ב"ה

פרשת ראה – פרוזבול

פרק טו:

(א) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: (ב) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַד': (ג) אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ:

(ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ד' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ד' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

א

לכאורה הפסוק הראשון "תעשה שמטה" מדבר על שמיטת כספים כמבואר בהמשך הפסוקים. ואם כן בפסוקים אלו ישנה סתירה: "מקץ שבע שנים" פירושו בסוף השמיטה. אבל בהמשך כתוב "לא יגוש… כי קרא שמטה לד'". משמע שמרגע שנקראת שמיטה אסור ליגוש ואפילו בתחילת השנה?

ע' רמב"ן כאן שכתב אחרת:

מקץ שבע שנים תעשה שמטה – הנכון בעיני, שיזהיר על שנת השבע עצמה שנעשה אותה שמטה בחריש ובקציר, כמו שאמר (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה, וזה טעם "תעשה שמטה" שתשבות, כדרך לעשות את יום השבת (לעיל ה טו). וקצר באסור הזריעה והזמירה שכבר הזכירם בביאור (ויקרא כה ד), אבל הוסיף לבאר כי היא שמטה לה' גם בהשמט כספים. וזה טעם כי קרא שמטה לה' – שהיא שבת לה' וכל המעשים ישבותו, וכבר רמזתי סודה (שם שם ב):

ובהמשך דן הרמב"ן על דברי האבן עזרא שכוונת המילה "מקץ" היא בתחלת השנה, וכתב שהכוונה היא לסוף השנה. "וכן לדעתם (שם), מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות, בסוף השבע" והמשיך הרמב"ן שם:

ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן, כי קץ הוא סוף, וכן תרגומו, והמספרים וכל דבר יש להן ראש וסוף וראשם וסופם בהם ותאמר בעשרות כי האחד ראש המספר והעשירי סופו, אם כן "קץ שבע שנים" שנת השבע שהוא סוף המספר ההוא. ובשמטת הארץ הכתוב מדבר כאשר פירשתי למעלה.

כלומר "קץ" הוא סוף, וכוונת הפסוק לשמיטת קרקעות, אלא שבסוף שבע שנים, היינו השנה האחרונה במנין השבע.

אבל הרא"ש בגיטין הבין אחרת את הפסוקים, והביא תוספתא שצריך לעשות פרוזבול בתחילת השמיטה, ע' פרק ה' סימן יח:

ותניא בתוספתא (דשביעית פ"ח) אימתי כותבין עליו פרוזבול ער"ה של שביעית והוא הדין קודם ולא בא למעט אלא בשנה שביעית ואף על גב דשביעית אינה משמטת אלא בסופה אפי' הכי אין כותבין פרוזבול.

ובסימן כ' הסביר את הפסוקים:

והא דאין כותבין פרוזבול בשביעית אע"פ שאינה משמטת אלא בסופה נראה לפרש הטעם ע"פ המקראות מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו מפשטיה דקרא ילפינן דאין שביעית משמטת אלא בסופה כדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שאינו אלא בסוף השבע שמוט כל בעל משה ידו אבל מיד כשהתחלה שנת השמיטה אין בית דין בודקין לגבות שום חוב וגם המלוה בעצמו אין לו ליגוש הלוה דכתיב לא יגוש את אחיו ואת רעהו כי קרא שמטה לה' מיד שנכנסה השמיטה לא יגוש אבל אם יפרע הלוה מעצמו אין צריך לומר משמט אני וכמו שאין נזקקין לגבות החוב כך אין נזקקין לכתוב פרוזבול מיד כשנכנסה שביעית.

אם כן לדעת הרא"ש שכל השנה השביעית אסור לתבוע את החוב אלא שאם החזיר אין צריך לומר משמט אני אבל יש איסור לתבוע. וע' דרך אמונה הלכות שמיטה ויובל פרק ט' ס"ק כה שי"א בדעת הרא"ש (ב"ח וקרבן נתנאל) שהלואה שלקח בשביעית יכול לתבוע כל השנה. ונראה מסתבר כך שהרי לא יתכן שהתורה תאמר בהמשך הפרק:

(ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ד' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ד' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

והרי אם יתן הלוואה ודאי כאילו נותן מתנה גמורה. לכן מסתברת דעת הב"ח והקרבן נתנאל שהלואה שנותן בשמיטה יכול לתבוע. מכל מקום דעת רוב הראשונים לחלוק על הרא"ש וסוברים שאפשר לתבוע את החוב כל השנה. וכן דעת הרמב"ן על התורה הנ"ל שכתב בסוף דבריו:

ויכול אדם לתבוע חובו ביום האחרון של שנת השמטה ולא תשמט עד הלילה, שכך מצינו בתוספתא (שביעית ח יא) שכותבין פרוזבול ערב ר"ה של מוצאי שביעית.

