ב"ה
שמנה פסוקים אחרונים שבתורה – הדרן לתורה
קישור סוף התורה לתחילתה בהקשר זה, הוא בשני אופנים שבהם כפי שנראה, מפרשים את מה שנאמר בגמרא שמשה רבינו כותב את שמונה פסוקים אחרונים שבתורה "בדמע".
דברים לד
(א) וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: (ב) וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן: (ג) וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר: (ד) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר: (ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה': (ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה: (ח) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה: (ט) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: (י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: (יא) לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: (יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:
רש"י דברים לד, ה
(ה) וימת שם משה – אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע. ר' מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום, והוא אומר (לעיל לא, כו) לקוח את ספר התורה הזה, אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע:
הפשט הפשוט של "כותב בדמע" הוא שמשה רבינו כותב תוך כדי דמעות שבוכה כששומע מה שניתן לו לכתוב. לכאורה הקושי הוא גם על ארבעת הפסוקים הראשונים, שהרי משה רבינו עלה על הר נבו ולא חזר יותר, אם כן מי כתב אותם?
דעת אבן עזרא:
(א) ויעל משה – לפי דעתי, כי מזה הפסוק כתב יהושע, כי אחר שעלה משה לא כתב, ובדרך נבואה כתבו. והעד: ויראהו ה' גם ויאמר ה' אליו (ד), גם ויקבור (ו):
לדעת ה'אבן עזרא', שלא רק מפסוק (שם, ה): "וימת שם משה עבד ה'" כתב יהושע, אלא, שארבעה פסוקים קודם – מפסוק "ויעל משה וגו' אל הר נבו" – כבר נכתבו על ידי יהושע, והכרחו הוא, כי אחרי שעלה משה אל הר נבו כבר לא ירד, ונשמתו עלתה השמימה, ושוב לא כתב כלום
האור החיים (דברים לד, ו) השיג עליו:
ואין ראוי לכתוב כדברים האלה בפשטי הכתובים, וזו היא טענת הגוים שמבני ישראל תקנו המכתב ונמצא בה מה שלא היה ולא היה מה שהיה וישתקע הדברים ודומיהם, הסבי עיניך מנגדם. והעיקר שכל הספר תורה כתבו משה, וכאומרם השלימו בדמע.
ובעצם האור החיים מכריע כדעת האומר שמשה כתב ולא יהושע. אבל בגמרא יש לא רק דעה כזו, דעת רבי יהודה, אלא גם סתם בריתא שאומרת שיהושע כתב.
ברייתא בבא בתרא יד ע"ב
יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה
שם טו ע"א:
אמר מר יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה תניא כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן דתני' וימת שם משה עבד ה' אפשר משה מת וכתב וימת שם משה אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר"י ואמרי לה ר' נחמיה אמר לו ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה אלא עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע כמו שנאמר להלן ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו כמאן אזלא הא דא"ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן לימא (ר"י היא) ודלא כר"ש אפילו תימא ר"ש הואיל ואשתנו אשתנו.
לפנינו הגרסה היא "אפשר משה מת", אבל בסוגיה במנחות דף ל' ע"א נאמר:
וימת שם משה עבד יי' אפשר משה חי וכתב וימת שם משה אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע בן נון דברי רבי יהודה ואמרי לה רבי נחמיה אמר לו ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו' אלא עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב ואומר מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע כמה שנאמר להלן ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו
שתי גרסאות, אפשר משה "מת", כלומר הדברים נכתבו בלשון עבר, אם כן איך כתב והרי כבר מת. או שהגרסא "חי" והשאלה האם יתכן שמשה רבנו כתב דברים בלשון עבר לפני שהוא מת.
מסתבר שהגרסה היא "אפשר משה מת" שהרי לא תתכן תמיהה על זה שהוא חי וכותב נבואה לעתיד, שהרי לא רק בפרשת האזינו יש נבואה לעתיד, אלא התמיהה כפי שאמרנו, היתה צריכה להיות כבר על תחילת הפרשה. אלא שאין קושי בזה שמשה רבינו כתב שהוא עלה על הר עברים אף שעדיין לא עלה. השאלה היא רק ו"וימת משה", הרי זה "מחזי כשקרא" (ע' מהרש"א). ועל זה התשובה שמשה כותב בדמע.
