1. דבר מצוי הוא שאדם קודם מותו מצוה את צאצאיו לנהוג הנהגות מסויימות. האדמו”ר רבי מנחם מנדל מויטסבק ציוה את בנו לפני מותו “שלא יהיה לו שום התמנות” (טבור הארץ, עמ’ עה) ויש מי שביקש מכל צאצאיו “שיתדבקו בדרך הבעש”ט הקדוש” (זכרון עולמים, עמ’ סה). יונתן בן רכב ציוה את בניו לבל ישתו יין כל ימיהם (ירמיהו לה ח’), ואחי יוסף אמרו ליוסף “אביך צוה לפני מותו לאמר… אנא שא נא פשע אחיך…” (בראשית נ, יז), ויש לעיין מה תוקפם של ציווים אלו. מתוך, הרב רפאל שטרן, http://www.betmidrash.com/personal.asp?itemID=268: ↑

2. ועיין גם שו”ת נודע ביהודה מהדורה תנינא – אה”ע סימן מה. ↑

3. ראה מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סימן כט. ↑

4. וע’ תחומין כרך יג, הצוואה כהלכה, הרב שלמה שאנן. ↑