וכן נפסק בשו"ע חו"מ סימן ס"ז סעיף ל': "אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, לפיכך המלוה את חבירו בשביעית עצמה, גובה חובו כל השנה בבית דין, וכשתשקע חמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב".

ב

על הלאו "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל", כתב הגרש"ז אוירבך (כרם ציון הלכות פסוקות שביעית שנת תשכ"ה פ' י"ז סעיף א' בהערה שם):

לכאורה נראה דהנמנע מלהלוות אינו עובר על פן יהיה דבר עם לבבך בליעל אלא אם כן זמן הפרעון הוא לפני סוף שביעית, וכיון שהלוה הוא גברא דפרענא אשר אין רגילים ואין צריכים לדרוש ממנו משכון רק אז אמרה תורה שנקרא בליעל מפני שדואג ומפוחד ביותר מזה שקרבה שנת השבע ושמא יתאחר החוב, מה שאין כן למ"ד שהמלוה לעשר שנים שביעית משמטת מסתבר דאינו עובר כלל בלאו כיון דחישב כאילו הלוה מבקש מהמלוה מתנה ולא הלואה הואיל ושביעית ודאי תשמט ואיך אפר לקרותו משום כך בליעל, ועפי"ז גם אפשר להבין מ"ש הבכור שור דאף בשיעית בזה"ז שהוא רק מדרבנן מ"מ הנמנע מלהלוות עובר בל"ת מן התורה… ולדברינו ניחא דטעמא דנקרא בליעל הוא רק מפני שאסור להמנע מעשות חסד בגלל פחד שוא ומדומה ולכן כך לי אם פחדו הוא משמטה דאוייתא או רק מדרבנן. גם מלשון הכתוב נראה שמסברא הוא דחשיב בליעל ולא שחדוש התורה הוא לקרותו משום כך בשם בליעל והיינו כדאמרן.

וע' בספר משנה כסף (על שו"ע חו"מ סימן ס"ז הלכות שמיטת כספים ופרוזבול – בעילום שם) כתב בפנים מאירות ס"ק ו' (עמ' טז) שלא כרבים מן האחרונים שכתבו שבזמן הזה העובר ולא מלוה מפחד השמיטה עובר בלאו, ע' חכמת אדם בשערי צדק פרק כא סעיף יג, ופאת השלחן שביעית פ"י ה' מ"ז, שהרי מה שכתב הרמב"ם שעובר בלאו זה רק אם שמיטת כספים מן התורה, מה שאין כן אם היא מדרבנן. אבל הגרש"ז אוירבך כתב שאף בזמן הזה דאין שביעית משמטת אלא מדרבנן עובר בלאו מן התורה. משום שהלאו הוא שאסור להמנע מלעשות חסד בגלל פחד שוא ומדומה. אבל דעת בעל משנה כסף שהאיסור הוא רק בגלל פחד השמיטה ולכן בזמן הזה הכל דרבנן וגם הלאו. וע' בסוף הספר תשובת הגרש"ז אוירבך זצ"ל על טענותיו של המחבר.

וע' עוד בכרם ציון שביעית, הלכות פסוקות פרק יז הערה א' האם שמיטת כספים היא אפקעתא דמלכא או מצוה שיאמר משמט. דעת היראים שהלוה חייב לפרוע כל זמן שהמלוה לא אמר שמשמט. ומשמעות ראשונים אחרים היא שלא כך.

