וישלח – טוהר הנשק

ב”ה

פרשת וישלח – מעשה שכם

א

לכאורה מעשה שכם מסתיים בצדקתם של האחים, לאחר תיאור מעשה שכם בדינה וסיפור נקמתם של שמעון ולוי באנשי שכם, מביאה התורה (ברא’ לד, ל-לא) את תגובתו של יעקב למעשה הנקמה, ואת תשובת שמעון ולוי לאביהם: “עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ, בכנעני ובפריזי, ואני מתי מספר, ונאספו עלי והיכוני, ונשמדתי אני וביתי.” תשובת האחים היא: “הכזונה יעשה את אחותנו.” מכך שהתשובה שלהם מסיימת את הענין, משמע שיש צדק בדבריהם. יתר על כן, הרי לאחר מספר פסוקים התורה אומרת: “ויהי חיתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב” (לה,ה), אם כן הרי שיעקב לכאורה לא צדק בחששו (אמנם לפי הרמב”ן שהביא מספר בני יעקב שאמנם היו אחר כך שלש מלחמות בגלל כך, הרי יעקב אבינו צדק). אלא שבכל זאת בפרשת ויחי יעקב אבינו “מברך” אותם:

(ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: (ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:

הראשונים התקשו מה היתה ההצדקה של שמעון ולוי להרוג את אנשי שכם. וכבר מעצם קושי הראשונים אנו רואים שלא ניתן ליישם את הכלל “הטוב שבגויים הרוג” במקרה זה ולכן הוצרכו הראשונים לדון מה היתה ההצדקה שלהם להרוג את כל אנשי שכם.

הרמב”ם כתב בהלכות מלכים פרק ט’ הלכה יד:

וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו.

ובמהדורת רמב”ם פרנקל, וכן אצל הרב קאפח:

וכיצד הן מצווין על הדינים? חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו, יהרג בסייף [כיצד? אחד העובד עבודה זרה או שברך את השם, או ששפך דם, או שבעל אחת משש עריות שלהם, או שגזל אפילו פחות משווה פרוטה, או שאכל כל שהוא מאבר מן החי או בשר מן החי, או שראה אחד שעבר על אחת מאלו ולא דנו והרגו – הרי זה יהרג בסייף]. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו .

לפי התוספות מכתבי היד, וכך נראה שהיה לפני הרמב”ן על התורה שם, אם כן כל אחד מבני שכם נתחייב הריגה ולא היה כאן “.ענישה קבוצתית”. אבל הרמב”ן חולק על הרמב”ם:

ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם:

ובבאור המחלוקת בין יעקב לאחים לדעת הרמב”ם, אכן למה לדעת הרמב”ם יעקב אבינו לא קדם וזכה. ניתן לבאר בכמה דרכים, בהם נפ”מ להלכה:

במשך חכמה כתב שאין בית דין של ישראל חייבים לדון גויים שעוברים על שבע מצות, ורק בני נח עצמם מחוייבים בזה, בפרשת שופטים דברים כב, כב, כתב:

ובערת הרע מישראל – בכולהו כתיב מקרבך, דבמלת מקרבך לא נתמעט גר תושב, דכתיב ביה בקרבך ישב (לקמן כג, יז. ע’ ערכין כט סע”א). ובאמת אין ב”ד מצווין להרוג העו”ג החוטא כמו שמצווין בישראל

ומה שכתב הרמב”ם כאן שנענשים אם לא דנים הינו הגויים עצמם חייבים לדון, אבל ישראל אינו חייב לדון את הגוי. ואם זה נכון הרי בזה ניתן לבאר את מחלוקת יעקב עם ראובן ושמעון, האם הריגה זו מחוייבת על פי התורה או שזו רשות.

