ב"ה
פרק ו' הלכה א' בענין קריאה לשלום
כתב הרמב"ם: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך, קבלו עליהן המס ולא קבלו העבדות או שקבלו העבדות ולא קבלו המס, אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם…". ויש להעיר: כאן כתב הרמב"ם מה הדין אם אינם רוצים לקבל מס או עבדות, רק בהלכה ד' כתב הרמב"ם מה הדין אם אינו מקבל עליו שבע מצות בני נח. וכתב שעושים אתם מלחמה והורגים כל הזכרים הגדולים וכו'. ולכאורה מהפרדה זו שבין לא רצו לקבל מס או עבדות ובין שלא רצו לקבל שבע מצות, נראה שאם לא רצו לקבל מס בכל אופן, לא עושים עמהם מלחמה, אלא שלכתחילה אין לקבל מהם ברית ללא מס ועבדות יחד.
ומ"ש הרמב"ם כאן בהלכה ד' שיש חיוב השלמה גם בעמלק וז' אומות, וכמ"ש בתחילת הלכה א' שאין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לשלום, זה סותר מה שבספר המצות לא הזכיר (מ"ע קפ"ז וקפ"ח) פניה לשלום בעמלק וז' אומות. ובהערות הגר"ח העליר למצוה ק"צ חידש שאמנם היתה פניה לשלום אליהם, אבל מאז שלא השלימו אין יותר חיוב פניה לשלום אליהם, ולכן בסה"מ לא הזכיר הרמב"ם פניה לשלום. אבל דבר זה מחודש וגם לא מסתבר לפי מה שנאמר להלן שדין הקריאה לשלום אינה דין במהלך מלחמה אלא במטרות המלחמה, וא"כ אין לחלק.
כבר כתבנו שעיקר המלחמה לרמב"ם, גם מלחמת רשות היא לבער ע"ז. וזה קשור עם מה שכתב הרמב"ם להלן פרק ח' הלכה י' שמשה רבנו צווה מפי מגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל יהרג. וע' עוד ברמב"ם הלכות ע"ז פרק י': "אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהן שלום ונניח אותם לעובדה, שנאמר "לא תכרות להם ברית" (דברים ז,ב), אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו. ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם" (שם). לפיכך אם ראה עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו. אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה". (ולעיל בארנו על פי זה גם את דין "הטוב שבגויים הרוג" לגרסה "בזמן מלחמה" שהכוונה למי שנלחם כמ"ש הרמב"ם כאן "מפני שאינו עושה עמנו מלחמה"). וכן בארנו לעיל שאין חיוב על כל יחיד אלא בשעת מלחמה. וע' שעור לעיל פ"ה ה"ד.
הגרסה בהלכה זו כפי שהבאנו היא גרסת הרב קאפח, שגרס "עובדי עבודה זרה" אבל בגרסאותינו כתוב "שבעה עממין". וכן בהמשך ההלכה: "במה דברים אמורים, בגוי; אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד, ולהורידן לבאר שחת: מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק וביתוס ותלמידיהן "שם רשעים, ירקב" (משלי י,ז)", וגרסתנו במקום "במה דברים אמורים בגוי", במה דברים אמורים בשבעת עממין".
וכן כתב הרמב"ם להלן פרק ח' הלכה ט' "יפת תואר שלא רצתה להניח עבודה זרה אחר השנים עשר חדש, הורגי אותה, וכן עיר שהשלימה אין כורתין להן ברית עד שיכפרו בעבודה זרה ויאבדו את כל מקומותיה ויקבלו שאר המצות שנצטוו בני נח, שכל גוי שלא קבל מצות שנצטוו בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו". אלא שעל הלכה זו יש להעיר, שהרי משמע בהלכה זו שכריתת ברית והשלמה הם דבר אחד ולכאורה, הרי לרמב"ם קריאה לשלום וכריתת ברית הם שני דברים שונים. ברית היא או כמ"ש בהלכות ע"ז שהיא ברית אסורה, או כמו ברית הגבעונים (ע' להלן בהלכה ה) וצ"ב.
