חיי שרה - איסור נחש | שיעורי הרב יואל עמיטל

ב”ה

פרשת חיי שרה – איסור נחש

(יב) וַיֹּאמַר ד’ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם:

(יג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם:

(יד) וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי:

האם אליעזר עשה כהוגן או שלא כהוגן? לכאורה אליעזר בדק בגמילות חסדים שלה, ולא עשה סימן שאין בו הגיון. אלא שאף על פי כן הגמרא במסכת חולין דף צ”ה ע”ב משתמשת בדוגמא זו לאיסור נחש:

והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש אלא סעודת הרשות הואי ורב לא מתהני מסעודת הרשות רב בדיק במברא ושמואל בדיק בספרא רבי יוחנן בדיק בינוקא.

אלא שבגמרא תענית דף ד’ ע”א משמע שלא היה איסור נחש באליעזר אלא זה היה שלא כהוגן מטעם אחר:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שלשה שאלו שלא כהוגן לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי אליעזר עבד אברהם דכתיב (בראשית כ”ד) והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו’ יכול אפילו חיגרת אפילו סומא השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה.

אלא שיש לברר, מדוע התורה אסרה ניחוש, האם אסרה משום שאין בזה כלום וזה הבלים, או שהתורה אסרה אף שאין בזה ממש?

בזה חולקים הרמב”ם והראב”ד. הרמב”ם כתב בהלכות עבודה זרה פרק יא:

ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו’, כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה’ אלהיך.

אבל לעומת זה כתב הרמב”ן בדברים פרק יח:

(י) לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף:

(יא) וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים:

(יב) כִּי תוֹעֲבַת יְקֹוָק כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ:

(יג) תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: ס

(יד) כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

וכתב הרמב”ן, שיש ממש בדברים אלו אלא שהתורה אסרה לישראל משום שלישראל יש נביא שאומר את העתידות:

ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם, כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ויק”ר לב ב, קהלת רבה י כג), כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י כ), זה העורב וחכמת הטיארין. העופות בלשון ערב טאי”ר, וחכמי העופות יקראו טיארין. ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (גיטין מה א):

אבל יש לענין הזה סוד, וכבר הודענו (ויקרא יח כה) כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם והם נפשות לכדורי הגלגלים, ושרי זנב וטלה הקרובים לארץ והם הנקראים נגידי התלי יודיעו העתידות, ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות. ולא לזמן גדול ולא עתידות רחוקות יגידו רק בעתידות הקרובות לבא יודיעו, מהם בקול העוף בקראו בקול מר על מת ומהם בפרישות כנפיו, והוא שאמר יוליך את הקול, למגידים בקולם, ובעל כנפים, לרומזים בכנפיהם. וכל זה איננו תועבה בעמים אבל חכמה תחשב להם, וכך אמרו (במדב”ר יט ג) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מ”א ה י), מה היתה חכמתן של בני קדם שהיו יודעין וערומים בטייר, וכן יאמר הכתוב (ישעיה ב ו) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים. והנה שלמה למד זה בכלל חכמותיו. והידיעה היא הבנת הצפצוף, והערמה לסבור ענין בפרישות הכנפים:

והרמב”ם הזכיר את דבריו בלא להזכיר את שמו בפירוש המשניות במסכת עבודה זרה פרק ד’ משנה ז’:

ממה שראוי שתדעהו, שהפילוסופים השלמים אינם מאמינים בטליסמאות, אלא צוחקים מהם ומאלה החושבים שיש להן השפעה. וביאור זה יארך, ואמנם אמרתי זאת ליודעי שרוב בני האדם ואולי כולם מרומים בהם תרמית גדולה מאד, ובהרבה דברים מסוגם, ויחשבום דברים אמיתיים, ואינם כך. עד שהטובים החסידים מאנשי תורתנו חושבים שהם דברים אמיתיים אלא שהם אסורים בגלל התורה בלבד, ולא ידעו שהם דברים בטלים כוזבים שהזהירה מהם התורה כמו שהזהירה מהשקר.

ונראה שזו גם מחלוקת הרמב”ם והראב”ד, להלכה, ואיך ללמוד את דברי הגמרא בסנהדרין האומרת: “כל נחש שאינו שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש”. כתב הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק יא הלכה ד’:

השגת הראב”ד: וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך וכו’. א”א זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא ה”ק אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה.