הר”ר אהרן סולובייצ’יק כתב שעונש מוות בבני נח הוא בגדר רשות אלא יכולים לתת עונש קל יותר. ועונש המיתה, מיועד למקרים החמורים ביותר. במקרים שהם חמורים פחות, על בית הדין להסתפק בעונש קל יותר ההולם את חומרת העברה. ואם פסק בית הדין על עבריין עונש חמור מן הנדרש, יהיה פסק הדין שלו חוקי אך אכזרי. לדעת הרב סולובייצ’יק, כך סבר גם יעקב אבינו כשביקר את מעשיהם של בניו: אף על פי שהריגת בני שכם הייתה חוקית, היה זה דין אכזרי ובלתי ראוי. (“בענין בני נח”, בית יצחק תשמ”ז, עמ’ 337-336, וראה גליון פרשת שבוע משרד המשפטים המחלקה למשפט העברי, גליון 270)

וכתב עוד הרמב”ן, לאחר שחלק על הרמב”ם בהגדרת מצות דינים, שלדעתו אין חייבים מיתה על שב ואל תעשה שלא דנו:

אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם, ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני, ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה’ והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (להלן מט ה):

גם לדעת הרמב”ן היתר ההריגה הוא משום שהיו רשעים וחייבים מיתה, אבל ויש לדון האם מותר לפגוע בחפים מפשע בשעת מלחמה? האם מותר כיום למנוע ירי קסאמים על העיר שדרות במחיר של הפצצה של ישובים אזרחיים כבית להיא (בלא לדון בהשלכות בין לאומיות הקשורות בזה)? שאלות מסוג זה עלו בעבר הרבה פעמים וגם בערכאות. האם מותר להרוס בית של מחבל כשיפגעו מכך גם אנשים חפים מפשע, או להטיל עוצר על כפר בגלל מבוקש אחד שנמצא בתוכם. ידועה תשובתו של הרב ישראלי שנדפסה ב”עמוד הימיני” סימן ט”ז על פעולת התגמול בקביה, שם נהרגו נשים וילדים, שם האריך בכמה היבטים הלכתיים בזה.^[1] הבעיה חמורה יותר כשחיילים לוקחים סיכון כדי לא לפגוע בחפים מפשע, האמנם?

אלא שיש להקדים לגבי איסור הריגת גוי, האם קיים איסור לא תרצח בנוגע לגויים והאם צריך לחשוש לכך, או שנאמר “הטוב שבגויים הרוג” ולא צריך לעשות חשבונות של שפיכות דמים. והרי הלכה אין מקיפים עיר במצור מארבע רוחות, ועליה כתב הרמב”ן (בהוספות לספר המצוות, מצוה ה): “כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה”. האם ניתן לקבוע נורמות מוסריות על פי ההלכה?

ב

לגבי איסור הריגת גוי כתב הרמב”ם (הלכות רוצח פ”ב הי”א):

“ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין, שנאמר ‘וכי יזיד איש על רעהו’ ואין צריך לומר שאינו נהרג על הגוי”.

ב”כסף משנה” שם הביא מכילתא, שהורג גוי פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים:

“איסי בן עקיבא אומר: קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה שהוחמרו הוקלו. באמת אמרו: פטור מדיני בשר ודם ודינם מסור לשמים. וזהו שכתב רבינו ‘אינו נהרג עליו בבי”ד’, כלומר אבל בדיני שמים חייב”.

כלומר, אע”פ שלנח נאמר “שופך דם האדם”, התבטאה כאן התורה “רעהו”, דהיינו אדם מישראל בלבד, אולם לא באה התורה להתיר שפיכות דם הנכרי, שהרי התורה באה להוסיף מצוות לישראל ולא להפחית מהן, אלא לומר לך שאין עונשו של רוצח נכרי מסור בידי אדם, אלא מן השמים ידונוהו.