פירוש "אומר אחריו" כתב רש"י: "הקדוש ברוך הוא אומר – ומשה אומר אחריו כדי שלא יטעה בכתב וכותב", "מכאן ואילך משה כותב בדמע – ולא היה אומר אחריו מרוב צערו."
מה פירוש משה כותב בדמע? כתב רש"י הנ"ל שמשה כותב בדמע, מה כוונתו? מתוך דברי חדושי הריטב"א בבא בתרא טו ע"א משמע שדמע הוא בניגוד לדיו: היינו כתב בדמעות.
יש שגורסין הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב ומכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע. פי' וההפרש שביניהם כי הראשונים נכתבים בדיו והאחרונים נכתבים בדמע, וכן כתב הרמ"ה ז"ל,
המהר"ל בגור אריה דברים לד, ה, מכיר פירוש זה רק מתוך דברי הר"א מזרחי, וכותב:
(ה) אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע. פירש הרא"ם, ולא בדיו, לתת הבדל בין הח' פסוקים לשאר כל התורה, כדי שיהיה היחיד קורא אותם, כדאיתא בפרק השותפין (ב"ב טו.). ודברים בלתי מובנים הם, שאיך משה כתב בדמע שלא בדיו, וקיימא לן ספר תורה שלא כתבו בדיו פסולה.
המהרש"א (חידושי אגדות בבא בתרא טו, א) ביאר כי בדברי רבי שמעון "מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע", מתורצת קושית רבי יהודה מדוע אין בכתיבת הפסוקים על ידי משה רבינו על ידיו משום "מחזי כשיקרא", כי אכן יש שינוי הן באמירה "שהרי לא היה אומרם בשעת הכתיבה כמו בשאר כל התורה", והן בכתיבה, כי כתיבה בדמע "אינה כתב גמור". ולכן "כיון דמשה שינה שלא היה הכותב קורא וגם שלא היה בדיו רק בדמע, לא "מחזי כשיקרא" לא הקריאה ולא הכתיבה".
אבל הפשט הפשוט הוא שמשה רבינו כותב תוך כדי דמעות, וכן משמע ברש"י מנחות ל' ע"א על האמור שהקבה אומר ומשה אומר וכותב חוץ משמנה פסוקים שהוא כותב בדמע:
הקדוש ברוך הוא אומר – ומשה אומר אחריו כדי שלא יטעה בכתב וכותב.
מכאן ואילך משה כותב בדמע – ולא היה אומר אחריו מרוב צערו.
יש הסבר נפלא המובא בשם הגר"א, שגם מסביר את ענין ה"דמע" וגם את מחלוקת התנאים על שמנה פסוקים. יש להקדים את דברי הרמב"ן בהקדמה לבראשית
עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד כאילו תחשוב על דרך משל כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות כגון בראש יתברא אלהים וכל התורה כן מלבד צירופיהן וגימטריותיהן של שמות וכבר כתב רבינו שלמה בפירושיו בתלמוד ענין השם הגדול של ע"ב באיזה ענין הוא בשלשה פסוקי' ויסע ויבא ויט ומפני זה ספר תורה שטעה בו באות אחת במלא או בחסר פסול. כי זה הענין יחייב אותנו לפסול ס"ת שיחסר בו ו' אחד ממלות אותם שבאו מהם ל"ט מלאים בתורה או שיכתוב הו' באחד משאר החסרי' וכן כיוצא בזה אף על פי שאינו מעלה ולא מוריד כפי העולה במחשבה
(קול אליהו דברים ל”ד, ה’):
אמנם יש לפרש כי שניהם דברי אלקים חיים ומר אמר חדא וכו’ ולא פליגו, כי לכאורה קשה בדברי הגמרא מה מקשי על ח’ פסוקים אחרונים שבתורה היאך נכתבו אם משה היה עדיין חי, הלא כל התורה כולה היתה נכתבת אלפים שנה קודם בריאת העולם, אם כן לא היה עדיין השמים והארץ וכל אשר בה, ודור המבול ודור הפלגה ויציאת מצרים ודומיהם, ואיך נכתבו בתורה קודם שהיו בעולם.
