ב"ה
לפרשת ראה, בענין לא תעשון כן לה' אלוקיכם
דברים יב,ד: "לא תעשון כן לה' אלוקיכם". וברש"י: אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה". האם מותר לשרוף עתונים עם דברי תורה או לשלחם למיחזור וכן מחברות של תלמידים עם דברי תורה, האם יש איסור משום לא לא תעשון כן?
רמב"ם הלכות יסודי התורה: פרק ו,א: "כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה–שהרי הוא אומר בעבודה זרה, "ואיבדתם את שמם, מן המקום ההוא. לא תעשון כן, לה' אלוהיכם" (דברים יב,ג-ד)". פרק ו,ה: "שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקדוש ברוך הוא, כגון חנון ורחום הגדול הגיבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן, הרי הן כשאר דברי הקודש, ומותר למוחקן". פרק ו,ו: "כלי שהיה שם כתוב עליו, קוצץ את מקום השם וגונזו; אפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית, והתיך הכלי–הרי זה לוקה: אלא חותך את מקומו, וגונזו. וכן אם היה שם כתוב על בשרו, הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה, כורך עליו גמי וטובל. ואם לא מצא גמי, מסבב אחריו; ולא יהדק, כדי שלא יחוץ–שלא אמרו לכרוך עליו, אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום". פרק ו,ז "הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח, או מן ההיכל, או משאר העזרה–לוקה, שנאמר בעבודה זרה, "כי את מזבחותם תיתוצון" (שמות לד,יג; וראה דברים יב,ג), וכתוב "לא תעשון כן, לה' אלוהיכם" (דברים יב,ד). וכן השורף עצי הקודש דרך השחתה–לוקה, שנאמר "ואשריהם תשרפון באש … לא תעשון כן, לה' אלוהיכם" (דברים יב,ג-ד)".
פרק ו,ח: "כתבי הקודש כולן, ופירושיהן וביאוריהן–אסור לשרוף אותן או לאבד ביד; והמאבד ביד, מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים, בכתבי הקודש שכתבו אותן ישראל בקדושה. אבל מין ישראל שכתב ספר תורה, שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים; והואיל ודעתו כן, לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו, כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהן. אבל גוי שכתב את השם, גונזין אותו. וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי, ייגנזו".
ועוד כתב הרמב"ם בהלכות ספר תורה פרק י' הלכה ג: "ספר תורה שבלה, או שנפסל, נותנין אותו בכלי חרס, וקוברין אותו אצל תלמיד חכמים–וזו היא גניזתו. מטפחות ספרים שבלו, עושין אותן תכריכין למת מצוה–וזו היא ; גניזתן". והלכה ד: "תיק שהוכן לספר תורה, והונח בו; וכן המטפחות, והארון, והמגדל שמניחין בו ספר תורה, אף על פי שהספר בתוך התיק; וכן הכיסא שהוכן להניח עליו ספר תורה, והונח עליו ספר תורה: הכול תשמישי קדושה הן, ואסור לזורקן; אלא כשיבלו או כשיישברו, נגנזין. אבל הבימות שעומד עליהן אוחז ספר תורה, והלוחות שכותבין בהן לתינוק להתלמד אין בהן קדושה".
ואם כן כתב הרמב"ם שיש איסור גם בכתבי הקדש, אף שאין בהם אזכרות, אלא שמשמע ברמב"ם שדברים אלו הם דרבנן. שבהלכה ח' כתב שכל כתבי הקדש כולם ופירושיהן וכו' המאבדן לוקה מכת מרדות, ומשמע שהיינו דרבנן. אבל בספר המצות כתב הרמב"ם בלא תעשה ס"ה: "שהזהירנו מנתוץ ומאבד מתי עבודת האל ומאבד ספרי הנבואה ומלמחוק השמות הנכבדים והדומה לזה ולשון אזהרה שבאה בזה הענין הוא אמרו לא תעשון כן לה' אלהיכם…" וספר החינוך במצוה תנ"ג כתב בפירוש ששאר כתבי הקדש הם רק דרבנן. וכרמב"ם בסה"מ נקט המגן אברהם בסימן קנ"ד ס"ק ט. וע' משנה ברורה קנד ס"ק כד.