ב”משך חכמה” כתב:

“במכילתא רעהו – להוציא את אחרים. איסי בן עקיבא אומר… פירוש דבאמת גם כעת אנו מוזהרים על רציחת אחרים, ומה שפטור ישראל שהרג עכו”ם (בימים הקדמונים) הוא משום שהוחמרו, פרוש שדמו של ישראל חשוב בעיני מלכו של עולם, ולכן אינו נהרג עבור עכו”ם. לכן הקלו העכו”ם שישראל ההורגן פטור… ומהאי טעמא נראה דאדם המזיק לעכו”ם חייב לשלם אע”ג דאם הורגו אינו נהרג, ולא שייך בזה ‘ולא יהא ממונו חמור מגופו, דטעמא דפטור בהורגו משום שקשה בעיני השם להרוג ישראל ויקר המותה לחסידיו, מה שאין כן ממונו ודו”ק. ויתכן משום דישראל שהרג בן נח איכא מלבד חטא הרציחה עוד עוון דחילול השם יתברך… ובזה אמרו אין יום הכפורים ותשובה ויסורים רק מיתה ממרקת. נמצא דין עונש מיתה על חילול השם, ואיך יכופר לו על ידי מיתה חטא הרציחה, ועל כרחין דינו מסור לשמים, ודו”ק”

ומצאנו עוד בראשונים בענין זה: בראב”ן (ב”ק דף קיג) כתב: “דאסור לגנוב דעת הגוי, ד’לא תגנוב’ דומיא ד’לא תרצח’ ו’לא תנאף’ דהוי בין לישראל ובין לגוי” (ועיין אבן שלמה). ביראים (סימן קעה) כתב שהריגת גוי היא “תולדת רוצח”. וכן משמע בתוספות (עבודה זרה י ע”ב ד”ה “חד”) שכתבו: “והלא שפיכות דמים הוא משבע מצות בני נח, ואפילו לישראל אסור, דהא תניא: העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא היו מעלין ולא היו מורידין”.

בלשונו של הרב קוק בתשובה (משפט כהן, סימן קמ”ה עמוד שנ): “די”ל דכל זמן שאין התנאים מספיקים (להכרזה על מלחמת רשות) להכריח, ה”ה כרציחה בעלמא”. חידוש גדול כתב ה’שפת אמת’ (יומא כב ע”ב) על דברי הגמרא:

“וירב בנחל, אמר ר’ מני: על עסקי נחל, בשעה שאמר לו הקב”ה לשאול ‘לך והכית את עמלק’ אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו, על אחת כמה וכמה”.

הוא מעיר שבגמרא משמע שיש עגלה ערופה על חלל גוי, וכתב שאכן בפוסקים לא נזכר שהחלל יהיה יהודי. אף על פי כן, הפשט הפשוט הוא שאין דין עגלה ערופה אלא על מי שיש חיוב על הריגתו. ואמנם במאירי (סוטה מו ע”א) כתב שיש חיוב עגלה ערופה גם על טריפה שנמצא הרוג, אבל עם זאת כתב בפירוש שחלל הינו חלל ישראל. אם כן, אין להקל בשיקולים בהריגת גוי משום עצם היותו גוי, שהרי אף על פי שאין בית דין של מטה עונשים ישראל ההורג גוי, בדיני שמים יש לזה גדר רציחה.

ג

הטוב שבגויים הרוג:

בפרשת בשלח, על הפסוק “ויקח שש מאות רכב בחור”:

משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות? אם תאמר משל מצרים היו, והלא כבר נאמר “וימת כל מקנה מצרים”. ואם תאמר משל פרעה היו, והלא כבר נאמר “הנה יד ה’ הויה במקנך אשר בשדה”. ואם תאמר משל ישראל היו, והלא כבר נאמר “וגם מקננו ילך עמנו, לא תישאר פרסה”. אלא משל מי היו – של הירא את דבר ד’. נמצינו למדין – המקנה שהניס הירא את דבר ד’, הם היו תקלה לישראל. מכאן היה ר’ שמעון אומר: טוב שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מותו.

וכן במסכת סופרים (פרק טו) שנינו: “הטוב שבגויים הרוג”.^[2] האם זו הוראה הלכתית למעשה, או שיש להבינה בהקשר חלקים אחרים של אותה ברייתא: “הטוב שברופאים לגיהנום” ו”הכשירה שבנשים בעלת כשפים”? האם זו הלכה המבוססת על גדרי רודף, או שיש כאן קולא לגבי הריגת גוי. כלומר: האם “הטוב שבגויים הרוג” פירושו הרחבת דיני רודף למצבים שבישראל לא היו נכללים בהיתר הריגת רודף, ואפילו בחשש קל הכלל הוא הטוב שבגויים הרוג, או שיש כאן קולא בהלכות רוצח ביחס לגוי, כפי שאולי משמע גם מההלכה שבן נח נהרג בלא התראה (רמב”ם, הלכות מלכים, פ”ט הי”ד).

בתוספות במסכת עבודה זרה מסייגים את ההלכה, שם בגמרא מסכת עבודה זרה (כו ע”א) נאמר: “תני רבי אבהו קמיה דר’ יוחנן: העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין”, וכתבו התוספות (שם, ד”ה: ‘ולא מעלין’):

וא”ת הא אמרינן במסכת סופרים ‘כשר שבכנענים הרוג’. וי”ל דבירושלמי דקידושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה, ומביא ראיה מ’ויקח שש מאות רכב בחור’, ומהיכן היו מהירא את דבר ה’.

דברי תוספות אלו הובאו ב’בית יוסף’ יו”ד (סימן קנח), ובשו”ע שם כתב:

עובדי כוכבים מז’ עממין שאין בינינו וביניהם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכו’ אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות, כגון שראה אחד מהם שנפל לים אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר, לפיכך אין לרפאותן אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא משום איבה.

ובש”ך (שם, ס”ק א) כתב על דברי השו”ע: “אבל בשעת מלחמה היו הורגין אותן בידים, דאמרינן טוב שבעובדי כוכבים כו'”. ובגרסתנו במסכת סופרים (דפוס וילנא, פרק טו הלכה י) הדברים כתובים בפירוש: “הטוב שבעובדי כוכבים בשעת מלחמה הרוג”. דברי התוספות האלה הובאו גם הם ב”כסף משנה” (הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ד’ הלכה י”א).

יוצא, לכאורה, שבזמן מלחמה מותר להרוג גויים (בניגוד לימי שלום אז אין מעלין ואין מורידין). ואם כך אין צריך לדקדק בשעת מלחמה שלא להרוג נשים וילדים במצבים שונים, כגון בשעת פריצה לבית שיש דיירים, או בהפגזה של ישובים שבהם יש מחבלים, שהרי כולם בכלל “הטוב שבגויים”.^[3]

אבל מתוך דברי רבנו בחיי והרמב”ם, שכתב הב”ח (יו”ד קנח) שדעתו כדעת התוספות, נראה שהפשט הוא אחר. ברבינו בחיי על שמות פרק יד פסוק ז כתב:

“ויקח שש מאות רכב – כתב רש”י ז”ל ממי היו אם תאמר משל פרעה היו הלא כבר נאמר (שמות ט) הנה יד ה’ הויה במקנה אשר בשדה, ואם תאמר משל ישראל והלא כבר נאמר (שם י) וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה וממי היו מן הירא את דבר ה’ מן המצריים באה תקלה לישראל מכאן דרשו רז”ל במסכת סופרים אר”ש בן יוחאי טוב שבמצריים הרוג בשעת מלחמה וטוב שבנחשים רצוץ את מוחו ודרשוהו מן הפסוק הזה. ובאור הדבר כי בשעת מלחמה בלבד הוא שמותר להרגו כי מאחר שהוא נלחם עמך ובא כנגדך להרגך אף אתה השכם להרגו, שלא בשעת מלחמה אסור שהרי אף בשעת מלחמה נצטוינו לקרוא להם לשלום ואפילו לשבעה עממים שכתוב בהם (דברים כ) לא תחיה כל נשמה”

ומתוך דברי רבנו בחיי עולה שגם במלחמה דין “הטוב שבגוים בשעת המלחמה הרוג” הוא מגדר הבא להורגך השכם להורגו. אבל אם הוא שבוי או כפות, אסור להורגו גם בשעת מלחמה.

וברמב”ם (הלכות רוצח, פ”ד הי”א) כתב:

אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן אין מסבבים להן המיתה, ואסור להצילן אם נטו למות.

