ויצא – מזבח ומצבה

מצבה ומזבח

בפרשת שופטים (דברים ט”ז, כ”ב) נאמר: “ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה’ אלקיך”. על כן, לא ברור כיצד רש”י מייחס למשה בניית מצבה?

הפסוק הזה מעלה קושי בפני עצמו, הרי האבות עשו מצבה לפני ה’, וכיצד אפשר לומר שזהו מעשה שנוא?

רש”י על אותו הפסוק מתרץ את הבעיה:

אשר שנא – מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא, כי חק היתה לכנענים. ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודת כוכבים.

תשובה זו קשה מכמה צדדים. מן הסתם, גם בימי האבות עובדי הכוכבים עשו את עבודתם במצבות, ומה השתנה מאז? כמו כן, גם מזבחות שימשו לעבודה זרה על ידי עובדי הכוכבים, ומדוע הם לא נאסרו?

עם ישראל מקים מצבות גם בהר סיני, תקופה מאוחרת יחסית לימי האבות, ואין שם שום ביקורת. כמו כן, לא מתקבל על הדעת שבדיוק באותו רגע של מעמד הר סיני עשאום האומות חוק לעבודתם.

רש”י (ט”ז, כ”ב) מסביר שמצבה זו אבן אחת לעומת “מזבח אבנים”. מצבה זו אבן יחידה שמציבים אותה לבד ומזבח בתורה בדרך כלל מורכב משנים עשר אבנים.

יעקב אבינו שגם הוא הקים מצבה, יוצא מבאר שבע לכיוון חרן. יציאה זו זוכה להיות מוזכרת בפסוק (בראשית כ”ח, י’) – “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”, למה נכתבה יציאתו?

רש”י:

ויצא – … ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה וכן (רות א’, ז’) “ותצא מן המקום” האמור בנעמי ורות.

פירושו של רש”י קשה מאד, איך פנה הודה של באר שבע, והרי יצחק אבינו נשאר שם?

תקופת האבות מיוחדת בכך שהנהגת הקב”ה היא של יחידים, והסיבה לכך מפני שזהו עולם של יחידים, לכל אחד מהאבות יש את מידתו והוא פועל בה בצורה הכי ברורה שיש. בתורה, האבות הם אנשים בעלי עוצמות אדירות ואנו לא רואים בהם כמעט חטאים.

לעומת זאת, אצל בניו של יעקב, השבטים, אנו כמעט לא מוצאים מעשים טובים. כל מה שמסופר זה תקלות וחטאים.

המשמעות של הדבר היא שהתופעה של צדיק מיוחד שכזה, מיוחדת בכך שהקב”ה מנהיג אותו בצורה פרטית. הקב”ה לא מתגלה לאחד מהאבות כאשר אביו עדיין קיים. רק כאשר אברהם נפטר, ה’ הנהיג את יצחק. מקרה יוצא דופן ארע אצל יעקב, מפני שעיני יצחק כהו ולכן הוא היה חשוב כמת, בעקבות זאת השכינה עברה ליעקב. הביטויים הוד, זיו והדר אלו ביטויים של שכינה. כעת נבין מדוע השכינה פנתה מבאר שבע, על אף שיצחק עדיין שהה בתוכה. בצורה דומה, ניתן לראות שהשכינה הייתה אצל יוסף לאחר שהיא נסתלקה מיעקב אבינו כשהצטער על בנו.

אם כן, ההנהגה בתקופת האבות היא של יחידים ואת זאת מבטאת המצבה – לכל אחד ואחד יש את ההנהגה המיוחדת שלו. לאחר מכן, כשעוברים לציבור- צדיקים, בינוניים ורשעים, ההנהגה משתנית. את המעבר להנהגת ציבור ניתן לראות אצל השבטים, שכקבוצה מתחילים להתעורר אצלם גם הצדדים הפחות טובים.

לכל שבט יש גוון מיוחד לעבודת ה’ וכולם ביחד בונים מזבח. אם יש מצבה, זה בידוד של שבט וכך העם ככללו לא יגיע ליעדו. ישנם תפקידים שונים בעם ישראל ועל כן צריך מזבח משותף.

אצל אומות העולם זה לא שייך, “קשר רשעים אינו מן המניין”- הם מפורדים, לכן לכל אחד יש מצבה.

