מהלך המשנה למלך בספר פרשת דרכים – דרוש ראשון
עוד נקדים מה שאמרו בב"ר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, מה אמר ר"מ אומר חשודים הם בניך על אבר מן החי, ע"כ. והנה הרא"ם הקשה בזה דא"כ למה לקה יוסף על זה והלא לא הגיד לאביו אלא מה שראה. ועוד איך אפשר לומר שהשבטים עשו כן. ותירץ הרב ז"ל שהשבטים כדין היו עושים אלא שיוסף היה טועה בדין והיה דן אותם שעשו שלא כדין, והוא שהשבטים היו חותכים בשר מבית השחיטה בעודה מפרכסת ומניחין אותה עד שתמות ואח"כ היו אוכלין אותו כדי שיבריאו, ויוסף היה סבור שכיון שחותכין אותה בעודה מפרכסת יש בו משום אבר מן החי. ואין הדבר כן משום דאפי' לרב אחא בר יעקב דאמר דאית ביה משום אבר מן החי, הני מילי בעכו"ם משום דעכו"ם לית להו שחיטה אלא אפי' בנחירה בעלמא סגי, וכיון דבמיתה תליא מילתא אינה יוצאה מידי אבר מן החי שהם מוזהרים בו עד שתמות, אבל בעודה מפרכסת לא. אבל בישראל דבשחיטה תליא מילתא, כיון דשחט בה שחיטה מעליא כבר יצאת מידי איסור אבר מן החי: עוד כתב הרא"ם דאיכא מ"ד בגמ' דאפי' לעכו"ם שרי אפילו בעודה מפרכסת, ואע"ג דלעכו"ם במיתה תליא מילתא וכל זמן שהיא מפרכסת יש בה משום אבר מן החי אפילו הכי שרי משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, וא"כ כיון דלישראל שרי משום דבשחיטה תליא מילתא אף לעכו"ם דבמיתה תליא מילתא לית ביה משום אבר מן החי משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. נמצא דלרב אחא בר יעקב דמפליג דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, טעותו של יוסף היתה שלא חלק חילוק זה והיה סבור שגם לישראל יש בו משום אבר מן החי כיון שהיא מפרכסת, ולאידך מאן דאמר דאחד עכו"ם ואחד ישראל שרי, טעותו של יוסף היה שלא ידע דין זה דליכא מילתא דלישראל שרי ולעכו"ם אסור: והרב מהר"ש יפה ז"ל הקשה עליו ואמר דכפי דברי הרב יוסף לא טעה בדין, ומן הדין היה שאסור להם בשר מפרכסת אם הדין כרב אחא בר יעקב דמחלק בין ישראל לעכו"ם, שהרי בני יעקב תורת בני נח להם אלא שאח"כ נתחדשה הלכה לישראל למישרי להו משום דבשחיטה תליא מילתא. והנה כוונת הרב ז"ל היא דאף שבני יעקב קיימו כל התורה מכל מקום לא יצאו מכלל בני נח להקל אלא להחמיר, ומשום הכי הקשה דאדרבה השבטים היו טועים שהיו סבורים שיצאו מכלל בני נח אפי' להקל. ולא ידעתי למה שכח תלמודו שכתבנו לעיל משמו דס"ל משנימול אברהם אבינו יצא הוא וזרעו אחריו מכלל בני נח אפילו להקל וחזקנו זרועותיו מההיא דיעקב ויוסף ששמרו את השבת, ולפי זה השבטים כדין עשו במה שחתכו בעודה מפרכסת ואכלו אליבא דרב אחא בר יעקב משום דס"ל דיצאו מכלל בני נח אפילו להקל. עוד הקשה עליו דאף למאן דאמר דאחד ישראל ואחד עכו"ם דמותרים במפרכסת, היינו אחר שהותר לישראל הותר ג"כ לעכו"ם משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, אבל מעיקרא הוה אסור, ע"כ: ודעת הרא"ם הוא, דהא דאמרינן דאחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, היינו דעל כרחך מעולם לא נאסר לבני נח, דאי נאסר לבני נח איך יתכן שאחר כך יהיה מותר לישראל ובן נח ישאר באיסורו, מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. וכן פרש"י בפ"ד מיתות עלה נט. וז"ל, ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, שכשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל, ע"כ. משמע דמטעם דלהתקדש יצאו ולא להקל אנו מכריחים דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, וא"כ מעולם לא נאסר לבני נח מפרכסת משום אבר מן החי, משום דישראל כשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל. ואף מהר"ש יפה בדרך אפשר אמר שאחר כך הותר לבני נח, וכמבואר בדבריו: וראיתי להרב מהר"ש יפה שכתב בשם רבו ז"ל שטעות יוסף היה שראה את אחיו אוכלים בן פקועה בלא שחיטה דשרי כדאיתא בפרק בהמה המקשה, ויוסף לא ידע שהיה בן פקועה, עכ"ד. ונוראות נפלאתי על הרב איך נתיישבה דעתו בשיטת רבו, שהרי כל מה שהקשה להרא"ם קשה גם כן לשיטת רבו, שהרי בן פקועה דכשרה בלא שחיטה הוא דוקא לדידן דבשחיטה תליא מילתא ואפילו מפרכסת שרי, א"כ בן פקועה דחשיבא כשחוטה בשחיטת אמו ולא בעיא שחיטה ואין בה משום אבר מן החי משום דחשיבא כמפרכסת, אבל לבני נח דבמיתה תליא מילתא ומפרכסת אסור להו איך יתכן דבבן פקועה ליכא איסור דאבר מן החי, מי גרע בן פקועה ממפרכסת. וא"כ מה שהקשה הרב לרא"ם דיוסף לא טעה בדין ומן הדין היה שהיה אסור להם מפרכסת אם הדין כרב אחא בר יעקב דמחלק בין ישראל לעכו"ם, משום דבני יעקב תורת בני נח להם כו', קושיא הלזו בעצמה שייכא לשיטת רבו, דודאי דלשיטת רב אחא בר יעקב דמחלק בין ישראל לעכו"ם במפרכסת, בן פקועה אסור לבני נח ויש בה משום אבר מן החי, וא"כ יוסף לא טעה בדין, ומן הדין היה אסור להם בן פקועה משום אבר מן החי. גם מה שהקשה דאף למ"ד דאחד ישראל ואחד עכו"ם דמותרים במפרכסת דהוא דוקא אחר שהותר לישראל הותר ג"כ לעכו"ם אבל מעיקרא הוה אסור. גם קושיא זו שייכא לשיטת רבו, דאף דנימא דבן פקועה דאין בו משום אבר מן החי אף לעכו"ם משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, הוא דוקא אחר שהותר לישראל הותר גם כן לעכו"ם, אבל מעיקרא הוה אסור. כללו של דבר אין חילוק כלל בין מפרכסת לבן פקועה, ולא ידעתי למה נשא פנים לרבו:
והנראה אצלי דיוסף והשבטים כולם היו בקיאים בדין וסלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, וס"ל כרב אחא בר יעקב דאית ליה דמפרכסת שרי לישראל משום דבשחיטה תליא מילתא ואסור לבני נח משום דלדידהו במיתה תליא מילתא, וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות מלכים דין יב יע"ש. אך מחלקותם של השבטים עם יוסף היה, דהשבטים היו סוברים שיצאו מכלל בני נח אף להקל ויש להם דין ישראל גמור אף להקל, וכמו שכתבנו לעיל בשם מהר"ש יפה, ומשום הכי היו אוכלים מפרכסת כיון דשרי לישראל. אך יוסף מרוב חסידותו היה סובר דלא יצאו מכלל בני נח להקל, ולעולם חייבים בחומרות בני נח ובחומרות ישראל:
ובזה יובן מאי דאמרינן בפ"ק דסוטה עלה י ע"ב הכר נא א"ר חמא בר חנינא בהכר בישר לאביו בהכר בשרוהו, בהכר בישר הכר נא הכתונת בנך היא, בהכר בשרוהו הכר נא למי החותמת וגו', ע"כ. ויש לדקדק דמה ענין זה לזה וכי גזרה שוה דהכר הכר קא עביד. ונראה דזה יובן עם מה שהקשו המפרשים ז"ל בענין זה דתמר עם יהודה, דנהי דיהודה לא ידע שהיתה כלתו ומשום הכי בא עליה, וכדכתיב ויחשבה לזונה כי כסתה פניה, אך תמר הצדקת מי התיר לה לשכב עם חמיה ולהכשיל לאותו צדיק שיבא על כלתו. ובפרט לר' מאיר דאמר דכל העריות שישראל מוזהרין בני נח נמי מוזהרין, ויליף לה מרבוייא דאיש איש, וכמו שהארכנו בזה לעיל, א"כ מה תענה תמר למעשה זה. ואיך יהודה לא חרה אפו לשורפה באש, דהא איכא תרתי לריעותא, שזנתה, ועוד שהיה הזנות עם חמיה:
בבראשית רבה פרשה ד' ז איתא שיוסף אמר שהם חשודים על אבר מן החי. וכ"ה בירושלמי פאה ד' ע"ב, וכ"כ רש"י.