אלא שלכאורה הרי אין זה דרך השחתה ונותץ אבן כתב הרמב"ם שהאיסור הוא בדרך השחחתה, ע' הלכה ז'. אלא שבדין מחיקת השם לא כתב הרמב"ם "דרך השחתה" כפי שכתב בנותץ אבן. וע' עינים למשפט מכות כב. ולכאורה היה מקום לומר שבכל מחיקת שם מן התורה זה רק אסור בדרך השחתה. אלא שהרמב"ם לא חילק וצ"ב. ועל פי זה צריך עיון מדוע הוצרך המשנה ברורה הנ"ל לומר שכל שורף זה דרך השחתה, שהרי דרך השחתה נאמר רק בנותץ אבן. ולכאורה הבין שגם בכתבי הקדש האיסור הוא רק בדרך השחתה. ומדברי הרמב"ם הללו נראה פשט בפסוקים. שהרי הקשו האחרונים מדוע לוקה על לאו זה והרי זה לאו שבכללות, שהרי כולל אם איסור מחיקת שם וגם איסור נתיצה. אלא שתרצו שהרי הדברים נכתבו מפורש בפסוק ולכן לוקים. ואם כן יש לקרוא את הפסוקים: "ואבדתם את שמם, לא תעשון כן…" "את מזבחותיהם תתוצון… לא תעשון כן…", "ואשריהן תשרפון באש… לא תעשון כן", היינו כאילו כתוב לא תעשון כמה פעמים. וממילא יש לומר שיש חילוק בין איבוד השם שלא נכתב בדרך של השחתה ונאסר לאבד את השם מכל מקום ובין איסור נתיצת אבן שאסור רק בדרך של השחתה. (ונפ"מ לנתיצה בבית הכנסת לשם בנין או התקנת מזגנים וכיו"ב).
האם הדבר תלוי בקדושה (האם הדבר תלוי בקדושה או בחפצא איבוד שם)? האם איסור מחיקת השם תלוי בשם שנכתב כהלכתו בקדושה? ע' מנחת חינוך שדן באייסור מחיקת השם שנכתב בחק תוכות. והביא את הנתיבות שהסתפק בזה. והשאלה היא הנדון שלנו: האם איסור מחיקה תלוי במה שנכתב כדינו.
כיו"ב בזה השאלה בשם שנדפס. אם דפוס הוא כחק תוכות. אבל ע' ט"ז יו"ד רע"ו שמכשיר כתיבת ס"ת על ידי דפוס מעיקר הדין. ואם כן אין מקום להקיל בשם שמודפס משום כך. מה גם שעצם הדבר ספק אם אין איסור מחיקה בשם שנכתב באופן של חק תוכות.
ומדברי הרמב"ם בהלכה ו' שהובא לעיל משמע שאין צריך שם כדינו: "כלי שהיה שם כתוב עליו, קוצץ את מקום השם וגונזו… וכן אם היה שם כתוב על בשרו, ולכאורה נראה שלא מיירי בשם שנכתב בקדושה.
וברמב"ם בהלכה ח' כתב "במה דברים אמורים בכתבי הקדש שכתבן ישראל בקדושה". ועוד כתב לגבי דברים שכתבם אפיקורס ששורפין אותו עם האזכרות שבו "מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסין ולא למעשיהם".
מהרמב"ם משמע שאכן הדבר תלוי בקדושה. וע' הגהות מיימוניות שכתב בתחילת הפרק ששם שנכתב שלא בקדושה לא נתקדש. ולכאורה יש מקום לומר שגם שאר כתבי הקדש ופירושיהם וביאוריהם מיירי כשיש שם שמות, דאל"כ קשה להבין את הרמב"ם. שהרי איזו קדושה יש לפירוש אם אין בו שמות? אלא שלתשמישי קדושה יש דין של קדושה. וכן ובש"ך יו"ד סימן רע"ו ס"ק יב, עמ"ש המחבר שאסור למחוק אות משבעה שמות, כתב הש"ך שאם השם נכתב שלא בקדושה הרי מותר למחוק לצורך תיקון.
על פי דברים אלו כל דבר שלא נכתב לשם קדושה מותר לשורפו ואין בו איסור. אלא שלפי זה צריך לומר שכל פירושי כה"ק יש בהם קדושה. וצריך עיון איזו קדושה יש בשאר כה"ק. ומצאנו קדושה לענין טומאת ידים שכל דבר שיש בו קדושה מטמא את הידים.