ולפי הסבר זה שכל מלחמה היא לבעור ע"ז, שדין הקריאה לשלום הוא דין במטרת המלחמה ולא דין במעשה המלחמה. וזה שלא כמו ספר החינוך תקכ"ז שכתב שדין הקריאה לשלום הוא כדי שנרחם. ונפ"מ לשאלה האם במלחמה של "עזרת ישראל מיד צר", לדעת הרמב"ם יש דין קריאה לשלום? בספר מרכבת המשנה כתב שיש דין קריאה לשלום גם במלחמה זו. אבל בספר משפט המלחמה, שאינו כן והוכיח מספר החינוך מצוה תפ"ה שכתב שקריאה לשלום נוהגת גם במלחמת מצוה של שבעת עממין ועמלק. אבל לא כתב עזרת ישראל מיד צר. וע' מאמר בספר "עוז" מהרב אריה מנדלקורן, מצוה הקריאה לשלום במלחמה, עמ' 172ששהוכיח מרמב"ן פ' חוקת במדבר כא,כא שיש קריאה לשלום גם במלחמה זו. וע' שם ונראה שאין להוכיח מדבר זה. אבל לפי מה שבארנו שדין הקריאה לשלום מעוגנת בחיוב לבער ע"ז, יש לומר שאין דין קריאה לשלום אלא במקום שבאים לכבוש, ולא במקום שנלחמים נגד הבאים עליהם.
שיטת רש"י בחומש שדין קריאה לשלום קיים רק בערים הרחוקות מחוץ לארץ ישראל. אבל בארץ ישראל אין לקרא לשלום (רש"י פסוק י' במלחמת רשות הכתוב מדבר, וכן הוא בספרי) ובפסוק י"ח "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר אשו לאלוהיהם" כתב רש"י "הא אם עשו תשובה ומתגיירין אתה רשאי לקבלם". ובאר רש"י בסוטה ל"ה ע"ב על הגמ': ת"ר: כיצד כתבו ישראל את התורה? רבי יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה, שנאמר: (דברים כז) וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו', ואחר כך סדו אותן בסיד; אמר לו רבי שמעון: לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה? אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקב"ה, ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להן ללמד ולא למדו; ר' שמעון אומר: על גבי סיד כתבוה, וכתבו להן למטה: (דברים כ) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו', הא למדת, שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן". וכתב רש"י: "וכתבו מלמטה – בסוף הדף למען אשר לא ילמדו עוד וגו' לעיל מיניה כתיב כי החרם תחרימם ודבר זה כתבו למטה להודיע לשבעה אומות היושבים חוץ מגבולי ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא אותן שבתוך גבולם נצטוו להחרים כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלים אבל אתם היושבים חוצה לה אם אתם חוזרין בתשובה נקבל אתכם ושבתוכה אין מקבלין שמחמת יראה עושין וה"ג לה בהדיא בתוספתא (פ"ח) אם אתם חוזרין בכם אנו מקבלים אתכם". הרי שלרש"י כל האמור הוא רק באלו שבחוץ לארץ אבל אלו שבארץ אין מקבלים אפילו אם רוצים לקבל מעצמם שבע מצות בני נח, ובאר הרמב"ן כאן בדעת רש"י שמחמת יראה הם עושים.
ולשיטת רש"י א"ש מעשה של אנשי גבעון, וע' להלן בזה. אבל קשה לרש"י הפסוק שהביא הרמב"ם בהלכה ד' "לא היתה עיר אשר השלימה את ישראל בלתי החוי יושבי גבעון". ומשמע שיכלו להשלים אף שהיו בארץ ישראל. וצריך לומר לשיטת רש"י גם כן כמ"ש הראב"ד שיהושע שלח קודם שעברו את הירדן.
רמב"ן על דברים פרק כ פסוק י כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו' במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין (פסוק טו), כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד, לשון רש"י כתב הרב זה מספרי (שופטים קצט) ששנו שם כלשון הזה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר והכונה לרבותינו בכתוב הזה, אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות, אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא, שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי, ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה, כי החרם תחרימם (פסוק יז) ולא תחיה כל נשמה (פסוק טז) אבל הפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה, שצוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף בזכרים, ובערי העמים האלה צוה להחרים גם הנשים והטף. וכך אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה )ה יג(, והוא עוד בתנחומא ובגמרא ירושלמי (שביעית פ"ו ה"א), אמר רבי שמואל ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו, מה עשה יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה, מי שמבקש להשלים יבוא וישלים, ומי שמבקש לילך לו ילך לו, ומי שמבקש לעשות מלחמה יעשה מלחמה, הגרגשי פנה, הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום, שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקב"ה וכו', וכך אמר הכתוב בכולם (יהושע יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה, כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם. ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום, שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו, אבל בערי העמים האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז, ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת, שכבר נאסר לנו בעובדי ע"ז (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד, ואחרי שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"ז ובעובדיה בין יחיד בין רבים וכן מה שנאמר כאן (פסוק יח) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, ואמרו בספרי (שופטים רב) הא אם עשו תשובה אינן נהרגים, בשבעת עממים הוא, והתשובה הוא שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח לא שיתגיירו להיותם גרי צדק. ובמסכת סוטה אמרו (לה:) שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות, הא אם עשו תשובה מקבלים אותם ורש"י פירש שם, להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל שלא נצטוו להחרימם, אלא על אותן שבתוך הגבולים כדי שלא ילמדו אותם מעשה קלקולם, אבל אותם היושבים חוצה לה אומרים להם אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם, ושבתוכה אין מקבלין אותם שמחמת יראה הם עושים, וזה לשון הרב ואינו נכון, כי בערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה בהם אמר "למען אשר לא ילמדו אתכם" שאם עשו תשובה אינן נהרגין, וכן אמר בהם (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלהיהם, הא אם עזבו את אלהיהם מותרין לישב שם: וזה הענין שעשה המלך שלמה, שכתוב בו (מ"א ט טו -כב) וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו', כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי, בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה, ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד, והענין הזה כתורה עשאו כי קבלו עליהם שבע מצות ודבר ברור הוא כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם, אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו."