כתב הב”ח שהרמב”ם יישב בזה את קושית התוספות מדין “הטוב שבגויים הרוג”. ואם כך יתכן שדעת הרמב”ם היא כדעת התוספות שהדברים נאמרו בשעת מלחמה אבל יש להביא גם את לשון הרמב”ם בהלכות עכו”ם (פ”י ה”א):

אין כורתין ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו”ם, שנאמר ‘לא תכרות להם ברית’, אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו. ואסור לרחם עליהם שנאמר ‘ולא תחנם’. לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות לא יצילנו אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה.

ברור מדעת הרמב”ם שפירוש המילים: “בשעת מלחמה” שבגרסתנו בתוספתא, ו”שאין בינינו ובינם מלחמה” שבהלכות רוצח, המדובר בזמן שהגוי אינו נלחם עמנו. אין המדובר בהיתר לזמן מלחמה בגלל מצב מלחמה שהוכרז, אלא בזמן שאותו גוי שאני רוצה להרוג הוא עושה אתנו מלחמה. ההיתר בשעת מלחמה הוא אם כן לגבי הגויים הנלחמים בפועל עמנו, ועליהם נאמר הטוב שבגוים הרוג. אבל האוכלוסיה שאינה נלחמת עמנו עליה לא נאמר “הטוב שבגויים הרוג”. לכן מסתבר שאין כאן היתר משום שבשעת מלחמה לית דין ולית דיין, אלא הכוונה היא שאם הגוי נלחם עמנו, גם הטוב שבגויים הרוג. וכאמור, זה גם הפשט בתוספות ובדברי הש”ך.^[4]

ד

האם האוכלוסיה התומכת נחשבת נלחמת בנו? – דין רודף פסיבי.

לכאורה לפי מה שכתבנו מהרמב”ם שיש הבדל בין גוי הנלחם עמנו וגוי שאין נלחם עמנו, האם גם בזמן מלחמה ניתן להבחין בחילוק כזה? לכאורה כן משמע ברמב”ם, שהרי הרמב”ם לא כתב “מפני שאין זה מלחמה” אלא “מפני שאינו עושה עמנו מלחמה”. ומשמע שהשאלה אינה אם זה זמן מלחמה אלא שגם בזמן זה השאלה תהיה האם הוא נלחם עמנו.

אבל מסתבר לומר, שבזמן מלחמה כל דבר שנעשה לצורך הצלחת המלחמה מותר אפילו אם זה פוגע באוכלוסיה אזרחית, שהרי כל מצור הרי פוגע גם בנשים וילדים. אלא שעל זה יש להדגיש מה שכתב הרמב”ן (בהוספות לספר המצוות, מצוה ה בשכחת העשין):

“שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה ובו עוד תקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתינו שנ’ (מטות לא) ויצבאו על מדין”.

מכל מקום נראה לי ברור שדין מלחמה הוא רק לציבור שנלחם. או לצבא שבא בשם הכלל. אבל אדם יחיד שעושה מעשה, דין האוייב שבא מולו הוא בגדר רודף שהבא להורגך השכם להורגו. וכאן צריך לדון בגדר דין רודף. מה שאין כן בכלל אין לזה גדרי רודף אלא גדר של מלחמה.

לפי האמור שיש מקרים שבהם יש לדון על גדרי רודף ולא על גדרי מלחמה.^[5] ולפי מה שכתבנו בדעת הרמב”ם שהגדרת הגויים שניתן להרוג הם אלו שנלחמים בנו, יש לדון על הסיוע של האחרים באופן שאינם עושים מעשה בידים. וכפי שנראה יש מקרים שבהם יהיה דין רודף לאנשים שאין כוונתם לעשות דבר. למשל אם אדם שיורה ומסתתר מאחורי אשה וילדים. או שהוא נמצא ברכב וירי לעבר הרכב יגרום לנפגעים גם בקרב אנשים שאין בכוונתם להזיק בפועל. האם יש להם גדר של רודף?

שאלה זו, האם יש מצב של אדם שיהיה מוגדר כרודף כשבעצמו אינו עושה מעשה ואינו מתכיון, אינה עולה רק במצבי מלחמה, אלא גם במקרים נוספים. לדוגמא: אדם שמדרדר עם רכב במורד, האם מותר לגרום שיפול לתהום במקום לסכן אנשים אחרים. האם הוא מוגדר כרודף? וכן תתכן שאלה לגבי אדם שחולה במחלה מדבקת קשה, האם מותר להמנע מלתת לו עזרה רפואית בבית חולים משום שממילא הוא יחשב לרודף שם.

דין המסייע הוא כדין הרודף, שהרי גם רודף להרוג בגרמא הוא רודף, סברא זו כתב האור שמח בפרק א’ מהלכות רוצח הלכה ח’ ובעמוד הימיני טז,ג מבסס את הסברא למרות שבאור שמח מפקפק). ולדעת הרב ישראלי כל האוכלוסיה התומכת יש לה דין רודף.

ויש להביא ראיה שיש גדר של רודף גם כשעכשיו אינו עושה דבר, מתוס’ ע”ז י’ ע”ב ד”ה חד, בסיפור הגמ’ על אנטונינוס שבא ללמוד אצל רבי והרג כל יום שני עבדים שלוו אותו כדי שהדבר לא יתגלה, וכתבו התוס’ שם:

חד קטיל אבבא דבי רבי – וא”ת והלא שפיכות דמים הוא משבע מצות ואפילו לישראל אסור דהא תניא (לקמן כו.) העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא היו מעלין ולא מורידין וי”ל שהיה ירא פן יודיעו הדבר אל השרים והיו גורמין להרגו ואמרינן אם בא להרגך השכם להרגו עי”ל שהיה בורר המינים והמסורות דאע”ג דאין מינים באומות לענין קבלת קרבן מידם לענין הורדה איכא כדפריך בפ”ק דחולין (דף יג:) השתא דישראל היו מורידין דעובדי כוכבים מיבעיא.

הרי מוכח מתוס’ ששייך הבא להורגך גם כשיש חשש שמא הם היו מודיעים לאחרים ומסכנים אותו. וזה דומה לגמרי למעשה של שיירת הל”ה בגוש עציון שחסו על זקן ליד הכפר צוריף, שבסופו של דבר הזעיק את כל אנשי הכפר. ומתוס’ מוכח שגם במצב כזה מותר להרוג. נראה שניתן להסיק מדברי התוס’ שיש גדר של רודף גם למי שימסור מידע שיגרום לפיגוע. והמסייעים לכך גם עליהם נאמר דין הקם להורגך השכם להורגו.

דוגמא נוספת לרודף פסיבי מצאנו במשנה ספ”ז אהלות, מ”ו:

האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו, אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש.

ופסק הרמב”ם הלכות רוצח פרק א,ט:

הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.

והעובר ודאי שהוא רודף פסיבי ואינו רודף בפועל, שהרי לא התנועות שלו הם מסכנות את האם אלא עצם קיומו גם בלא כוונה ומעשה שלו, זה מה שמסכן. (וע’ בספרה של אסתר פרבשטיין, “בסתר רעם”, על שאלות מהשואה על תינוק שבוכה במסתור ועלול לגלות את כל הקבוצה, אם מותר לחונקו).

ומקור הסברות של הרמב”ם הוא בגמ’ סנהדרין ע”ב ע”ב:

אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר רודף אינו צריך התראה לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי רודף הוא שאני התם דמשמיא קא רדפי לה.