לדעת הרמב”ם מעשה אליעזר עבד אברהם היה מנוגד להלכה, ואולי ההיתר הוא משום שהוא בן נח, אבל התוספות בחולין שם כתבו בד”ה כאליעזר עבד אברהם:

ואם תאמר אליעזר היאך ניחש למ”ד בפ’ ארבעה מיתות (סנהדרין דף נו:) כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו וי”ל דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא ואע”ג דכתיב (בראשית כד) ויקח האיש נזם זהב וגו’ והדר כתיב ויאמר בת מי את אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מוכח כשספר דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את.

וכיונתן בן שאול – וא”ת היאך ניחש ויש לומר דלזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי נמי היה עולה.

ונראה היה לומר שמחלוקת הרמב”ם והראב”ד אם ניחוש של אליעזר הוא הניחוש האסור או הניחוש המותר, תלויה בשאלה הנ”ל האם יש ממש או אין ממש בניחוש. לדעת הרמב”ם אין ממש בכל הניחוש, ולכן הגמרא נותנת דוגמא מאליעזר עבד אברהם, שבעל כורחנו עשה שלא כהוגן, ודברי הגמרא: “כל נחש…” הם על מעשה אליעזר שהיה שלא כהוגן.

אבל הראב”ד, סובר כרמב”ן, שיש הגיון וטעם בדברים אלו, ולכן לא יתכן שמעשה אליעזר הוא אסור, אלא פירוש “כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחש”, הוא שאם אינו כאלעזר עבד אברהם אין ראוי לסמוך עליו.

ולדעת הראב”ד, מהו ניחוש המותר ומהו ניחוש האסור, כתב הכסף משנה בשם הר”ן, שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק. כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך, שכל אלו הם מדרכי האמורי. אבל הלוקח סימנים דבר שסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש. ועיי”ש.

וזו כוונת הגמרא סנהדרין דף ס”ה ע”ב:

תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו ושועל משמאלו אל תתחיל בי שחרית הוא ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא תנו רבנן (ויקרא י”ט) לא תנחשו ולא תעוננו כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים.

אבל התוספות בחולין שהבאנו לעיל כתבו שאין זה ניחוש משום שלא נתן לה את הצמידים עד שהגידה לו בת מי את.

ומצאנו אותה מחלוקת בהמשך דברי הגמרא בחולין שם:

תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש יש סימן אמר ר’ אלעזר והוא דאיתחזק תלתא זימני דכתיב (בראשית מ”ב) יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו.

ומצאנו שכאן נחלקו רש”י והרמב”ם בפירוש המימרא, רש”י כתב:

בית תינוק ואשה – בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה.

אע”פ שאין נחש – שאסור לנחש ולסמוך על הנחש.

יש סימן – סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח ואי לא אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח.

כלומר שלדעת רש”י מותר לראות בדברים אלו סימן לדברים שיעשה או לא יעשה, ואם לא מצלח בסחורה שנה ראשונה לאחר שבנה בית לא ירגיל לצאת משום שיש לחוש שלא יצליח. וגם שם נחלקו הרמב”ם והראב”ד. הרמב”ם שם בהלכה ה’ כתב:

אין מנחשין כעכו”ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה. +/השגת הראב”ד/ וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך וכו’. א”א זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא ה”ק אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינ

הו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה.הלכה המי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה מעת שקניתיה עשרתי, וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה לומד אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר.א”א אף זאת שאמרו בית תינוק ואשה אע”פ שאין נחש יש סימן לא אמרו לענין איסור והיתר אלא לענין סמיכה אם ראוי לסמוך על סימניהם ואמרו שראוי לסמוך אחר שהוחזקו שלש פעמים.היינו שלדעת הרמב”ם נאמר כאן היתר אלא שההיתר הוא משום שלא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה סימן לעצמו לדבר שכבר היה. אבל לראב”ד לא נאמרה הגמרא לענין איסור והיתר כפי שהגמרא קודם לענין אלעזר עבד אברהם לא נאמרה לענין איסור והיתר. וע’ כס”מ שם שכתב ששיטת הראב”ד היא כמו רש”י. וע’ באור הגר”א בשו”ע יו”ד סימן קע”ט סעיף ד’ המובא להלן, שכתב שמפשט הגמרא משמע כרש”י שמיירי לענין לסמוך על זה: ומ”ש בית תינוק ואשה כו’ כתב הרמב”ם שמותר משום שלא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה סימן לעצמו בדבר שכבר היה ושלא כפירש”י אבל הסמ”ג וש”פ הקשו עליו דהא ר”י בדיק בינוקא ונמנע מלירד לבבל בשביל זה וכן בר”פ מי שאחזו וש”מ ורב בדיק במברא כו’ אלא דמ”ש בית תינוק כו’ לסמוך עליהם כפירש”י ומש”ש כל נחש כו’ לא לענין איסור קאמר אלא לסמוך עליו או לחוש ממנו דוקא אם עשאו סימן לעצמו מתחלה כיונתן וכאליעזר אז יש לסמוך ולחוש עליו אבל כל שלא עשאה סימן מתחלה ובא מעצמו אין לחוש עליו וע”ז אמרו בית תינוק ואשה אע”פ כו’ ר”ל אע”ג שלא עשאו סימן מתחלה אעפ”כ יש סימן לחוש עליו והוא דאתחזק כו’ משא”כ בנחש כיונתן אף בפעם אחת.ושתי דעות אלו, של הרמב”ם ושל הראב”ד, הובאו בשו”ע יו”ד סימן קע”ט סעיף ד’ ברמ”א:י”א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן (טור והר”ד קמחי), ויש אוסרין (רמב”ם וסמ”ג). וההולך בתום ובוטח בה’, חסד יסובבנו (תהילים לב, י). וכוונת הרמ”א: וההולך בתום ובוטח בר’ חסד יסובבנו, יסודו בפירוש הרמב”ם על הפסוק “תמים תהיה עם ה’ אלהיך”. וע’ רמב”ן דברים פרק יח פסוק יג:וטעם תמים תהיה עם ה’ אלהיך – שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו רצוני לומר אורים ותומים. ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם, ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים, אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים, כי הוא אלהי האלהים עליון על הכל היכול בכל משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל. ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם לעבודתו. ולפיכך אחר אזהרת שאלת העתידות מקוסם ודורש בעד החיים אל המתים אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה, ולא תירא ממגיד עתיד אבל מנביאו תדרוש ואליו תשמע. וזה דעת אונקלוס, שלים תהא בדחלתא דה’ אלהך, שלא תהיה חסר ביראתו, כי “תמים” הוא השלם בדבר, כמו שה תמים (שמות יב ה) שאין בו מום ושום חסרון. וזו מצות עשה, וכבר הזכרתי זה בפסוק והיה תמים (בראשית יז א):

נספח:

כדעת הראב”ד כן דעת הרד”ק בספר שמואל

שמואל א’ פרק יד:

(ו) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לָנוּ כִּי אֵין לַיקֹוָק מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט:

(ז) וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ נְטֵה לָךְ הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ: ס

(ח) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם:

(ט) אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם:

(י) וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי נְתָנָם יְקֹוָק בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת:

וכתב הרד”ק שם:

וזה אינו נחש האסור ואם היה אסור לא היה הקב”ה עוזרו בהליכה ההיא אבל הוא וכיוצא בו הוא קול דברי’ ישמע אדם ויחזק לבו כי הם סי’ ואות על המעשה ואל יטעה אותך מה שנמצא בדברי חז”ל אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש כי אינו אומר שיהיה אותו נחש אסור כמו שפירשוהו רבים כי הנה אלו המנחשים בחולדה ובעופות אינו כנחש אליעזר וכיונתן והוא היה אסור כמ”ש רז”ל לא תנחשו אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים והאומר פתו נפלה מפיו מקלו נפל מידו צבי הפסיקו עורב קורא לו שועל מימינו ונחש משמאלו אל תתחיל בי שחרית הוא ר”ח הוא מוצאי שבת הוא הנה אלו הדברים וכיוצא בהן שנהגו בהן בעלי הדיעות הרעות וקבעום חק ומנהג עליהם וחושבים כי הם המטיבים והמריעים זה הוא שאסרה התורה אבל אם ירצה אדם לעשות מעשה ויעשה דבר א’ לאות וסי’ למעשה ההוא כדי לחזק לבו ולעורר לבו לדבר ההוא זה הדבר מותר כי אילו היו עושים רע בדבר הזה אליעזר ויהונתן לא היה עונה אותן הב”ה כהוגן ומסייע את מעשיהם ועוזרם והנה רב בעל המאמר הזה שאמר כל נחש שאינו כנחש אליעזר ויונתן אינו נחש הוא בעצמו היה עושה כנחש שלהם כמ”ש רב בדיק במברא ואמר רב הוה אזיל לבי רב נחמן חתניה ואמר אי מברא אתא לאפאי ימא טבא לגו וכן אמר שמואל הוה בדיק במברא ר’ יוחנן בדיק בינוקא פי’ שהיה אומר לתינוק אמור לי פסוקך שאתה קורא בו כשהיה רוצה להתחיל שום מעשה או דרך.