ולסיכום, באור המחלוקות שבין רמב"ם ורש"י ורמב"ם ורמב"ן: וע' העמק דבר לנצי"ב דברים כ,י שכתב שהרמב"ם ורש"י חולקים, שלרמב"ם המצוה כוללת קבלת שבע מצות בני נח, ולכן נוהגת לשיטתו גם במלחמת מצוה. אבל לרש"י בכל הפרשה הרי לא כתוב קבלת שבע מצות, ולכן כל הפרשה מיירי רק במלחמת רשות בחו"ל. ומחלוקת הרמב"ם והרמב"ן לגבי הרחוקות אם צריך שיקבלו שבע מצות בני נח, היא בגדר המלחמה בכלל, לרמב"ם כל מלחמה היא נגד ע"ז, וגם מלחמת כיבוש ארץ ישראל הרמב"ם לא מנה אותה אלא כמצות הכרתת שבעת עממין, וכ"כ אבני נזר. ואילו לרמב"ן אין עיקרה של המלחמה ביעור ע"ז, ולכן במלחמת רשות בחו"ל אין תנאי של קבלת שבע מצות בני נח, ואילו בארץ ישראל יש מצוה של כיבוש הארץ וכמ"ש הרמב"ן בהוספות לספר מצות מצוה ד'.
וע' עוד בשיטת הראב"ד בהלכה ה' שיש דין קריאה לשלום רק קודם שעברו את הירדן. וביאור בשיטת הראב"ד במקומות שונים שבהם חלק על הרמב"ם בדברים אלו ע' בעמוד הימיני סימן יב אות יג.
בעית אנשי גבעון: בפשט מעשה הגבעונים, ביהושע פרק ט' ג': "וילכו אל יהושוע אל המחנה, הגלגל; ויאמרו אליו ואל איש ישראל, מארץ רחוקה באנו, ועתה, כרתו לנו ברית. ויאמר איש ישראל, אל החיווי: אוליי בקרבי אתה יושב, ואיך אכרות לך ברית". ומשמע כשיטת הרמב"ן שיש הבדל בין הקרובים לבין הרחוקים וכשיטת רש"י המחלק בין מלחמת מצוה למלחמת רשות.
וע' רמב"ם הלכה ה': "שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה, אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון, לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו, ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום, ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה, מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר לא תכרות להם ברית, אלא היה דינם שיהיו למס עבדים, והואיל ובטעות נשבעו להן בדין היה שיהרגו על שהטעום לולי חלול השם". אלא שקשה לרמב"ם מהי אותה ברית שכרתו עמהם, והרי היה חיוב להכריחם לקבל שבע מצות בני נח?
רמב"ן על דברים פרק כ פסוק יא: "ודע כי ענין אנשי גבעון היה מפני שלא היו יודעין משפטם של ישראל בקריאת השלום, והקדימו קודם שתבא להם פרוסדיטגמא של יהושע, ולכך אמרו (יהושע ט כד) ונירא מאד לנפשותינו או שלא רצו מתחילה לשמוע לדברי יהושע, ובסוף פחדו, ועשו עצמם נכרים דכתיב (שם פסוקים ג ד) ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי ויעשו גם המה בערמה, והיה מועיל להם עוד, שלא יהיו להם לעבדים אלא יהיו עמם בעלי ברית ומפני זה הקפידו עליהם, והיו נהרגין אלמלא שבועת הנשיאים, מפני שהיה עליהם לקבל מסים ושעבוד כמו שאמרנו, והם כרתו להם ברית להיותם שוים להם ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם, ועשו עמהם שלום לפי שהיו סבורין שהם ערים רחוקות מאד מן העמים שאין דעתם לבא עליהם כלל ולפיכך קלל אותם יהושע ואמר (שם פסוק כג) ועתה ארורים אתם, שהם מן העמים הארורים אשר אררם ה', ועשה להם כמשפט הראוי להעשות בהם לקיים מה שנאמר למס ועבדוך, שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה', והוא המס והשעבוד כמו שפירשנו ויש אומרים, כי פירוש והיה אם שלום תענך, בעת הקריאה, אבל אם מאנו מתחילה שוב אין מקבלין אותם, והגבעונים מאנו בפרוסדיטגמא ולא היה הדין לקבלם: והרב רבי משה כתב (הל' מלכים פ"ו ה"ה), שהקפידו עליהם מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר (שמות כג לב) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית ואינו נכון בעיני, כי הגבעונים בודאי קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז, כמו שאמרו (יהושע ט ט) באו עבדיך לשם ה' אלהיך, ולכך לא הוצרך יהושע אחרי כן לומר להם שיקבלו עליהם לעבוד את השם, כיון שכן מותרין היו בברית ההוא כמו שהיו מותרין בישיבת הארץ, ששתיהן לא נאסרו אלא קודם התשובה כמו שאמר (שמות כג לג) פן יחטיאו אותך לי, וכן אמר לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית, אבל הדבר כמו שאמרנו".
הבנת הרמב"ן בדעת הרמב"ם היא שהיתה ברית לגבעונים כמ"ש הרמב"ם בהלכות ע"ז שאסור לכרות ברית על מנת שישארו עובדי עבודה זרה, ולרמב"ם הם היו עובדי עבודה זרה. וע' קושיות הרמב"ן על הרמב"ם שלא יתכן שהם עבדו עבודה זרה. ועוד קשה, איך יתכן שכרתו ברית כזו שישארו עובדים עבודה זרה? והרי אכן גגם מהרמב"ם לגבי הגבענים משמע שהם עברו על האיסור שכרתו ברית לעבודה זרה שהרי כתב הרמב"ם "מפני שכרתו להם ברית והרי הוא אומר לא תכרות להם ברית".
אלא ששאלה זו מתיישבת מתוך דברי המאירי בקידושין כב/ב, שהוא הולך בדרך הרמב"ם לגבי קריאה לשלום: "אמר המאירי עבד כנעני והוא כל עבד שמשאר אומות שכולן מיוחסות דרך השאלה על שם כנעניים ולאו דוקא כנעני ומכאן ואילך אין צורך למה שנתחבטו רבים בכנעני היאך אפשר לקיימו והלא משבעה עממין הוא ובכלל לא תחיה כל נשמה ולא עוד שאף בכנעני דוקא אתה יכול לפרשה באותו שהשלימו וקיבלו שבע מצות שבכל עממין שבעולם חוץ מעמון ומואב שנאמר בהם לא תדרוש שלומם וטובתם כשנלחמין עמהם קוראין להם לשלום תחלה אם ישלימו ויקבלו שבע מצות משאירין אותם והיו למס ולשיעבוד ואין הורגין מהם אפילו נפש אחת אפילו היו משבעה עממין ואם לא השלימו או שלא רצו לקבל שבע מצות נלחמים בהם והורגין כל זכר שבהם ומשאירין הנשים והטף בשאר אומות וכן בעמון ומואב אף בלא קריאת שלום אם לא השלימו תחלה מאליהם אבל בשבעה עממין ובעמלקים כל שלא השלימו או שהשלימו ולא רצו לקבל שבע מצות הורגין את הכל ועל זו נאמר לא תחיה כל נשמה ושמא תאמר אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון לא היה אלא מפני שלא שאל בהם יהושע עדיין ולא היו יודעים מנהגם של ישראל שיהיו שואלים בשלום ושמא תאמר ומכל מקום כשכרתו להם ברית על דעת להכרית עבודה זרה מארצם היה שהרי לא היו משלימים עם שום אדם אלא בהשלמה וקבלת שבע מצות ואחר שקבלו עליהם כן למה הקפידו עליהם הנשיאים ועשאום חוטבי עצים ושואבי מים ולא עוד אלא שנראה מפשוטן של מקראות שראויים היו להכותם אלמלא כח השבועה לא היה אלא מפני שבאו להם בערמה ובהטעאה והכירו בהם שלא קבלו מה שקבלו מלב ומנפש אלא על דרך הערמה להנצל מהם ויש מפרשים שלא היתה שאילת שלום אלא עד שלא עברו את הירדן ואין הדברים נראין ומכל מקום למדנו שאף בכנעני גמור יש מהם שאינם בכלל לא תחיה ומכל מקום עממין אלו כבר אבד זכרן ואתה יכול לפרשה בשאר אומות על הדרך שכתבנו תחלה". הרי שלמאירי היתה ברית גם על מנת שיעבדו עבודה זרה. אבל לאחר מכן הרי קבלו עליהם ולא עבדו עבודה זרה. ובכל זאת היתה הקפידה עליהם. ונראה שכן צריך לומר בדעת הרמב"ם.
ונראה לומר בדעת הרמב"ן בפשט אנשי גבעון, דוקא על פי הדיוק שכתבו ברמב"ם בתחילת הלכה א': שלענין מס ועבדות, אין זה תנאי בל יעבור, ולכן לא כתב הרמב"ם שאם אינם רוצים לקבל מס, שצריכים להלחם. אלא שבמקום המס יתכן גם לכרות ברית. וענין המס הוא שיהיו שפלים ונבזים כמ"ש הרמב"ם בהלכה א'. אבל אם כורתים אתם ברית, אין צריך מס, כיון שכך יועיל שלא ילחמו בישראל. אלא שאסור לעשות ברית עם אלו שעובדים עבודה זרה ואינם מקבלים שבע מצות בני נח. ומכל מקום רשות ביד ישראל להחליט אם לכרות ברית או שלא לקבל ברית ולהכריחם להיות למס ועבדות. וזו היתה הערמתם של אנשי גבעון, כיון שחשבו שהם רחוקים הרי לא מעשי לדרוש מהם מס ועבדות ולכן כרתו ברית. ועל זה שלא רצו מס ועבדות, לכן רצו להורגם. אבל ברמב"ם צודק הרמב"ן שהמשמעות היא שכרתו ברית עם עבודה זרה.
צילומים: רמב"ן על התורה, רש"י סוטה ל"ה ע"ב.
אבי עזרי ח"ג תחומין ח"ד עמ' 306 39 33 26ח"ה 361 175ח"ח 458 360 355 תורת השבת והמועד 350-1 348 306 עמוד הימיני קיט-קכ קע מועדים וזמנים ח"ב סי' קסב (מסביר שבזמן שאול לא היה דין קריאה לשלום אצל עמלק), קסד (מצות החרמה היא במלחמה). הכתב והקבלה דברים פ"כ פס' י' דבר אברהם ח"א סי' י' אות ט'
הוספות: ספרי דברים פיסקא ר ד"ה (יא) והיה: "והיה אם שלום תענך, יכול אף מקצתה תלמוד לומר ופתחה לך כולה ולא מקצתה. והיה כל העם הנמצא בה, לרבות כנענים שבתוכה. יהיו לך למס ועבדוך, אמרו מקבלים אנו עלינו מסים ולא שיעבוד שיעבוד ולא מסים אין שומעים להם עד שיקבלו עליהם זו וזו". וצריך עיון איך יפרש הרמב"ם את הספרי, שהרי אף בארץ ישראל מקבלים. ודוחק לומר שכוונתו שלא הורגים אותם ואינם בכלל לא תחייה כל נשמה.
על פי מקורות עמוד הימיני סימן יב: רמב"ם פ"י ע"ז ה"ו, מחלוקת רמב"ם וראב"ד אם לתת לו ישיבה בארץ צריך בקבלת גר תושב ובזמן שהיובל נוהג או די שבפועל מקיים ז' מצוות.
ורק גר תושב מותר להשאיר בארץ ישראל, ע' הלכות איסורי ביאה יד,ו שלכך נקרא שמו גר תושב משום שמותר להשאירו בארץ.
ובפרק ח' הלכה י' מבואר ברמב"ם שחובה עלינו לכוף את כל באי עולם לקיים שבע מצות בני נח ומי שלא יקבל יהרג (וע' גם הלכות מילה א,ז שעבד שלא רוצה לקבל על עצמו ז' מצות בני נח יהרג מיד). וכתב שם את דיני המקבל שנקרא גר תושב וצריך שיהיה בפני שלשה חברים.
ולפי דברים אלו היה הרמב"ם צריך לומר שכל אלו שהשלימו יש להם דין של גר תושב. (ופעם ראשונה שהזכיר הרמב"ם גר תושב בהלכות מלכים הוא בפרק ח' הלכה י'. וע' כסף משנה על פ"י ע"ז ה"ו, שגם רמב"ם מודה לענין ישיבה בארץ שאין צריך להיות גר תושב שקבל בבי"ד.
איסור לא ישבו בארצך ולא תחונם לגבי גוי שאינו עובד ע"ז:
שמות כג,לב: "לא תכרת להם ולאלהיהם, ברית. לא ישבו בארצך, פן יחטיאו אתך לי: כי תעבד את אלהיהם, כי יהיה לך למוקש".
דברים ז,א: "כי יביאך ה' אלהיך, אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה; ונשל גוי רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי, והחוי והיבוסי, שבעה גוים, רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלהיך לפניך, והכיתם: החרם תחרים, אתם לא תכרת להם ברית, ולא תחנם. ולא תתחתן, בם: בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תקח לבנך. כתב הרמב"ם בהלכות ע"ז פרק י' הלכה א': "אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהן שלום ונניח אותם לעובדה, שנאמר "לא תכרות להם ברית" (דברים ז,ב), אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו. ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם" (שם). לפיכך אם ראה עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו. אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה–אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה. במה דברים אמורים, בגוי; אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד, ולהורידן לבאר שחת: מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק וביתוס ותלמידיהן "שם רשעים, ירקב" (משלי י,ז)". ובהמשך כתב הרמב"ם האיסור למכור להם בתים, מלא תחונם. ובהלכה ח' כתב: "אין כל הדברים האלו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות, או שיד הגויים תקיפה. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו; ואפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום לסחורה, לא יעבור בארצנו, אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח שנאמר "לא יישבו בארצך" (שמות כג,לג), אפילו לפי שעה. ואם קיבל עליו שבע מצוות, הרי זה גר תושב. ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג; אבל שלא בזמן היובל, אין מקבלין אלא גר צדק בלבד".
על פי הפסוקים וההלכות ברמב"ם הרי איסור "לא ישבו בארצך", "לא תחונם" ו"לא תכרות להם ברית", הוא אחד: אם לגבי כל הגויים, הרי בכולם שייכים כל האיסורים. ואם רק בז' אומות הרי גם לא תחונם הוא רק בז' אומות. וע' לעיל מ"ש על בעית הגרסה בתחילת פרק י'
ובכותרות להלכות ע"ז מנה הרמב"ם שלשה אלו לשלשה לאוין נפרדים: "(לג) שלא לכרות ברית לעובדי עבודה זרה; (לד) שלא לחון עליהן; (לה) שלא יישבו בארצנו". וצ"ע שבספר המצות לא מנה הרמב"ם את לא תחונם בנפרד. ואיסור מכירה של קרקע לגוי הוא מ"לא ישבו בארצך".
האם מוסלמים הם עובדי עבודה זרה? לכאורה אינם עובדי עבודה זרה, אלא שלא קבלו עליהם בבי"ד שבע מצות בני נח. וע' רמב"ם להלן פ"ח הלכה י': "…וכן צוה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים, וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות".
ומוסלמים אינם גירי תושב, כיון שלא קבלו שבע מצות בני נח, ואין דין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, וע' כס"מ הלכות מאכלות אסורות ה"ז בשם רשב"א, (ע' תחומין ח' ע' .)345
ולכאורה ברמב"ם ישנו רק דין גוי שעובד עובדה זרה או גר תושב ואין דבר אחר ביניהם. רק במקום אחד כתב הרמב"ם שיש דין גוי שאינו גר תושב ואינו עובד עבודה זרה, בהלכות מאכלות אסורות
אלא שלדעת הכסף משנה, לגבי לא ישבו בארצך אין צורך בקבלה של שבע מצות בפני ג' משום שעל הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק י הלכה ו' שכתב: "אין כל הדברים האלו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות, או שיד הגויים תקיפה. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו; ואפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום לסחורה, לא יעבור בארצנו, אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח–שנאמר "לא יישבו בארצך" (שמות כג,לג), אפילו לפי שעה. ואם קיבל עליו שבע מצוות, הרי זה גר תושב. ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג; אבל שלא בזמן היובל, אין מקבלין אלא גר צדק בלבד". וכתב על זה הראב"ד: "אבל שלא בזמן הייובל אין מקבלין אא גר צדק בלבד – א"א איני משוה לו בישיבת הארץ". ודעת הכסף משנה שבזה גם הרמב"ם מודה לראב"ד, אבל בפשטות הרמב"ם הרי מדגיש כאן דוקא אם קבל שבע מצות ויהיה גר תושב.
(וכן דעת הראב"ד ודעת רש"י שהלאו שלא לא ישבו בארצך שייך רק לשבע אומות, ע' מאמר מהרב זולטי בתחילת חלק ההלכות לכרם ציון שביעית).
ובהלכות איסורי ביאה פי"ד הלכה ז' מדגיש הרמב"ם שגר תושב נקרא גר תושב על שם שהוא מותר משום כך לשבת בארץ: "איזה הוא גר תושב, זה גוי שקיבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה, עם שאר המצוות שנצטוו בני נוח, ולא מל ולא טבל–הרי זה מקבלין אותו, והוא מחסידי אומות העולם; ולמה נקרא שמו תושב, לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה. ]ח[ ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג; אבל בזמן הזה, אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו".
ואם כן קשה לומר מה שכתב הכסף משנה בהלכות עבודה זרה, שלענין ישיבת הארץ לאו דוקא גר תושב.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות יג,יא: "יראה לי, שכל מקום שאמרנו בענין יין שלנו שהוא אסור בשתיי ומותר בהניה, מפני צד נגיעה שנגע בו הגוי כשהיה הגוי עובד עבודה זרה; אבל אם היה איסורו בגלל גוי שאינו עובד עבודה זרה כגון ישמעאלי שנגע ביין שלנו שלא בכוונה, או שטפח על פי החבית הרי זה מותר בשתייה. וכן כל כיוצא בזה".
וא"כ משמע שלגבי דברים אחרים שהרמב"ם לא הזכיר את זה אין מצב של גוי שאינו עובד עבודה זרה ואינו גר תושב.
אבל עיין בתשובת הרמב"ם, סימן תמח ד"ה (לר' עובדיה הגר): "אלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם והם מיחדים לאל יתע' יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי ולא מפני שהם משקרים עלינו ומכזבים ואומ' שאנו אומרים שיש לאל יתעלה בן נכזב כך אנחנו עליהם ונאמר שהם עובדי ע"ז. התורה העידה עליהם (תהלים קמ"ד ח' וי"א) אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. והיא העידה עלינו (צפנ' ג' י"ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסין אותו בית ע"ז הוא וע"ז צפונה בתוכו שהיו עובדין אותה אבותיהם (באותו הבית (כי"נ ]כי"מ[) מה בכך. אלו המשתחוים כנגדו היום אין לבם אלא לשמים. וכבר פירשו רז"ל בסנהדרין (ס"א ב') שאם השתחוה אדם לבית ע"ז ]והוא[ סבור שהוא בית הכנסת הרי לבו מסור לשמים. וכן אלו הישמעאלים היום כולם טף ונשים נכרתה ע"ז מפיהם וטעותם וטפשותם בדברים אחרים היא שאי אפשר לאומרו בכתב מפני פושעי ורשעי ישראל, אבל ביחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל ובאמת שהיה לישמעאלים מקודם באותם המקומות שלשה מיני ע"ז פעור ומרקוליס וכמוש, והם עצמם מודים בדברים אלו היום וקוראין להם שמות בלשון ערבי. פעור (עי' ה' עבודה זרה פ"ג ה"ה) עבודתו שיפעור עצמו לפניו או שיניח ראשו ויגביה ערותו למולו כמו שאלו הישמעאלים משתחוים היום בתפלתם ומרקוליס עבודתו ברגימת האבנים וכמוש עבודתו בפריעת הראש ושלא ילבש בגד תפור ודברים אלו כולם מפורשים וידועים אצלנו (עי' גמ' ע"ז ס"ד א') מקודם שתעמד דת הישמעאלים, אבל הישמעאלים היום אומרים זה שנפרע ראשנו ושלא נלבש בגד תפור בתפירות הוא כדי להכנע לפני האל יתעלה ולזכור היאך יעמוד האדם מקברו, וזה שנשליך האבנים בפני השטן אנו משליכים אותם כדי לערבבו. ואחרים מפקחיהם נותנים טעם ואומרים צלמים היו שם ואנו רוגמים במקום הצלמים כלומ' שאין אנו מאמינים בצלמים שהיו שם ודרך בזיון להם אנו רוגמין אותן ואחרים אומרים מנהג הוא כללו של דבר אע"פ שעיקר הדברים יסודם לע"ז אין אדם בעולם משליך אותם האבנים ולא משתחוה לאותו המקום ולא עושה דבר מכל הדברים לשם ע"ז לא בפיו ולא בלבו אלא לבם מסור לשמים.
וביחס למה שכתב הרמב"ם בהלכה ח' שבזמן שידינו תקיפה אסור בכלל, האם אם כן גם לגבי נוצרים? נראה שבזמן הזה לענין זה, בזמן שרוב היהודים הם בחו"ל, הרי אין זה ידינו תקיפה, וגדר הדברים הוא מגדר של פיקוח נפש של רבים. וכיו"ב כתב העמק דבר בפרשת שופטים לגבי איסור בעל אוב, במה ששאל שאול באוב.
צד של קולא בזה, יתכן לפי מה שכתב בחמדת ישראל בקונטרס נר מצוה שהכניסה למעמד גר תושב הוא רק בגוי שקודם עבד עבודה זרה אבל לא במי שנולד וחונך באמונת היחוד. (על הקשיים בשיטתו ע' תחומין ח' ע' 343מהרב אלישע אבינר. ועוד סבר הרב קוק בשו"ת משפט כהן (עניני א"י) סימן סא: "ומה שכתב הגנצי"ב ז"ל, שאין דין ג"ת לישמעאלים, אין זה ברור כלל לדעת הראב"ד, ובפרט לאריכות דבריו בהשגה פי"ד דהא"ב שבודאי אין זה פשוט כלל שאין גר תושב נוהג בזמן הזה, וכן בה' ע"ז פ"י, שלישיבת הארץ א"צ יובל, וי"ל שה"ה לענין חניה בקרקע, ולפחות לענין שכירות דע"ז אין ספק שמותר בג"ת, וכיון שא"צ יובל, אע"ג דצריך ב"ד של שלשה מ"מ הוא כדי שיהי' פרסום לדבר שקבל עליו, וי"ל שאומה שלמה שהיא מתנהגת בנימוסין כאלה יהיו חשובין לענין זה כג"ת. +ע' יבמות מה: תוד"ה מי וי"מ דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי. וע' נמוק"י יבמות ר"פ האשה רבה סוף משנה א' ופרסום כזה נחשב בכ"מ כעדות גמורה, וע' מאירי". וסברא זו הביא הרב הרצוג בתחומין ב' ע' ( ,172וראה את הערת הרב אבינר בתחומין ח' ע' 346הערה )15
וע' תשובת הרמב"ם תשובה ק"ס דף ל"ד ע"ג, הובאה ב ספר בישולי נכרים פי"ב ס"ד , ובתחומין ח' הנ"ל ציין למהדות בלאו סי' תמח, שם כתב ג"כ שהמוסלמים אין להם דין עובדי עבודה זרה.
שו"ת משפט כהן (עניני א"י) סימן פט: "ע"ד הערתו בענין בנין בהמ"ק, אם יהי' אפשר לנו בע"ה קודם שתתגלה קדושת הנבואה, עפ"ד התוס' דע"ז מ"ה א' ד"ה כל שנבנה ע"פ נביא, משום הא דכ"מ שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה בידוע שיש שם ע"ז, וכותב כת"ר ששמע שהיום נמצא שם ע"ז, – אין השמועה מיוסדת על בסיס נכון. שהרי המחזיקים כעת במקום המקדש הם הישמעאלים, וכבר כ' הרמב"ם בתשו' בארוכה להוכיח שאינם עובדי ע"ז כלל".
לגבי לא תחונם: ע' חזון איש שביעית כד שכתב שאין לא תחונם לגבי גויים שכבר נמצאים בארץ (ע' מאמר מהרב ז'ולטי בתחילת חלק ההלכות של כרם ציון) והרב קוק בשבת הארץ הביא סברא זו בשם חכם אחד ולא הכריע. ובשו"ת יביע אומר חלק ח-חו"מ סימן ב ד"ה א) הנה, בענין מכירת קרקעות לגוי: "שלפי זה המוכר הקרקע על ידי שליח, בודאי שלא חלה המכירה כלל מדין אין שליח לדבר עבירה. ומיהו על פי זה ניצולים מאיסור המכירה. ע"כ. ובמח"כ גאונו אם לדין יש תשובה, כי מלבד שעיקר היסוד שהניח שיש כאן "עבירה" אינו מוסכם כלל, ובפרט לפי מה שנהגו למכור הקרקעות לגוי ישמעאל, שאינו עובד עבודה זרה, וכמו שכתב הרמב"ם (פרק יא מהלכות מאכלות אסורות הלכה ז'), וכן בתשובותיו (ירושלים תרצ"ד סימן שסט), שהגוים הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה, שאז יש לסמוך על דברי הרשב"א בתשובה חלק א' (סימן ח'), והטור חשן משפט (סימן רמט), שבגוי שאינו עובד עבודה זרה לא שייך איסור לא תחנם. וכן כתב המאירי (עבודה זרה כ א). וכן כתב הב"ח בחשן משפט (סימן רמט). ע"ש. וכן כתב הגאון הראשון לציון בספר מזבח אדמה (סאלוניקי תקל"ז, דף יב ע"ב), ושכן עשו מעשה בעצמם שנים מגדולי ישראל מהרש"א ומהרמ"ם, ועוד רבנים, שמכרו חצרות ובתים שלהם לגוי ישמעאל, ובודאי שטעמם משום דלא ישבו בארצך שנאמר לענין איסור חניה בקרקע, אינו אלא על גוים שעובדים עבודה זרה, וכמו שסיים הפסוק "כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש", מה שאין כן ישמעאלים שאינם עובדים עבודה זרה. ע"ש. וכן כתב הגאון מלובלין מהר"א קלאצקין בשו"ת אמרי שפר (סימן צב), שעל פי דברי הב"ח חשן משפט (סימן רמט) יש ללמוד שמותר למכור קרקע של ארץ ישראל לישמעאל שאינו עובד עבודה זרה".
קע של ארץ ישראל לישמעאל שאינו עובד עבודה זרעעעמד הישמעאלים במדינת ד הישמעאלים תPPק