ועיין חזון איש ביו"ד סימן קס"ד אות ד' שכתב שאין כוונת הקדושה כמו קדושת ספר תורה. והראיה מגמ' שבת ס"א ע"ב, לגבי קמיעות ששואלת הגמ' אם יש בהם קדושה או אין בהם קדושה, ודנה הגמ' אם מיירי לגבי חיוב גניזה או הצלה בשבת או לגבי כניסה לבית הכסא. ומשמע שיש גדרים שונים של קדושה, ואם כן יש לומר שגם הקדושה שלגבי איסור מחיקת השם בנדון דידן. והחזון איש נשאר בצ"ע על הש"ך.
ולפי דברי החזון איש מובן מדוע יש איסור מחיקה בשם שכתוב על כלי ועל בשרו. ויתכן שם שנכתב לשם השם גם על בשרו. אבל לדברי הש"ך והגה"מ צריך לומר שאיסור מחיקה בשם שעל בשרו הוא רק מדרבנן. דאל"כ קשה איך נכתב לשמה.
דברים בשאר לשונות וובשאר סוגי כתב: רמב"ם הלכות שבת פרק כג הכ"ו שבלשון או בכתב אחר מניחן במקום התורפה: "מותר להציל כל כתבי הקודש שיש בחצר, לחצר אחרת שבאותו המבוי, ואף על פי שלא עירבו ובלבד שיהיה למבוי שלוש מחיצות, ולחי אחד: והוא שיהיו כתובין אשורי, ובלשון הקודש. אבל אם היו כתובין בכל לשון, או בכתב אחר אין מצילין אותן, אפילו היה שם עירוב; ובחול, אסור לקרות בהם, אלא מניחן במקום התורף, והן מתאבדין מאליהן". ובמ"ב שעה"צ של"ד אות ל' תמה עליו. שהרי בסוגיה לא משמע כן. עיין שו"ע או"ח סימן של"ד סעיף יב והלאה שמבואר שמה שמותר להציל וצריך לגנוז תלוי במה שמותר לקראת ולכן מטבע ברכות שהותר לכתוב מותר להציל. ועיין באחרונים שתלוי אם מותר לקרא. וא"כ היום שהכל הותר משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך יש קדושה בכל וצריך לגנוז את הכל.
דעת הנציב בתשובה משיב דבר סימן פ': כשיש אזכרות חייב לגנוז. כתבי הקדש שאין בהם אזכרות, תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד עיי"ש, בדבר שבלאו הכי ילך לאיבוד אם מותר לשרוף. וע' ראייתו מע"ז יג ע"ב שהמקדיש בזמן הזה בהמה, תעקר. ואומרת הגמ' שלא לעבד גסטרא משום לא תעשון כן לה' אלהיכם. וא"כ מותר לעקר, היינו להכניס לכיפה, כיון שזה פחות בזיון, משום שהוקדש בזה"ז וזה הולך לאיבוד בלאו הכי. ואם לכתחילה נכתב ע"מ לאבד כמו הקארעקטין, לכ"ע מותר לאבד בידים, "ומצוה נמי איכא וראוי לעשות אותו יום יו"ט כשם שעשו יו"ט בשעה שזכו שלא יהיה האזכרות של שטרות מוטלים באשפה".
וכן בתשובת שבות יעקב ח"ג ס"י התיר לשרוף (ע' תחומין ג' תמצית התשובה)
וכן עיין במנחת יצחק ח"א סימן י"ז שכל העתונים שנדפסו ממש שלא לשמה מותר לשרוף, אבל בתשובה עין יצחק דן רק על האמהות של הדפוס אם מותר לשורפם וכן גליונו
ת של הגהה. ובתשובת זקן אהרון צעק על המדפיסים ד"ת בעיתונים, ואם לשרוף אולי יש להתיר אם נדפס שלא לשמה, להפיס לכתחילה מי התיר וכ'. וע' אגרות משה או"ח ח"ד (כרך ו') סיטמן לט שכתב להתיר למחזר ספרים שאין בהם שמות. שלא יקראו בהם שקדושתם היא רק בגלל הקריאה. ולסיכום: דברי תורה שכתובים בטיוטא, יש אחרונים שמתירים לשרוף אם לולא כן היו הולכים לאיבוד. (וע' תחומין ג' מאמר מהרב אורי דסברג, שבירושלים השמות מתגלגלים בבית הקברות ולא מטופלים. מה שאין כן בשאר מקומות שבדק מדגמית). נוסף: ע' מ"א של"ד ס"ק כד בשם משאת בנימין סימן ק' לגבי הגליונים שבשולים שלא נתקדשו כיון שהוי כאילו התנו עליהם. ע' נשמת אברהם סימן פז. תחומין ג' מהרב אורי דסברג, איסוף פסולת ניר לשם מחזורה.