בתיאור של מעמד הר סיני בספר שמות (כ”ד, ד’), מתואר:

ויכתב משה את כל דברי ה’ וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל.

מאחר ומצבה זו אבן אחת, הביטוי “שתים עשר מצבה” סותר את עצמו, או שתים עשר או מצבה. משה התכונן למעמד המיוחד של מתן תורה לכל עם ישראל. אכן, שנים עשר האבנים אינם מצבה, אלא הם מזבח. זוהי הנקודה בה משה מדגיש שעברנו מהנהגה של יחידים עם מצבה, להנהגת הרבים, עם ישראל עם המזבח. זה המעשה המבטא את המעבר, מכאן ואילך נעלמות המצבות שהקב”ה שונא אותם.

הכיוון שכל עם ישראל עובר להנהגה כללית נשמע הגיוני, אך זה לא כל כך פשוט. למה שלא לכל ישראל תהיה מצבה אחת גדולה?

לעם ישראל יש בעבודת ה’ כל מיני תפקידים מיוחדים, מה שמתבטא בשנים עשר אבני החושן. עם זאת, אכן יש מצבים בהם עם ישראל צריך להופיע כעם אחד מאוחד – “ויחן שם ישראל נגד ההר” – כאיש אחד בלב אחד.

תפקידו של המלך, הוא להפוך את העם לעם אחד, כפי שניתן לראות בחוש שבמלחמות עם ישראל מתפקד כולו כצבא אחד. המלך הוא הלב של ישראל כבדברי הרמב”ם בהלכות מלכים (ג’, ו’):

… שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר כל ימי חייו.

חז”ל ראו בביטוי של “ניצבים” משהו מיוחד שכן היה אפשר להשתמש בביטוי “עומדים”. היסוד של העניין הוא שהפועל “ניצב” מבטא (בראשית כ”ח, י”ג) “והנה ה’ נצב עלי”, יש אבן עליה ניצב הקב”ה. אמנם, עבודת ה’ נעשית במזבח אך ההתגלות של ה’ היא על גבי המצבה, כמו אבן השתייה בבית המקדש.

בסיפור הולדת משה ושימתו ביאור, נאמר “ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו” – חז”ל דורשים את הפסוק על גילוי שכינה, ופירושם מתחיל מכך שכתוב “ותתצב” ולא “ותעמוד”. כמו כן, בקריעת ים סוף נאמר “התייצבו וראו את ישועת ה'” זה גילוי שכינה ולכן מיד ישראל אמרו “זה א-לי ואנוהו”.

בפרשתנו, עם ישראל ניצב לפני ה’, בצורה סבילה לחלוטין. כל אחד מבטל את עצמו, כאשר המטרה היא ללכת כאיש אחד אחרי ההנהגה.

מתוך: http://www.yesmalot.co.il/shiurhtml/malot411.html

ירושלמי עבודה זרה:

דף כז,ב פרק ד הלכה ד גמרא  תמן אמר רב ששת בשם רב בשהילכו להם המהלכים בדרך אחרת והכא הוא אמר הכן כאן בשקיטר וכאן בשלא קיטר ואפילו תימר כאן וכאן בשקיטר רב כדעתיה דרב אמר מזו המתיך כוס של עבודה זרה נאסר מיד.  אמר רבי יוחנן מצבה כל שהוא יחידית מזבח כל שאבניו מרובות חזקיה אמר מצבה כיון שפגמה ביטלה מזבח צריך לפגם כל אבן ואבן מתניתא דחזקיה פליגא עלוי נתצת את המזבח הנח לו שברת את המצבה הנח לה.

השם של יעקב הוא המהות של עם ישראל

הרב דניאל אייזק

פעמיים אנו מוצאים שמשתנה שמו של יעקב והוא נקרא ישראל. בפעם הראשונה אחרי המאבק ביןיעקב לשרו של עשו (עפ”י המדרש “האיש” הוא שרו של עשו), “ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל” (לב’, כח’-כט’).

בפעם השניה הקב”ה אומר לו: ויאמר לו אלוקים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל” (לח’ י’) אעפ”כ השם יעקב לא נתבטל כדברי הגמרא בברכות (יג.) “לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו”.