והקשו המפרשים איך יתכן שהאחים אכלו אבר מן החי והרי האבות קיימו את כל התורה כולה קודם שנתנה. וע' הסבר הרא"ם.
לגבי דבריו אם קודם מתן תורה היה לישראל גדר ישראל או גדר בני נח,
דחית הגור אריה את הרא"ם, שאיך יתכן ששחיטה מתירה אם בני נח לא נצטוו על השחיטה.
וע' תפארת ישראל פרק יט:
ובפרק גיד הנשה (חולין צ"א ע"א) אמר רבי יוסי בר חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה והכן טול גיד הנשה בפניהם כרבי יהודה דאמר גיד הנשה אסור לבני נח. ושם בתוספות ואם תאמר דלמא לא נאסר ואפילו הכי היו מקיימים כמו שחיטה ויש לומר מדקאמר והכן משמע דבלאו הכי לא אשתריא אי נמי פרע להם בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה ע"כ. ונשאלנו על זה מה שכתבו התוספות שנצטוו על הנחירה ואיך נצטוו על הנחירה והרי נבלה גמורה מותרת לבני נח. והשבנו כי דעת התוספות כי חשב יוסף שלא יאכלו משחיטתו שיאמרו דשמא חתך מן הבהמה קודם שתצא נפשה, ולבן נח אסור משום אבר מן החי, ולפיכך אמר פרע להם בית השחיטה והיינו נחירה והנחירה מתרת לבני נח כמו שמתרת השחיטה לישראל דתניא (שם ל"ג ע"א) הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה ומדיחה יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואחד ישראל ואחד גוי מותר בו משום דהשחיטה מתרת והכא נמי הנחירה מתרת לבני נח, ואפילו אם חתך ממנה קודם שתצא נפשה מותר, שמעינן מינה שהיו מקיימין המצות אף על גב שלא נצטוו:
וכך מסביר הרא"ם את הפסוק ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם, ואומר המדרש, מה אמר, ר' מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון, ר' מאיר אומר חשודים הן בניך על אבר מן החי, ר' שמעון אומר תולין הן עיניהן בבנות הארץ, רבי יהודה אומר מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים. ולכאורה איך אכלו השבטים אבר מן החי הרי האו ממצות בני נח. ותירץ שאכלו מפרכסת, וס"ל לשבטים דהאבות יצאו כמלל בני נח גם להקל ויוסף היה סובר דרק להחמיר יצאו ועל כן מפרכסת אסורה להם דל"נ רק המיתה מתרת לא השחיטה. וע' בית האוצר מערכת א' סימן יא.
שו"ת דברי יציב חלק חו"מ סימן לא
ולגבי עד אחד נאמן באסורין אם מהני בעכו"ם, כבר הארכתי בזה כמ"פ, ובפשטות לפי כל הלימודים שנאמרו בזה שייך רק בישראל דבב"נ לא גלי קרא. ואפשר לומר שבזה היה פלוגתת יוסף והשבטים, שהם האמינו לב"נ על השחיטה מדין ע"א נאמן באיסורין, ויוסף סבר דעכו"ם אינו נאמן ולזה אמר שאוכלים אבמה"ח.
ויש לפרש בזה מה דמצינו בחולין צ"ב ע"א שאמר יוסף פרע להם בית השחיטה וטול גיד הנשה בפניהם וכמ"ד גיה"נ נאסר לב"נ, ובתוס' שם הקשו דלמא לא נאסר ואפילו הכי היו מקיימין כמו שחיטה דקאמר ליה פרע להם בית השחיטה וכו' עיי"ש. וי"ל דבשחיטה לא הצריכו בפניהם דייקא כיון שאינם מצווין רק החמירו על עצמם שפיר סמכו ששחט כדין משום דע"א נאמן באיסורין, משא"כ בגיה"נ כיון שמוזהרין אין העכו"ם נאמן.