אם כן יתכן דין רודף אף שהוא פסיבי ולא הוא הגורם במעשה למיתה, בכל אופן יש לו דין של רודף. אמנם ע’ רע”א למשניות אהלות שהוכיח שגם לרמב”ם אין הטעם משום רודף אלא משום שאין לו גדר נפש, שהרי משהוציא העובר את ראשו, לא מועיל דין רודף כפי שמשמע ברמב”ם? אבל מכל מקום נראה להוכיח מהרמב”ם, משום שאף אם הרמב”ם לא נקט הטעם האמיתי, לא מסתבר שנתן טעם שאינו נכון כלל. ואם כן יש דין של רודף בזה. אבל גם לרע”א יש לדון במצב שעל ידי מעשים שלו ותנועות שלו הוא מסכן את האם, גם בלא מתכוין מסתבר שיהיה לזה גדר של רודף.^[6]

לכאורה, יש לומר שהדבר תלוי בחקירת האחרונים, מדוע יש חיוב מיתה על הרודף. האם חיוב מיתה של הרודף הוא בגדר עונש או בגדר הצלה לנרדף? (עיין ספק ה’נודע ביהודה’ מהד”ת חו”מ סימן נט, ‘אמרי משה’ סימן ל בהערה, ‘אפיקי ים’ ח”ב סימן מ ובעוד אחרונים). אם זה בגדר עונש, יש נפ”מ נוספת, האם גוי צריך התראה (הוראות פתיחה באש) הרי בן נח אין צריך התראה לעונש (רמב”ם, הלכות מלכים פ”ט). אבל אם חיוב המיתה של הרודף הוא בגדר של הצלה, יש לומר שהאזהרה באה בדומה לחיוב להצילו באחד מאבריו – שאם יתכן להציל באופן שאין בו הריגה, הרי זה מחייב, וגם אזהרה בכלל זה. האחרונים הוכיחו ששני הדברים קיימים ברודף. א. הצלה, וראיה מקטן הרודף, שאין בו גדר עונש ואף על פי כן ניתן להציל את הנרדף בנפשו של הרודף הקטן. ב. עונש, וראיה מדין “קים ליה בדרבה מיניה” ברודף ששיבר כלים המבואר ברמב”ם (הלכות חובל ומזיק פ”ח הי”ב).

ה

האם גם רכוש כמו מטע או בית יכול לקבל דין רודף ? אומרת הגמרא בב”ק קי”ז ע”ב:

ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא בעי לאטבועי אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע אתא לקמיה דרבה פטריה. אמר ליה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא אמר ליה האי מעיקרא רודף הוה.

וברמב”ם הלכות חובל ומזיק פ”ח הט”ו פסק:

ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם.

אם הרמב”ם למד מדין רודף לגבי משא, א”כ יש גדר של רודף שאינו עושה מעשה. אבל מרש”י ד”ה בעא, משמע שהחמור עצמו הוא רודף על ידי תנועתיו וא”כ הוא רודף ממש. מכל מקום לדעת הרמב”ם גם דבר פסיבי יכול להיות לו דין רודף. ואם כן גם רכוש ובית במידה והוא משמש מסתור לרוצחים הרי יש גם לו דין רודף שהוא הפקר.

סיכום:

בשעת מלחמה נאמר הטוב שבגוים הרוג. וזה מיירי בנלחמים עמנו, כמו שכתב הרמב”ם, וכן משמע ברבנו בחיי שזה מדין הבא להורגך השכם להורגו, וזה כרמב”ם. גם המוסר מידע שיגרום לפיקוח נפש, נחשב לרודף וראיה מתוס’ לגבי אנטונינוס. יחיד הנתקל, שלא בשעת מלחמה בנסיון לפיגוע, הרי זה גדר של רודף, אלא אם כן הוא שייך לכוחות הבטחון ואז יהיה לזה גדר של מלחמה. ויש עוד להוסיף את דברי החזון איש (ליקוטים למסכת סנהדרין, סימן ב, סעיף קטן ב, עמ’ רד), שלהעניש בני נח אף שנהרג בדיין אחד ובדיין אחד, צריך שיהיה בדיין מידות הדיינים ושיהיה בקי בדיני בני נח, “ואפשר שאם יש לבני העיר דיין קבוע אין אחר רשאי לדון, ובזה ניחא שלא יהא כל אחד הולך הורג את חבירו ויאמר שהרגו בדין מפני שראהו עובר על ז’ מצות”. וודאי במקום שיש צבא וממשלה אין רשות ליחידים לקחת את החוק לידיהם ולהעניש כפי שנראה להם.