לעומתו “אברהם תחילה נקרא אברם ע”ש אב לארם ולבסוף אברהם שנעשה אב לכל העולם כולו, וכן שרי מתחילה נעשית שרה לאומתה ולבסוף לכל העולם” (ברכות יג’.) והגמ’ מוסיפה שם “תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם, עובר בעשה”, ושואלת הגמרא “אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב האם גם עובר בעשה”? ועונה הגמ’ “שאני התם ששוב נקרא יעקב על ידי הקב”ה שנאמר “ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב (פ’ מו’).

וצריך להבין מה ההבדל בין אברהם ליעקב.

השם אברם כוונתו שהוא אב לארם דהיינו לאומיות. אמנם אברהם הוא לא רק איש פרטי אלא מתייחס לכל האומה שלו, אך עם כ”ז הלאומיות הזו היא לא מוצדקת מצד האמת שהרי גורמת היא מלחמות ומאבקים לאומיים קשים ולכן “ראויה היא האנושות שתתאחד כולה למשפחה אחת וחדלו אז כל התגרות וכל המדות הרעות היוצאות מחילוקי עמים וגבוליהם”. ובאמת לעתיד לבוא “שוב לא ימצא כל דרך בהתפלגות הממשית והיו כל העמים הכלליים חטיבה אחת, ועל גביהם בתור אוצר קדוש יהיו עם ישראל שהם ממלכת כוהנים וגוי קדוש סגולה מכל העמים” (אורות עמ’ קנו’).

לכן מבתטל השם אברם ורק השם אברהם מותר כי אברהם הינו אב לכל העמים שזוהי המגמה האידאלית.

בראשית המאה הקודמת היו התעוררויות לאומיות חזקות ששיאם היה במלחמת העולם הראשונה, אולם כיום הרוחות המנשבות קוראות לביטול הלאומיות (ראה את איחוד אירופה) וכמו שאמרנו באמת המגמה הזו צודקת. אולם צריך לזכור שהאומה הישראלית חייבת להשאר בבדידותה ולאומיותה לתועלת האנושות כולה. ומצאנו במדרש רבה ” ר’ רבי ברכיה בשם רבי סימון אמר אין כא-ל ומי כא-ל ישורון,ישראל סבא. מה הקב”ה כתוב בו ונשגב ה’ לבדו אף יעקב כתוב בו ויותר יעקב לבדו (פר’ עז’, א’). “הלבדיות” של עם ישראל מגלה את “ונשגב ה’ לבדו”, כי רק עם ישראל בחייו המיוחדים ובמהלך ההיסטוריה המופלאה שלו מגלה את שם ה’ בעולם וכמו שאנו מתפללים בתפילת מנחה של שבת – אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”.

שרו של עשו אחרי שנאבק עם יעקב מבין שיעקב ישאר תמיד שונה ולכן אין אפשרות לבטלו ולנצחו, ולכן אומר “לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל”, זאת אומרת שעם ישראל יש לו תפקיד אלוקי מיוחד והוא לספר את תהילת ה’ בעולם, והוא השר של כל העולם וזהו “כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל”.

אמנם כשהקב”ה משנה את שמו הוא פותח “שמך יעקב” ברמזו לכך שהשם יעקב ישאר ולא יתבטל גם אחרי שיקרא שמו ישראל. יעקב “האוחז בעקב עשו” הוא החיבור של עם ישראל עם האומות ואילו ישראל הוא לשון שר ונגיד, א”כ מלמדנו הקב”ה שמצד אחד אנו אומה נבדלת הנמצאת מעל האומות , אך מאידך מחוברים אל כולם.

את מה ששרו של עשו התחיל בברור היחודיות הישראלית , והקב”ה השלים בהגדרת הפרופורציות האמיתיות ביחס בין ישראל לעמים, את זה רבים מאחינו לא מבינים כיום. הם מושפעים מתפיסות העולם המודרניות הרוצות לראות את כל בני האדם שווים בלי מחיצות לאומיות, והם חושבים שגם ישראל נמצאים באותה תפישה, ולכן אין יותר מקום ללאומיות הישראלית, אך כפי מה שביארנו אין הדברים הללו נכונים ובלי ספק שהאמת האלוקית הזו חייבת להתברר ולהתגלות. ומתברר שדוקא עם עלית המחשבה המורידה את המחיצות הלאומיות, מוצאים אנו שעולה האנטישמיות, כאילו יודעים הם באופן אינסטנקטיבי שעם ישראל שונה ואצלו המחיצות הלאומיות לא יוסרו ולכן הכעס והזעם עלינו.

הלאומיות הישראלית שתפקידה להשפיע על כל האנושות. כיצד היא מתנהלת האם כח אחד הומוגני שמביע בעוצמה את כוחו, או האם צריך ריבוי של גוונים וצורות.

נדמה שנקודה זו יכולה להתברר מעיון באבנים שיעקב אבינו בנה את המזבחות שבהם עובד הוא את ה’. בפעם הראשונה אנו נפגשים עם מצבה שיעקב בונה “וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה” (כח’ יח’). לאחר מכן כאשר יעקב חוזר לארץ כנען אחרי הפגישה המתוחה שלו עם עשו הוא קונה חלקת שדה בשכם ואז “ויצב שם מזבח” (לג’ כ’). פעם נוספת בונה יעקב מזבח אחרי ששמעון ולוי הורגים את אנשי שכם וזאת בציוויו של הקב”ה “ויאמר אלוקים אל יעקב קום עלה בית –אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך…(לה’ א’) וכך באמת יעקב עושה ” ויבן שם מזבח ויקרא למקום בית אל (לה’ ז’). כשהקב”ה נגלה ליעקב ומשנה את שמו לישראל ומברך אותו בונה יעקב מצבה “ויצב יעקב מצבה במקום אשר דיבר אתו מצבת אבן…” (לה’, יד’).

אם כן נפגשים אנו במזבח ובמצבה אשר בונה יעקב. המזבח בנוי ממספר אבנים ואילו המצבה היא מאבן אחת. וחז”ל (ספרי פר’ שופטים) מלמדים אותנו שהמצבה היתה אהובה בימי האבות ונשנאה אח”כ לגמרי בלא שום היתר זמני, והדבר צריך באור.

חז”ל במדרש רבה בראש פר’ ויצא אומרים “ויקח מאבני המקום, ר’ יהודה אומר יב’ אבנים נטל, אמר כך גזר הקב”ה שהוא מעמיד יב’ שבטים”, אם מתאחות הן יב’ אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד יב’ שבטים. לפי המדרש יעקב בכוונה תחילה לקח אבנים רבות (שתים עשרה) כדי לבחון אם הן מתאחדות, ובאמת בבוקר הוא מוצא אבן אחת שבה מתבטא איחוד הכוחות כולם למגמה אלוקית אחת, והוא שם אותה מצבה ועובד את ה’. אמנם צריך לזכור שכאן מדובר כשיעקב גלה מארץ כנען לחרן, ובאמת בגלות צריך להדגיש כל הזמן את החיבור והמאחד ולא את ההבדלים כי אחרת חלילה תיקרע האומה לחלקים.

כשחוזר יעקב חזרה לארץ הוא מציב מזבח, וזה לא כדרך הכתוב שהרי תמיד את המזבח בונים ואילו כאן הוא מציב, דבר המרמז דוקא למצבה. אולי הרמז הוא למצבה שהציב כשיצא מהארץ, באומרו קודם היתה מצבה מאבן אחת השומרת על האחדות אמנם בארץ המצבה הזו הופכת למזבח בעל אבנים רבות, שהרי צריכה האומה להיות מורכבת מכוחות שונים ומאפיים שונים שעל אף השוני הם כולם פועלים למגמה גדולה אחת וזה מתקיים בארץ ישראל.

לאחר ששמעון ולוי הורגים את אנשי שכם מתווסף ציווי אלוקי לבנות מזבח וזאת משום שהיה ניתן לחשוב שהם יצאו מהמהלך הכללי של האומה שהרי יעקב גוער בהם “…עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי…” (לד’,ל’) והם בתגובתם הטבעית עונים “ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו” (לד’,לא’) זאת אומרת שבוערת בקרבם גאווה לאומית טבעית ובריאה, אלא שצריך לנתב אותה עפ”י עצת השכל וההיגיון הקשורים לתורה. על כך אומר הקב”ה בעצמו תבנה מזבח באומרו שכל בני יעקב כולם חלק מעבודת ה’, וגם אם יש משברים או טעויות של חלק מהאומה עדיין הם מחוברים לכלל הגדול.

רק אחרי שהקב”ה נגלה אליו “וירא אלוקים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם…ויאמר לו אלוקים…לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל” (לה’ ט’-י’) אז הוא בונה מזבח.

אמנם הביטוי “וירא אליו אלוקים” אומר שיש כאן משהו מיוחד, וכך מבאר הנצי”ב “אע”ג שדיבר ה’ עם יעקב שתי פעמים, פעם בפדן ארם ופעם בשכם, מ”מ לא היה בגילוי שכינה, שהרי לא כתוב שם וירא אלא “ויאמר ה’”, אבל כאן נגלה אליו ה’ כמו שהיה בשעת החלום שראה והנה ה’ ניצב עליו וזהו זה שכתוב אצלנו את המילה עוד”.

יעקב מבין שהגילוי עכשיו קשור לגילוי ביציאתו לחרן, וכמו ששם הוא הקריב על מצבה גם כאן אותו דבר אלא ששם זוהי אחדות כהכנה לגלות, וכאן מחד היא משאירה את כל אחד מהכוחות הישראלים בשלמותם ובעצמיותם, אך יחד עם זה צריך להדגיש את המגמה האחת של כולם. וכאן הקב”ה קורא לו ישראל לשון שררה על כל העולם (כמו שביארנו לעיל) ולשם כך צריכים כל הכוחות להתחבר ולכן מקים הוא מצבה.

גם בזמננו כשחזרנו שוב לארצנו, מתחילים כוחות שונים להתגבר, ולפעמים נראה שאין אפשרות לתיאום, אך בטוחים אנו שכל זה על מנת להגיע לבסוף לשלמות המגמה האלוקית המתגלה דרך עם ישראל המאוחד.

http://www.moriya.org.il/tora/ToraId.asp?id=142&q=

בע”ה פרשת שופטים, אלול ה’תשנ”ג, גיליון מס’ ‎403

“ולא תקים לך מצבה אשר שנה ה’ אלוקיך” (טז, כב).

“מזבח אבנים ומזבח אדמה ציוה לעשות לו בימי האבות עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודת אלילים” (רש”י שם).

ישנם מעשים אשר ניתן לראותם כניטראלים מבחינה ערכית, או אף חיובים ורצויים מצד עצמם. בכל זאת יתכנו מצבים בהם אותו המעשה, יתקבל הערכה שלילית ואפילו יאסר. הדבר נובע מכך שכל מעשה נתון בהכרח בתוך מסגרת של נסיבות, אשר בהקשרים מסויימים עלולה להעניק לו משמעות חדשה, ולעיתים הפוכה. תופעה זו עלולה לקרות באחת משתי צורות: יש, והנסיבות החדשות מגדירות את המעשה בצורה שונה מהגדרתו המקורית. בתקופת האבות היתה הקמת מצבה פעולה טהורה של עבודת ה’, ובתקופה מאוחרת יותר, בנסיבות חדשות, קיבלה אותה הפעולה בדיוק אופי של עבודת אלילים. ויש, והמעשה עצמו נשאר כשהיה, אך הוא מתפרש בצורה שונה על ידי הנוכחים. פעולות רבות נאסרו משום “מראית עין”- במעשה כשלעצמו אין כל פסול, אך המשמעות שיתנו לו הצופים היא שנותנת לו את מעמדו השלילי.

בעולם מורכב ומקושר, אשר כל תופעה שבו משפיעה על חברותיה ומקבלת את השפעתן, חשוב לבחון כל מעשה לפני שהוא נעשה, לא רק מצד הדרך בה אנו רואים אותו ובה אנו מתכוונים לעשותו, אלא גם מצד המשמעות הניתנת לו בהקשר הרחב ביותר בו אנו מצויים. עלינו לכלכל את צעדינו בתבונה, כך שעבודתינו לא רק תהא צודקת ונאמנה לאמת, אלא גם תתפרש כך על ידי הנוכחים והנסיבות. רק כך נהיה בטוחים שדרכנו תגיע ליעדה, ולא תסולף ותהפוך בניגוד לרצוננו לדרך “אשר שנה ה’ אלוקיך”

דף קשר