אמנם זאת ידוע כי כל התורה הוא שמותיו של הקב”ה והיינו על ידי צירופים של אותיות ותיבות, ולפני בריאת עולם היתה התורה אמון אצל הקב”ה על פי צירופים וסודות נעלמים, ולא היתה נקראת כמו עתה רק על פי שמותיו של הקב”ה,
ואחר שברא השי”ת את העולם ונתן את התורה לישראל וסיבבם במצוות הצריכין לעשות בגבולי מקום וזמן, כתב את התורה באר היטב איך לעשות כל המצוות, וחלק כל התורה לתיבות ואותיות לגלות ולפרש את כל דברי התורה הזאת, וסודות התורה על פי צירופים ניתנו ליודעי חן, מה שאין מודיעים אלא לחכם ומבין מדעתו.
ועתה מתורץ דברי הגמרא הנזכרת לעיל כי כוונת ר’ שמעון איך אפשר להיות ספר תורה חסר אפילו אות אחת וגם שלא להיות כשקר ח”ו, לכך הוא אומר עד כאן הקב”ה אומר ומשה אומר וכותב, רוצה לומר שאמר משה כל תיבה ותיבה כאשר היא כתובה בידינו בגילוי המצוות, אבל מכאן ואילך לא היה יכול לכתוב בגילוי “וימת שם משה” דמיחזי כשיקרא, וגם לא היה יכול לגמור על ידי יהושע, כי אפשר ספר תורה חסר אות אחת, לכך הוא אומר שהיה כותב בדמע, והפירוש הוא מלשון “מלאתך ודמעך”, רוצה לומר מדומע וערבוב אותיות, שהיה כותב מכאן ואילך על פי צירופי תיבות והם שמותיו של הקב”ה ולא היה נקרא כלל “וימת שם משה”, רק תיבות אחרות[1] על פי סודות התורה, ולאחר מיתתו כתבם יהושע כפי שניתן לו רשות לגלות את התורה, ואם כן השני הדיעות לא פליגי, כי באמת כתבן משה ולא חסר אפילו אות אחת, רק כי ח’ פסוקים אלו לא היה יכול לכתוב את הנגלה וכתב כפי הצירופים וזהו “בדמע” ויהושע כתבן כפי הנגלה וכדעת ר’ יהודה, ושניהם מסכימים לדעה אחת כי נכתבו על ידי שניהם, על ידי משה הנסתר והסוד, ועל ידי יהושע הנגלה, כאשר היא כתובה בידינו לדור דור.
מה פירוש "יחיד קורא אותם"? רש"י כתב בבבא בתרא, שיחיד קורא ואין מפסיקין אותן. כלומר לא קוראים לאדם נוסף באמצע.
הרמב"ם כותב בהל' תפילה ונשיאת כפים פי"ג הלכה ה"ו:
שמונה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה, אף על פי שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן.
השגת הראב"ד: שמנה פסוקים שבסוף התורה כו' עד מותר ליחיד לקרותן. כתב הראב"ד ז"ל לא שמענו דבר זה מעולם ומה שאמרו יחיד קורא אותן לומר שאינו מפסיק בהן והכי איתא בירושלמי במגלה, ובמקומות הללו נהגו שהעולים לקרות בתורה הוא לבדו קורא ואין החזן קורא עמו, ומה שכתב הוא ענין זרות הוא מאד והצבור היכן הלכו עכ"ל.
הרמב"ם מקבל את מסקנת הגמרא ואליבא דר"ש גם כן מותר ליחיד לקרא, לפירוש הרמב"ם, אבל הרמב"ם מדגיש "שהכל תורה ומשה מפי הגבורה אמרם", אף שבסוגיה הדברים נכונים לכל הדעות, וזה משום החשיבות שנותן הרמב"ם למשה רבינו בתורה.