1. וע’ תחומין ד’ עמ’ 189מאמר מהרב יעקב אריאל, פרק ג’ בענין פגיעה באוכלוסיה אזרחית במלחמה. ובגליונות פרשת השבוע של משרד המשפטים: א’ הכהן, “האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?”, פרשת השבוע, וישלח, תשס”א, גיליון מס’ 5; א’ דרשוביץ, “על האונס ועל העונש – מעשה שכם”, פרשת השבוע, וישלח, תשס”ג, גיליון מס’ 100; מ’ פינקלשטיין, “‘טוהר הנשק’ בימים ההם בזמן הזה”, פרשת השבוע, וישלח, תשס”ו, גיליון מס’ 235. ↑

2. ולשון מסכת סופרים פרק חמשה עשר (י):”אבא גוריון אומר איש צדיון משום אבא גוריון לא ילמד את בנו חמר ספן קדר רועה וחנוני לפי שאומנותם לסטות רבי יהודה אומר משמו החמרין רובן רשעים והספנים רובן חסידים טוב שברופאים לגיהנם והכשר שבטבחים שותפו של עמלק רובן של ממזרין פקחין רובן של עבדים נאים רובן של בני אבות ביישנים רובן של בנים דומין לאחי האם תני ר”ש בן יוחי הטוב שבעובדי כוכבים בשעת מלחמה הרוג הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו הכשירה שבנשים בעלת כשפים אשרי מי שהוא עושה רצונו של מקום” ↑

3. ואכן כך נראית מסקנת הרב שמעון ויזר שליט”א, באמרו מ”ניב המדרשיה” ניב המדרשיה, כרך י”א. ↑

4. ובמקום אחר הוכחתי שגם פעולות פח”ה מוגדרות כמלחמה, מתוך הסוגיה בעירובין (דף מה ע”א) ותוספות שם ד”ה אי, ואכמ”ל. (ראה ‘תורת השבת והמועד’ עמוד 91; ‘עמוד הימיני’ סימן טז; הרב אברהם אבידן, “הגדרת מלחמת של”ג והאנתיפדה כמלחמה”, קובץ תורה שבעל פה תש”ן; הרב יעקב אריאל, “הגנה עצמית”, תחומין כרך י’). ↑

5. וראה תשובתו של הרב ישראלי בעמוד הימיני סימן טז ובקיצור בקובץ התורה והמדינה ח”ג. (וראה “צוהר” גליון י”ד תשס”ג מהרב מיכאל אברהם שהכל תלוי בגדר רודף. וחלק עליו הרב נהוראי בגליון ט”ז עמ’,147 ובעמ’ 151 חזר הרב מיכאל אברהם וכתב שדיני מלחמה הם חלק מדיני רודף. ולפי דעתי לא מתקבל על הדעת שזה שייך לגדרי רודף. וראה בגליון טו של צוהר, עמ’ 151 תשובת הרב מיכאל אברהם לתגובה לדבריו בגליון הקודם שם דן על דיני רודף, והשיג עליו הרב מאיר נהוראי. וכתב שם הר’ מיכאל אברהם: “אינני חושב שכל פעולה של צה”ל היא מלחמה, ועל כן גם במסברת פעולה צבאית יש לגון בדיני יחידים. יתר על כן, גם במלחמה ממש – ובודאי כשאין אורים ותומים, סנהדרין מלך ונביא, דינים אלו אינם פוקעים… לענ”ד דיני מלחמה עצמם הם חלק מדיני רודף”. ולפי מה שהוכחנו לעיל מגמ’ עירובין אכן מוכח שכל פעולה היא אכן מלחמה). ↑

6. ויש להאריך בענין זה מהא דתוספתא תרומות ז,כג, ונפסק ברמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ה’ הלכה ה’, שלא מוסרים לגויים אדם גם אם אמרו תנו לנו אחד ונהרגנו, אלא אם מחוייב מיתה כשבע בן בכרי. ומשמע שאין דין רודף לאדם כזה. ↑