ג

מהו הפרוזבול? במשנה גיטין (בגמ' דף לד ע"ב): "הלל תיקן פרוזבול מפני תיקון העולם". ואומרת המשנה בשביעית פרק י':

משנה ג':

פרוזבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' התקין הלל לפרוזבול:

משנה ד':

זהו גופו של פרוזבול מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כ"ז שארצה והדיינים חותמין למטה או העדים:

ובגמרא גיטין דף לו ע"א – ע"ב:

הלל התקין פרוסבול וכו'. תנן התם: פרוסבול אינו משמט, זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט"ו) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', עמד והתקין פרוסבול; וזה הוא גופו של פרוסבול: מוסרני לכם פלוני דיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים חותמים למטה או העדים. ומי איכא מידי, דמדאורייתא משמטא שביעית, והתקין הלל דלא משמטא? אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא; דתניא, רבי אומר: (דברים ט"ו) וזה דבר השמיטה שמוט – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע – אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע – אי אתה משמט כספים; ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית. ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, עמד והתקין פרוסבול. ומי איכא מידי, דמדאורייתא לא משמטא שביעית, ותקינו רבנן דתשמט? אמר אביי: שב ואל תעשה הוא. רבא אמר: הפקר ב"ד היה הפקר, דאמר ר' יצחק: מנין שהפקר ב"ד היה הפקר? שנאמ': (עזרא י') וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. רבי אליעזר אמר, מהכא: (יהושע י"ט) אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וגו', וכי מה ענין ראשים אצל אבות? לומר לך, מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילין העם כל מה שירצו.

ולפי פשט רש"י בגמ' שם, התירוץ הפקר בית דין הפקר קאי גם על השאלה הראשונה "ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית…". כלומר אם הפקר בית דין הפקר, הרי מתורץ הכל. ע' רש"י ד"ה רבא אמר:

רבא אמר – לעולם בין לרבנן דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא ותקין הלל דלא תשמט בין לרבי דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן דתשמט לא תיקשי דבר דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר דהפקר ב"ד בממון היה הפקר.

לכן פרוזבול יכול להועיל גם בשביעית שהיא מן התורה. אבל תוס' שם ד"ה מי איכא מידי, כתבו שרבא לא רוצה לתרץ על השאלה הראשונה הפקר בית דין הפקר, משום שלא היה לו להלל לעקור שביעית שהיא דאורייתא. וברמב"ם משמע בפרק ט' הלכה טז שפרוזבול מועיל רק אם שביעית מדרבנן, וראבד חולק:

כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה ועוברין על הכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר וגו' התקין פרוזבול כדי שלא ישמט החוב עד שילוו זה את זה, ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים, אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה.

השגת הראב"ד: אבל שמטה של תורה וכו'. א"א זה אינו מחוור דאביי הוא דאמר הכי אבל רבא פליג ואמר הפקר בית דין הפקר והלכך נוהג בכל זמן.

אם כן לדעת הרמב"ם התשובה הפקר בית הפקר קאי רק על השאלה ומי איכא מידי דמדאוריתא לא משמטא ותקנו רבנן דמשמטא, אבל לא על מה שמועיל פרוזבול. אבל הראב"ד שם חולק וסובר שרבא פליג וסובר שנוהג בכל זמן. (וע' משנת יוסף על פ"י מ"ג בשביעית בשיטות המפרשים, שמנה את כל הראשונים החולקים בזה).

יתכן שהמחלוקת היא בגדר הפקר בית דין. לדעת הרמב"ם הפקר בית דין מועיל רק להפקיר, אבל לא תקנו שפלוני יקח כסף של אחר משום הפקר בית דין. ולכן תשובת הגמרא "הפקר בית דין הפקר" הינו רק על השאלה השניה של הגמרא, איך יתכן שתקנו שמטה מדרבנן כשמדאוריתא הכסף שייך למלוה. אבל על השאלה הראשונה, איך תקנו פרוזבול, אם שמיטה היא מן התורה לא יתכן לתרץ הפקר בית דין הפקר, כיון שלא יתכן לתת כסף למלוה כשלא מגיע לו מדין הפקר בית דין. ואילו דעת רש"י והראב"ד שהפקר מועיל גם להקנות ממון לאחר, ולכן מדין הפקר בין דין יכול גם פרוזבול להועיל אף אם החיוב הוא מן התורה.

ויתכן שדבר זה תלוי במקור הלימוד שהביאה הגמ' לגבי הפקר בית דין (וע' מ"ש במשנת יוסף ע' קכג). וכ"כ יש"ש יבמות פרק י' סימן יט שהלימוד של ר"א שלומד מאלה הנחלות עדיף משום שממנו לומדים שיוכלו להפקיע ממון של אחר ולהחליט אותו לחברו, וכ"כ חתם סופר בגיטין והובא במשנת יוסף שם.

על פי זה מובן הרמב"ם בהלכות סנהדדין פרק כד הלכה ו':

וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר בית דין הפקר.

הרמב"ם לומר מהפסוק "יחרם כל רכושו" שממנו לומדים רק דין הפקעה ולא דין הקנאה. וזה כמו שכתבנו לרמב"ם שפרוזבול מועיל רק אם שביעית היא מדרבנן. אלא שלא נוח לפי זה מ"ש הרמב"ם "ומאבד ונותן", אבל ברמב"ם פרנקל הגרסא היא "ומאבד זכותן". וזה מתאים למ"ש בדעת הרמב"ם.

 

מתוך סדר המשניות צ"ע אם פרוזבול מבוסס על מסירת שטרות, בשביעית פרק י', במשנה ב' מובא דין המוסר שטרותיו לבית דין. ובמשנה ג' מובא שפרוזבול אינו משמט. קודם למשניות ג-ד שהובאו לעיל, כתוב במשנה ב':

… וכל מעשה בית דין אין משמטין המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אינן משמטין.

האם פרוזבול מבוסס על מסירת שטרות?

 

ובפשטות יש לומר שהפרוזבול הוא מדין מוסר שטרותיו לבית דין. וכן סוברים כמה ראשונים. כן דעת רש"י מכות ג ע"ב ד"ה מוסר שטרותיו

מוסר שטרותיו לב"ד – הוא פרוזבול שהתקין הלל שכתוב בו מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה.

וכתב חדושי הריטב"א מכות ג ע"ב:

ובמוסר שטרותיו לב"ד. פי' רש"י ז"ל והיינו פרוזבול שתקן הלל שכתוב בו מוסרני לכם וכו', והקשו עליו בתוספות שהרי במשנת מסכת שביעית מייתי הא ומייתי בתר הכי תקנת פרוזבול אלמא תרי מילי נינהו, ובספרי מייתי לה להא מן הכתוב שנאמר ואת אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך ולא מה שלאחיך בידך פרט למלוה על המשכון ומוסר שטרותיו לב"ד שאין משמטין, אלא ודאי כל שמוסר שטרותיו ממש לב"ד מדאורייתא אינו משמט דהא נגוש ועומד הוא, והלל תקן פרוזבול שלא יהא צריך למסור שטרותיו, וכן משום מלוה על פה שיאמר להם מוסרני וכו' וכדפרישנא בדוכתא, ואפשר כי רש"י ז"ל כך רוצה לומר דהיינו תקנת פרוזבול כלומר אהא אסמכה.

לדעת הריטב"א תקנת הלל אכן מבוססת על דין מוסר שטרותיו, אלא שהלל תיקן שלא יצטרך למסור בפועל את שטרותיו. ודעת התוספות בגיטין גם כן שתקנת הלל מבוססת על מסירת שטרות, אלא ששאלת הגמרא שם "מי איכא מידי דמדאוריתא משמט ותיקן הלל דלא משמט" היינו מדוע לימד את העם לעשות מסירת שטרות. וע' ר"ן על רי"ף שם בסוגיה בגיטין שהקשה, שהרי אם זה מועיל מן התורה אם כן מה תיקן הלל? ותירץ שהלל תיקן שאף אם לא מוסר בפועל את שטרותיו לבית דין גם כן מועיל. וע' סמ"ע חו"מ סימן ס"ז ס"ק כב. וע' רמ"א סעיף כ' וע' רש"י בביאור דברי רב נחמן שאמר "אימא ביה מילתא". שיתקן שסתם מלוין יהיו כמוסרים שטרותיהם לבית  דין.

