כי תצא – מעקה

ב”ה

פרשת כי תצא – מצות מעקה

דברים כב, ח’:

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ:

ברמב”ם משמע שבבית יש גם לא תשים דמים וגם מצות מעקה, רמב”ם הלכות רוצח (פרק יא הלכה ג’):

וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנ’ (דברים כ”ב ח’) ולא תשים דמים בביתך, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה.

האם מצות העשה של מעקה והלאו של לא תשים דמים הם תלויים זה בזה ולא יתכן עשה בלא לאו או לאו בלא עשה, או שיש דין מיוחד בבית שחייב במעקה, ויתכן חיוב של לא תשים דמים בלא מצות עשה?

נפ”מ אם יש לא תשים דמים בלא מעקה, כגון בבור וכיו”ב, היא השאלה אם מברכים על מעקה שעושה לסילוק נזק, לענין ברכה על עשית מעקה בבור שאינו בית דירה. אם יש עשה יש ברכה אבל אם אין מצות עשה אלא לא תשים דמים בביתך הרי אין ברכה.

ואכן בחיי אדם כלל ט”ו סעיף כד כתב שאין מברכים על עשית מעקה לבור:

ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה, ביטל מ”ע ועבר בלא תשים דמים. ונ”ל דאין מברכין על עשייתן (אע”ג דהעושה מעקה מברך, התם בהדיא כתיב ועשית מעקה. אבל להסיר המכשולות העיקר הוא שעובר בל”ת, כדאיתא בספרי, אין לי אלא גג. מנין לרבות בורות, ת”ל לא תשים. ואע”ג דהרמב”ם והש”ע כתבו דעובר מ”ע דהשמר נפשך, אין מברכין על עשה זו שאינה מיוחדת על זה אלא היא כללית. והמדקדק ברמב”ם וטור ושו”ע בחו”מ סי’ תכ”ז, יראה להדיא דכן הוא).

וכוונתו לרמב”ם בהלכות רוצח פרק יא הלכה ד’:

וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנ’ (דברים ד’ ט’) השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים.

וטוען החיי אדם שמצות עשה היא “השמר לך ושמור נפשך”[1], אבל קצת קשה לומר בדעת הרמב”ם שכתב “ביטל מצות עשה” שכוונתו היא לא למצות מעקה אלא להשמר. אלא שכפי שדברנו דבריו תלויים בגרסאות בספרי, כפי שכתבנו לעיל, האם גורסים “ת”ל לא תשים דמים בבתיך”. או כגר”א שהגרסה היא “ת”ל כי תבנה”. וע’ בהערות למנחת חינוך החדש ממעשה רב סימן ק’ מהגר”א שמברכים על מעקה לבור. (וצ”ע אם מברך גם על כיסוי הבור).

שיש לדון, האם כמ”ש בית דירה הוא הגדרה של מקום שיש בו סכנה מצויה, וחיוב מעקה הוא רק במקום שיש גם חשש של לא תשים דמים בביתך, או שיש הלכה מיוחדת בחיוב של בית אף שאין שם סכנה וחשש של לא תשים דמים. וחיוב המעקה הוא כמו חיוב מזוזה שחייב כל בית דירה. לפי זה יתכן שכל הגגות השטוחים כיום שלא עולים אליהם אלא לעיתים רחוקות לשם תיקונים, יהיו חייבים במעקה (ואולי יתר על כן: אף גגות רעפים שלעיתים עולים אליהם יתחייבו).[2]

דין מעקה אינו דוקא בבית אלא בכל המכשולים, ע’ בספר המצות לרמב”ם (מ”ע קפ”ד):

והמצוה הקפ”ד היא שצונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבינו. וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב הבורות והשיחין והדומה להם כדי שלא יפול המסתכן בהם או מהם וכן המקומות המסוכנים והרעועים כולם יבנו ויתוקנו עד שיסור הרעוע והסכנה. והוא אמרו ית’ (תצא כב) ועשית מעקה לגגך. ולשון ספרי ועשית מעקה מצות עשה [והו’ ל”ת רצח]. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת בבא קמא (טו ב, מו א, נ א, נא א, פג א):

וכן ע’ רמב”ם רוצח ושמירת הנפש יא, ד

אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנ’ (דברים ד’ ט’) השמר לך ושמור נפשך[3], ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים.

אמנם מצאנו עוד מקרה של לא תשים דמים, והוא בב”ק דף טו ע”ב:

רבי נתן אומר מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו ת”ל לא תשים דמים בביתך.

ולכאורה ברור שאיסור זה לא קשור למעקה. וכשלא שם סולם, או שקושר כלב אינו מקיים מצות מעקה. אמנם הרמב”ם בהלכות רוצח פי”א, לא מביא את הדין של כלב רע, ורק מביאו בהלכות נזקי ממון פרק ה’ הלכה ט’ ומקורו שם בסוגיה בב”ק פב ע”ב. ויתכן שלכן אמנם לרמב”ם דין זה הוא אסמכתא ואולי משום שכיון שלא קשור למצות מעקה, לכן אינו בכוונת התורה בפסוק זה.

ונראה מפשטות הספרי, שיש דין מיוחד בבית דירה:

כי תבנה בית חדש, אין לי אלא בונה לקח ירש ונתן לו במתנה מנין תלמוד לומר בית מכל מקום. לא תשים דמים בביתך, אין לי אלא בית מנין לבונה בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות תלמוד לומר ולא תשים דמים בביתך, יכול אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת תלמוד לומר בית, מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בית דירה. ועשית מעקה לגגך, אין לי אלא גג מנין לרבות בורות שיחים ומערות חריצים ונעיצים תלמוד לומר ולא תשים דמים בביתך… ועשית מעקה לגגך, מצות עשה. ולא תשים דמים בביתך, מצות לא תעשה.

הפטור בבית שער, אינו משום שאין בו סכנה, אלא משום שאינו בית דירה. אבל מאידך, החיוב של בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות הוא ריבוי מ”לא תשים דמים” ולא משום שזה בית דירה. ויתכן שאמנם אינם בית דירה ובכל זאת חייב מדין לא תשים דמים.

ואכן בהלכות מזוזה יש מחלוקת ראשונים האם בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות חייבים במזוזה משום שהם בית דירה או אינם בית דירה.

אבל אבל האפשרות לומר שיש דין של חיוב מעקה מיוחד בבית שהוא בית דירה, תלוי בגרסאות בספרי שם. גרסת הגר”א שם שהריבוי לבית התבן ובית הבקר הוא מ”כי תבנה”, והיינו שהריבוי הוא למצות מעקה ולא משום לא תשים דמים, ולא חיוב משום הלאו. וצריך לומר שגם בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות הם בית דירה.

הרמב”ם פטר את בית התבן ובית הבקר ממעקה, רמב”ם רוצח ושמירת הנפש יא, א:

מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנ’ (דברים כ”ב ח’) ועשית מעקה לגגך, והוא שיהיה בית דירה אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו, וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה.

אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו. א”א בספרי מרבה את כולן למעקה ואינו ממעט אלא בית שער ואכסדרה ומרפסת.

ואמנם הכסף משנה הקשה, שהרי הרמב”ם סותר לספרי, ותירץ:

ואפשר שטעמו משום דבפ”ק דיומא (דף י”א) לענין מזוזה אמרינן דהני תנאי היא ותנא בסיפרי סבר כמאן דמחייב ורבינו בהל’ מזוזה פוסק כמאן דפטר.

ולכאורה הדבר תמוה, מה הקשר שבין מזוזה ובין מעקה, הרי מעקה זה דין בסכנה, ותלוי בלא תשים דמים, אבל לגבי מזוזה זה תלוי רק בהגדרת בית דירה?

וצריך לומר לדעת הרמב”ם שאכן יש דין מיוחד בבית דירה, וחייב אף אם אין בעיה מצד לא תשים דמים בביתך.

אבל בשו”ע פסק לגבי רפת בקר לולים ואוצרות שחייבים במזוזה, לעומת זה לענין מעקה פסק כרמב”ם שפטור. אם כן הרי שסבר שלמעשה יש חילוק בין מזוזה ומעקה ולא כמו שכתב בעצמו בכסף משנה לדעת הרמב”ם.

וכן לכאורה עולה מתוך דברי החזון איש. החזון איש התייחס לשאלה זו וכתב (חזו”א חו”מ ליקוטים סימן יח):

חולין קל”ו ע”א למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות… ומאי גרע בית הכנסת שיהא מותר להניח מקום סכנה ואי מיירי שאין משתמשין שם אם כן אין הפטור משום שאינו בית דירה אלא משום שאין משתמשין בגגו ונראה שכל גג שאין משתמשין פטור מן המעקה וכמש”כ במ”ב סי’ תק”מ בבה”ל ד”ה וכן בשם ריטב”א[4]… וכן קשה בהא דאמרו ב”ק נ”א ע”א בבית שאין תוכו י’ דפטור מן המעקה, וכן באין בו דע”ד דאמר סוכה ג’ א’ דפטור, וכן בית האוצרות ובית הבקר, ובמאי עסקינן אי משתמשין על הגג למה פטור ואי אין משתמשין לעולם פטור.

ונראה דכל גג אינו בכלל המכשולות שאין היזיקו מצוי כל כך שהעומד על הגג זכור בטבעו להזהר וגם הוא מנהגו של עולם וכמו שמותר לעלות באילן ומותר לעלות לבנות הגגין והעליות בלא מעקה סביביו… אלא שבגלל בית דירה חִדשה תורה מצות מעקה להקפיד על סכנת הנופל ובזה צריכים לתנאי בית תוכו י’ ודע”ד ושידור שם אדם אבל המשתמש על הגג שאין תחתיו דירה לא חייבה תורה מעקה והוי בכל פעם שעולה כעולה באילן.

והנה גם בבית שחייבה תורה מעקה לא אסרה תורה על האדם שלא יעלה על הגג בלא מעקה אלא על הבעלים לעשות מעקה וזה ענין מחודש שהרי לא דמי גג לבור ולסולם רעוע דהתם מכין תקלה שהנכשל לא ידע להזהר ואי אפשר להזהירו לפרוש ממהיזק אבל הגג אפשר להזהיר שלא יעלו ולא יתכן לקרותו לבבעל הגג מזיק עד שחייבתו תורה.

לפי תרוצו, בגג, לולא הפסוק לא היה צורך במעקה כלל, ואין בו חשש סכנה.[5] ומדבריו יוצא חידוש: שאם יש גג שאין תחתיו בית דירה אין חיוב לעשות מעקה, וגרע מבור. ואם יש עליה שאינה בית דירה, אין חיוב לעשות מעליה מעקה. ולא משמע כן בחינוך מצוה תקמ”ו שכתב שחיוב לעשות מעקה בכל דבר שיכול לבא היזק ממנו, וזה שהזכיר הכתוב לגגך, היינו משום דדיבר הכתוב בהוה. ולפי החזו”א הרי יש דין מיוחד בגג?

חידוש נוסף בחזון איש, שיש מקום שיש זהירות מצד הטבע, ושם לא מוגדר כמקום סכנה שחייבים לסלק, אלא אם כן זה בית דירה. נפ”מ למחיצה או גדר לבית (שמצד עצמה אינה בית דירה) שהיא פחות מעשרה טפחים אבל היא בנויה באופן כזה שלדעת המומחים אנשים לא עוברים אותה בגלל שהיא לא נוחה כגון שיש עליה דוקרנים וכיו”ב.

הנצי”ב בפירושו לספרי פסקא יט, בעמק הנצי”ב כתב שיש חידוש בבית שאף שאין משתמשים על הגג צריך לעשות בו מעקה, אף שאין בו דין של לא תשים דמים. ולפי זה, כמ”ש, יוצאת חומרא בכל גגות שטוחים כיום, שרובם יש להם גישה רק דרך סולם שבדרך כלל הוא נעול והגג נעול. ולפי הנצי”ב הרי צריך לעשות שם מעקה.

לפי זה יש להסביר מחולקת לגבי שוכר. בבריתא בב”מ דף ק”א ע”ב מפורש שהשוכר חייב לעשות מעקה.

תנו רבנן המשכיר בית לחבירו משכיר חייב להעמיד לו דלתות לפתוח לו חלונות לחזק לו תקרה לסמוך לו קורה ושוכר חייב לעשות לו סולם לעשות לו מעקה לעשות לו מרזב ולהטיח את גגו.

אבל כתב הגהות מיימוניות על רמב”ם שמדאוריתא החיוב על המשכיר ורק שמא יתרשל הצריכו חכמים לשוכר לעשות. ובכנסת הגדולה סובר שהחיוב הוא על השוכר מן התורה[6]. ולדברינו יש לומר שהדבר תלוי אם חיוב מעקה בבית הוא גם מ”לא תשים דמים” וא”כ הרי זה ממון המשכיר ולכן מה”ת חייב הוא לשים מעקה, אבל אם בבית יש דין מיוחד שנלמד מחיוב מעקה ללא קשר ל”לא תשים דמים” ומשום בית דירה, א”כ יש לומר שהחיוב הוא על השוכר כמו במזוזה שחובת הדר היא.

ונראה שזו גם הספק בתשובת הבית יוסף שהובאה בתשובות המבי”ט סימן קי:

על מי שיש לו חזקת שימוש שטיחת בגדים וכיבוס וטיול בגג חברו נסתפק לי אם יהיה חיוב עשיית מעקה בגג זה או מי חייב לעשות המעקה ושאלתי את פי’ החכ’ ה”ר יוסף קארו יצ”ו מה דעתו בזה והשיב לי דבר ז”ל:

שאלת חכם חצי תשובה כי לפי האמת אין בזה דין מעקה כמבואר בדברי הרמב”ם ז”ל פי”א מהלכות רוצח דכל שאינו בית דירה אינו חייב במעקה והאי כיון שאין לו שם תשמיש בית דירה אינו חייב במעקה ואפילו את”ל דכיון שיש בית דירה למטה בביתו הגג חייב במעקה המשתמש על הגג צריך לעשותו ולא בעה”ב וכדתני’ פרק השואל שהמעקה היא על השוכר לא על המשכיר והביאו הרמב”ם פ”ו מהלכות שכירות וה”ה דאין בע”ה הזה חייב במעקה ואיפשר דבמכ”ש אתיא. אשרי הדור שכ”ת שרוי בתוכו, יהי רצון שלא יהיה הדור יתו’ ממך ויאריך ה’ ימי צבאך, כחפץ הצעיר יוסף קארו. שנת ארצ”ה.

מתשובה זו משמע שמרן המחבר הסתפק בשאלה זו, האם חייב במעקה אף שאין בית דירה למעלה. ועוד משמע שדעתו שדין בית דירה אינו על הדר בבית אלא השאלה היא למעלה על הגג האם זה מקום דירה (וזו הבנה שונה לגמרי מאשר כל מה שנדון לעיל, ובית דירה הוא גדר של שימוש בגג). מסקנת התשובה כפי שהבין החתם סופר בחלק יו”ד סימן ר”פ ששניהם פטורים ממעקה. ואם כן דעת המחבר גם בשו”ע היא שאין קשר בין דין בית דירה למזוזה ובית דירה לחיוב מעקה. וחיוב מעקה תלוי דוקא במקום שמשתמש ויש בו סכנה. ולכן אף שפסק בהלכות מזוזה שבית התן ולולין ואוצרות חייבים במזוזה, ממעקה הם פטורים משום שאין בהם שימוש.

[1]  אלא שהפסוק עצמו מדבר על זכירת מתן תורה, ובגמרא מעשה בברכות לב ע”ב:

תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום המתין לו עד שסיים תפלתו לאחר שסיים תפלתו אמר לו ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב *ונשמרתם* *מאד* לנפשותיכם כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי אמר לו המתן לי עד שאפייסך בדברים אמר לו אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית

מחזיר לו אמר לו לאו ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך אמר לו היו חותכים את ראשי בסייף אמר לו והלא דברים קל וחומר ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה מיד נתפייס אותו השר ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.

הרי שפירוש זה של פסוק הוא של אותו שר. ואף על פי כן מביא הרמב”ם פסוק זה כאן לענין מכשול.

[2]  בסברא זו יש לדון על פי הסוגיות בב”ק נ”א ע”א ודף ט”ו ע”ב, וע’ בדבר אברהם בסוף סימן לז. וראה בתשובת רשב”א ח”ב סימן מג, תשובה שעוסקת בהיזק ראיה, שהביא הרשב”א את לשון השואל, אלא שלא התיחס בתשובה לדיני מעקה: “שאלת והקדמת הקדמה ואמרת זה לשונך בכל גלילות ארצינו אינם עושים מעקה לגגיהם. לפי שהם מכוסים ברעפים שעושין על דמיון כלי חרס. ולפי שאין משתמשין בהם שאינן ראוין לשום תשמיש. ועוד שישברו הרעפים בהליכתן עליהם. ולא יעלו להם אלא פעם אחד בשתי שנים או בשלש. ולא לתשמיש ולא לצורך אלא לתיקון הגג ולטוח קצתו. משום הכי נהגו העם בכל גלילות ארצינו שלא לעשות מעקה בגגיהם.” אף שהרשב”א לא מתייחס לנושא המעקה, מכל מקום משמע שהמנהג היה לא לעשות. וע’ להלן מריטב”א המובא בביאור הלכה.

[3]  אלא שהפסוק עצמו מדבר על זכירת מתן תורה, ובגמרא מעשה בברכות לב ע”ב:

תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום המתין לו עד שסיים תפלתו לאחר שסיים תפלתו אמר לו ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב *ונשמרתם* *מאד* לנפשותיכם כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי אמר לו המתן לי עד שאפייסך בדברים אמר לו אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית

מחזיר לו אמר לו לאו ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך אמר לו היו חותכים את ראשי בסייף אמר לו והלא דברים קל וחומר ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה מיד נתפייס אותו השר ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.

הרי שפירוש זה של פסוק הוא של אותו שר. ואף על פי כן מביא הרמב”ם פסוק זה כאן לענין מכשול.

[4]  וז”ל ביאור הלכה:

עיין בחידושי הריטב”א שכתב דמתני’ מיירי בגג דלא רגילי להלוך בו שאינו חייב במעקה אלא שהוא בעצמו רוצה לעשות משום שמירה [ולפיכך אמרו בירושלמי דסגי בג’ טפחים] דאי משום מצות מעקה למה לא יעשה כדרכו ע”ש. אבל שארי הפוסקים סתמו בזה ולא חילקו:

[5]  ועיין משנת אליהו סוכה סימן ד’

[6] וע’ חקרי לב חו”מ סימן פט, וע’ בן איש חי שנה שניה הלכות, פרשת פנחס.

ע’ בן איש חי שנה ב’ פרשת פנחס:

ספר בן איש חי – הלכות שנה שניה – פרשת פנחס

[א] הזהירה תורה כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו. וזו היא מצות עשה מן תרי”ג מצות שחייב האדם לעשות מעקה לגגו. ואף על גב דתשמיש הגג הוא תשמיש דאקראי, אם הבית שתחת הגג הוא בית דירה ותשמיש קבע, חייב לעשות מעקה לגג, אבל אם הבית שתחת הגג אינו בית דירה, אלא הוא בית אוצרות ובית הבקר וכיוצא, דהוא תשמיש דאקראי, נמצא הגג הוא אקראי דאקראי, והרי זה פטור מן המעקה. ועיין כנסת הגדולה חושן משפט הגהות בית יוסף אות י”א, וחקרי לב חושן משפט חלק ב’ סימן צ”א דף קס”ד ע”ב, ובסה”ק רב פעלים כתבתי בענין זה בתשובה בסייעתא דשמיא ומיהו אם גג בית האוצר הוא בצד ביתו, ובימי הקיץ ישנים שם על גג זה של בית האוצר, חייב במעקה:

[ב] כל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, פטור גגו מן המעקה, מפני שאינו בית תשמיש ואינו ראוי לדירה, ואם כן הבית עצמו הוי תשמיש אקראי, והגג שלו אקראי דאקראי ולהכי פטור:

שו”ת רשב”א ח”ב סימן מג:

שאלת והקדמת הקדמה, ואמרת, זה לשונך: בכל גלילות ארצינו אינם עושים מעקה לגגיהם. לפי שהם מכוסים ברעפים שעושין על דמיון כלי חרס /בד”ל: חרש/. ולפי שאין משתמשין בהם, שאינן ראוין לשום תשמיש. ועוד: שישברו הרעפים בהליכתן עליהם. ולא יעלו להם אלא פעם אחד בשתי שנים או בשלש. ולא לתשמיש ולא לצורך, אלא לתיקון הגג ולטוח קצתו. משום הכי, נהגו העם בכל גלילות ארצינו שלא לעשות מעקה בגגיהם…

לכאורה פשוט שכיון שלא משתמשים בכלל הרי זה פטור ממעקה, ולפי זה צריך להיות הוא הדין גם בגג שטוח לגמרי.

ע’ ספר “בטיחות הבניה בהלכה” , הרב מנחם סלי, הוצאת מכון הרי פישל תשמ”ד.

לגבי מרפסת, ע’ מאירי מו”ק יא ע”ב על המשנה שעושים מעקה למרפסת בחול המועד:

אמר המאירי עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט כגון הוצא ודפנא או שצר בצרור ר”ל בנין אבנים ואינו טח בטיט וענין זה יש שפירש בו מעקה גמור והוא צריך לו בגג מפני שגגותיהן לא היו משופעין אלא חלקים כעין עליה ומשתמשין בה וצריכין לעשות בה מעקה וכן מרפסת פירשו בו שהוא תקרה יוצאה לפני פתח העלייה ומשתמשין בה אלא שהוקשה לקצת מפרשים ממה שאמרו בסיפרי כי תבנה וכו’ יכול אף הבונה שער אכסדרא ומרפסת יהא חייב במעקה ת”ל בבתיך מה בית מיוחד לדירה וכו’ אלמא שאין המרפסת חייב במעקה ונראין הדברים שהמרפסת אין ענינה מונח על דבר אחד בפרט וכל שיוצאין בו מפתח של עלייה נקרא מרפסת יש מהן שעשויין לתשמיש כגון שעולין דרך בה לפתחי עלייה וצריכין למעקה ויש מהן שאין עשויין להשתמש אלא שנכנסין דרך סולמות לפתחי העלייה והם עשויים להניח שם עצים ושאר דברים שאין דריסת הרגל מצויה בהם ויוצאין מן העליה להם דרך חלונות או מן החצר בסולמות וכגון זה אינו צריך מעקה

וע’ לשון הריטב”א שם:

ועושה מעקה לגג ולמרפסת. פי’ הלוך שעושין בין העליות, ולא סוף דבר למצות מעקה דהא מרפסת פטורה מן המעקה כדאיתא בסיפרי (פ’ תצא), ועוד דאי משום מצות מעקה למה לא יעשה כדרכו, ועוד שאמרו בירושלמי על משנתינו תני לגג שלשה ולמרפסת עשרה, אלא ודאי מתני’ בגג שאינו חייב במעקה אלא שהוא רוצה לעשות משום שימור ולפיכך עושה בשינוי, ולגג דלא רגילי ביה סגי בשלשה ומרפסת דרגילי בה צריך עשרה.

ולפי הבנת הגר”ח קנייבסקי בשער הציון אות ל’ הוא חולק על המאירי שסובר שמרפסת חייבת, והוא סובר שסגי בשלשה..

ע’ מסכת מזוזה, הגר”ח קנייבסקי, לגבי מרפסת חיצונית שמשמשת למדרגות, שער הציון ל’ שהמנהג לעשות י’ טפחים. אלא שאם זה מסוכן הרי זה דין לא תשים דמים ומשום כך חייב לעשות.

1. בסברא זו יש לדון על פי הסוגיות בב”ק נ”א ע”א ודף ט”ו ע”ב, וע’ בדבר אברהם בסוף סימן לז. ↑
2. וז”ל ביאור הלכה:עיין בחידושי הריטב”א שכתב דמתני’ מיירי בגג דלא רגילי להלוך בו שאינו חייב במעקה אלא שהוא בעצמו רוצה לעשות משום שמירה [ולפיכך אמרו בירושלמי דסגי בג’ טפחים] דאי משום מצות מעקה למה לא יעשה כדרכו ע”ש. אבל שארי הפוסקים סתמו בזה ולא חילקו: ↑
3. ועיין משנת אליהו סוכה סימן ד’ ↑
4. אלא שהפסוק עצמו מדבר על זכירת מתן תורה, ובגמרא מעשה בברכות לב ע”ב:תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום המתין לו עד שסיים תפלתו לאחר שסיים תפלתו אמר לו ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב *ונשמרתם* *מאד* לנפשותיכם כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי אמר לו המתן לי עד שאפייסך בדברים אמר לו אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית

   מחזיר לו אמר לו לאו ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך אמר לו היו חותכים את ראשי בסייף אמר לו והלא דברים קל וחומר ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה מיד נתפייס אותו השר ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.

   הרי שפירוש זה של פסוק הוא של אותו שר. ואף על פי כן מביא הרמב”ם פסוק זה כאן לענין מכשול. ↑