ופירוש הרמב"ם כתב כסף משנה הל' תפילה ונשיאת כפים פי"ג הלכה ה"ו:
י"ל דמשכחת לה שהיו עשרה בבית הכנסת ויצא אחד מהם או שלא היו בבית הכנסת אלא ט':
ומה שכתב הראב"ד שאין החזן קורא עימו, כן הביאו התוספות מנחות ל ע"א ובבבא בתרא טו ע"א את פירוש רבינו משולם ה"ר משולם שהיה מפרש למעוטי שלא יקרא ש"צ עמו. ור"ת הקשה שהרי תמיד רק אחד קורא.
כדעת הראב"ד בפירושו הראשון נפסק בשו"ע או"ח תכח, ז'
ח' פסוקים אחרונים שבתורה, אין מפסיקין בהם אלא יחיד קורא את כולם.
והסביר המשנה ברורה: "אין מפסיקין בהם – לחלקן לשני קרואים והטעם דיש בהן שינוי משאר ס"ת דיהושע כתבן ואפילו למ"ד דמשה כתבן בדמע הואיל שיש שינוי בהן שנכתבו בדמע נשתנו שלא לחלקן כשאר ס"ת".
וראה ובדרשות חתם סופר לשמחת תורה דף ס' טור ג' עוד קישור להתחלת התורה:
והנה כתב הנ"ל דמשה רבינו ע"ה כתב שמונה פסוקים בדמע דבר שאינו מתקיים מפני שהיה שבת[2] והנה לדעת רש"י בראשית א' א' דמים קדמו לבריאת שמים וארץ וכתיב שמות כ' י' כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ואם כן על כרחך קדמו בריאת המים קודם לששת ימים והיה שבת של תוהו שקודם בריאת העולם והואיל והיה רק מים במים דבר שאינו מתקיים נעשו בשבת ואם כן ענין תחילת התורה עם סיום התורה ענין אחד שנבראו מים דבר שאינו מתקיים ומשה כתב במים דבר שאינו מתקיים והיינו דכתב בתקוני זהר כ"ד ע"ב בראשי"ת אותיות שב"ת יר"א
אכן נחלקו המפרשים מתי נבראו המים. רש"י הראשון בתורה כותב:
… ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', …אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריית המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום:
אמנם בגמ' חגיגה יב ע"א נמנו המים בעשרה דברים שנבראו ביום הראשון. וכן כתב בגור אריה בראשית א, א: "אבל קשיא לי, מאי קושיא זאת 'ועדיין לא גלה בריאת המים מתי', שמא הא דכתיב "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" זו היא בריאתן".
ועיין חגיגה יא ע"ב שאולי אסור לברר מתי נבראו המים : "יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם תלמוד לומר למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ".
דורשי רשומות אומרים שבשאלה מתי נבראו המים נחלקו במשנה ברכות מד ע"א רבי עקיבא ורבי טרפון אם ברכת המים היא שהכל או בורא נפשות…
מכל המקום החתם סופר נוקט שהמים נבראו ב"שבת תוהו", היינו שבת לפני היום הראשון, שבת שעדיין לא היתה קיימת. (במקביל ל"מולד תוהו"[3])
[1] היום מדברים על "דקונסטרוקציה של טקסטים", שפירושה פירוק הטקסט והבנייתו מחדש במסגרת קריאה ביקורתית. זו שיטה פילוסופית פוסטמודרנית, ע' ויקיפדיה.
[2] ראייה שנפטר בשבת: מפירוש רב שר שלום גאון (טושו"ע רצב ב), על המנהג לומר צידוק הדין [צדקך צדק] במנחה בשבת, על שנפטר משה רבינו באותה שעה, ולכן גם נמנעו מלעסוק בתורה, משום שאמרינן 'חכם שמת כל בתי מדרשות שבעיר בטלין' (אבודרהם צדקתך צדק).
[3] האדם נברא ביום הששי של בריאת העולם. המולד של חודש תשרי היה באותו יום בשעה י"ד כלומר סוף השעה השניה של היום (אחרי כל הלילה) בלי חלקים. אמנם מולד זה הוא המולד של השנה השניה לבריאת העולם. כי ראש השנה הוא של שנה שמתחילה כעת וקיימים ששה ימים ששיכים לשנה הראשונה. חישוב המולד לשנה הקודמת, שלא היה במציאות בעצם, מוביל למולד הנקרא "מולד תוהו" שהוא מולד תשרי של שנת א' לבריאת העולם.