 

אבל יש הסוברים שאין קשר בין מסירת שטרות ופרוזבול, כן משמע בתוספות מכות שכתבו שזה "תרי מילי" וכן ספר התרומות שער מה אות יא

ונ"ל שהמוסר שטרו לב"ד אינו כענין הפרוזבול, כי הפרוזבול אינו מועיל אלא בחוצה לארץ ואינו בא אלא בב"ד חשוב, וכדלעיל, וזה דבר חזק יותר ממנו. וראיה לדבר ששניהם נשנו במשנה במסכת שביעית מוסר שטרות לב"ד ופרוזבול לבד. ואף על גב דכתב [בפרוזבול] מוסרני לכם, כך היה אומר אבל לא היה מוסר.

וזהו מה שהקל ר"ג. אבל מסר [שטרו] חזק ומועיל יותר מפרוזבול, ויכול להיות אף בהדיוטות הואיל ויהיו ג' בני אדם. כך נראה לי באמת.

 

ויתכן לומר שלפי זה אין צריך בכלל את הפקר בית דין, אלא לטעם זה פרוזבול מועיל משום שהם אמרו והם אמרו, כלומר הם אמרו ששמיטה תשמט והם אמרו שפרוזבול מועיל כמו מסירת שטרות.

 

אם כן יתכנו שני הסברים בפרוזבול: א. משום הפקר בית דין, ובזה יתכנו שני הסברים האם מועיל גם לשמיטה  מן התורה. ב. משום שהוי כמוסר שטרותיו לבית דין.

ג

ויש עוד להעיר על לשון הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק ט' הלכה ב:

אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ.

מה כוונת הרמב"ם במה שכתב: "שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף"? בפשטות הרמב"ם בא להסביר את הקשר שבין יובל ובין שמיטת כספים שהיא חובת הגוף.

אבל דעת ראשונים אחרים שההיקש הוא בין שמיטת קרקע לבין שמיטת כספים ולא בין יובל לשמיטת כספים. ונראה לפרש את הקשר על פי דברי הנצי"ב כאן בהעמק דבר (טו,ב)

שמוט וגו' אשר ישה ברעהו לא יגש וגו'. מדבר בלשון נסתר ואח"כ חזר הכתוב את הנכרי תגוש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך בלשון נוכח וגם כפל לשון. אבל הענין דיש שני אופני הלואות. א' בשעה שישבו ישראל בשלותם על הארץ וכל עסק האדם היה זריעת השדה ועבודתה וכשאין לו במה לזרוע ה"ז לוה תבואה לזריעה ובתבואות הוא משלם ואם הגיע שביעית ועדיין לא שילם ע"ז הזהירה תורה על ב"ד שמוט כל בעל. ב"ד יעשו שמיטה היינו שישמיטו את בעל בעמיו שהוא משה לרעהו בכחו אזי ישמיטו את ידו לא יגוש וגו' ב"ד יזהירו אשר לא יגוש וגו'. ומפרש הטעם כי קרא שמטה לה'. זה הלשון שמטה לה' לא שייך אלא בשביתת הארץ. והוא טעם על שמוזהרים ב"ד להשגיח שלא יגוש משום שהגיע שביעית ואינו עובד את השדה וכאשר יגוש אותו יהיה מוכרח למכור השדה מש"ה הזהירה תורה שלא יגוש וגו': את הנכרי תגוש וגו'. בכאן מיירי בהלואה באופן שני. היינו בעסק מסחור. ומזהיר המקרא את המלוה דאת הנכרי תגוש ואשר יהיה לך את אחיך. אע"ג שאינו נוגע לשמיטת הארץ דומיא דנכרי שאינו שובת בשביעית מכ"מ תשמט ידך. אך יש נ"מ: אפס כי לא יהיה בך אביון וגו'. לא יגרום השמטת כספים שתהי' אביון שהרי המלוה על מסחור אם לא ישיב חובו נעשה המלוה אביון וא"כ יש לעשות תקנה לזה. והיינו תקנות פרוזבול. או למסור לב"ד. וא"כ אין הב"ד רואים להשמיט אדרבה ב"ד נכנסין בעובי הקורה שלא ישמיט ויהי' אביון:

לדעת הנצי"ב עיקר שמיטת כספים הוא משום שההלואות היו על תבואות. ולפי זה יתכן שזה דיוק לשון הרמב"ם שטעם שמיטת כספים הוא "שהרי ישוב הקרקע בלא כסף".