אבל המאמר ההוא שאמר רב כך פירושו כל נחש וסי’ שהוא אינו עושה אותו סי’ לעצמו מתחילה כמו שעשה אליעזר ויהונתן אינו נחש וסימן ואין לסמוך עליו או לחוש ממנו אם יבא מאליו לפיכך הקשה לו למה לא אכל מההיא סעודה מפני שהניחו כולם הבשר ויצאו לקראתו חשב זה לסי’ כי הסעודה ההיא לא תהיה לברכה מפני שהניחוה ומה סימן ונחש היה לו בזה כיון שמתחלה לא שם לבו לזה והא אמר רב כל נחש שאינו כנחש אליעזר ויהונתן אינו נחש ואין לסמוך עליו ואין לחוש ממנו א”כ רב למה חשש בזה הדבר ולפיכך אמרו רז”ל בית תינוק ואשה אעפ”י שאין נחש יש סימן כלומר אע”פי שאינו נחש כנחש שסומכין עליו יש קצת סימן בדבר לשמח לבו ולחזקו אם יהיה לטוב ואם יהיה לרע יש לדאוג ממנו ולבקש רחמים ממנו מלפני הב”ה ופי’ בית אם בנה בית חדש ויארע לו מאורע טוב או רע סמוך לחנוך הבית וכן אם יולד לו ילד או לקח אשה בזה הדרך ואמרו והוא דאתחזק תלתא זמני אז ראוי לסמוך עליו אעפ”י שבא מאליו ולא עשהו סימן בתחלה אבל הנחש שעשהו סימן מתחלה לא שאלו בו שלש פעמים אלא בפעם ראשונה לבד יש סימן וסמכו הג’ פעמים על מ”ש יעקב אבינו יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו ואלה המקרים באו לו משנולד בנימן לפיכך חשש בדבר.

וכתב הגר”א שדעת הרד”ק היא כראב”ד, שמותר לעשות כפי שעשו אלעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול. וכוונת הגמרא שנחש שאינו כאלעזר עבד אברהם שעושה סימן לעצמו אין ראוי לסמוך עליו.

ספר גור אריה על בראש

ית פרק כד פסוק יד ואם תאמר היאך ניחש א

ליעזר עבד אברהם, ותרצו התוספות (חולין צה ע”ב) שלא נתן הנזמים תחלה, אלא שאל תחלה ואחר כך נתן הנזמים. ולא ידעתי מה הועילו התוספות בתירוץ זה, דסוף סוף היה סומך על ניחוש שלו שהאשה אשר תשקה אותו יקח אותה ליצחק, ואם לא רצתה להשקותו לא לקח אותה, הרי על ניחוש שלו היה סומך, ולא היה הניחוש בשביל הצמידים שיתן, אבל הניחוש היה בשביל שיקח אותה אשר תשקה אותו, ואין לומר דדעתו היה שאף אם לא תשקה אותו שיקח אותה – שזה דבר אינו כלל, דאם כן למה עשה הניחוש, ונראה אלי דלא הוי כהאי גוונא ניחוש, דהא אפילו בלא ניחוש שלו ראוי שיקח אליעזר אשה זאת – כיון שהיא גומלת חסד ראויה לביתו של אברהם (רש”י כאן), וכן גבי יונתן בלא ניחוש שלו ראוי הדבר, שאם יאמרו הם “עלו עלינו” (ש”א יד, ט) – מאחר שאומרים עלו אלינו אם כן יראים הם ולכך לא ירצו לבא אליהם, ואם כן אפילו סומך עליו לגמרי – אין זה ניחוש, כיון שבלא ניחוש ראוי הדבר בעצמו. ואין אסור הניחוש רק כאשר בלא ניחוש אין כאן שום טעם לדבר ההוא, ובודאי כהאי גוונא ניחוש הוא. ומה שאמרו (חולין צה ע”ב) ‘כל ניחוש שאינו כניחוש של אליעזר עבד אברהם אינו ניחוש’ – לא שהיה זה ניחוש, אלא שכך אומר – שכל מי שאינו סומך עליו כמו שסמך עליו אליעזר – אינו ניחוש כלל. העולה – לא היה זה ניחוש. ודבר זה נראה לי ברור שלא היה זה הוכחה לניחוש. ועוד נראה דשאני הכא מפני שהיה לדבר מצוה; גבי יונתן – מצוה היה להציל את ישראל, ואליעזר עבד אברהם – מצוה להביא אשה הגונה ליצחק, ולפיכך לא נאסר לו: