ב"ה
בדין עגלה ערופה – חידושו של השפת אמת
שמביאים עגלה ערופה על חלל גוי
ספר החינוך מצוה תקל
משרשי המצוה, כדי שיתעורר לב כל העם בראותם את המעשה הגדול הזה אסיפת זקני העיר וגדוליה, ויקחו פרה שהיא בהמה גדולה וילכו באסיפה ובהמון שהכל חפצים לראות ענינים אלה אל מחוץ לעיר, ולקול עריפתה יחרדו כל השומעים ויתעורר רעיונם על הדבר, וכל היודע בדבר מיד יהמה לבבו ותעיר מחשבתו להגיד מה שהוא יודע לפני הזקנים, ומתוך כך יבערו הרעים והרוצחים מקרבם. ומלבד הידיעה יש תועלת רב במעשה הגדול הזה להראות ולפרסם בהמון פרסום גדול כי חפץ הזקנים ואנשי הדעת יהיה למצוא הרוצח לנקום ממנו נקמת הנרצח, וכן מצאתי להרמב"ם ז"ל [מורה נבוכים פ"מ משלישי].
לכאורה הרי טעם המצווה לא רק למחות על הרצח ולמצא את הרוצח אלא גם על מצות הצדקה לזר רש"י דברים כא
(ז) ידינו לא שפכה – וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל:
ומקור רש"י הוא בגמרא סוטה מו, ב
זקני העיר רוחצין ידיהן כו' ת"ר (דברים כא) וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת"ל הערופה ומה ת"ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה.
וזה נפסק להלכה ברמב"ם רוצח ושמירת הנפש ט
ועורפין אותה שם בקופיץ מאחריה, ובית דין של אותה העיר עם כל זקני העיר אפילו הם מאה הכל רוחצין את ידיהן שם במקום עריפתה של עגלה. ואומרים שם בתוך הנחל בלשון הקודש ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כלומר שלא בא לידינו הנהרג הזה ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה, והכהנים אומרים בלשון הקודש כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, והולכין להן, והקב"ה מכפר על הדם שנ' ונכפר להם הדם.
ואם כן יש לדון האם עיקר מצות עגלה ערופה היא בגלל שיש צורך לגלות את הרוצח או שעיקר דין עגלה ערופה היא כדי לכפר על שלא פטרוהו בלא מזונות ובלא לויה.
לכאורה דבר זה הוא סתירה בין שתי גמרות: בגמרא בבבא בתרא כג ע"ב בסוגית רוב וקרוב שנינו:
אמר רבי חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואע"ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא אפילו הכי רובא עדיף מתיב רבי זירא (דברים כ"א) והיה העיר הקרובה אל החלל ואע"ג דאיכא אחריתי דנפישא מינה בדליכא וליזיל בתר רובא דעלמא ביושבת בין ההרים.
ומשמע בגמרא שהטעם שהולכים אחר הרוב או הקרוב, הוא כדי לגלות את הרוצח ולכן יש טעם ללכת אחר הרוב. וכן כתבו התוספות שם בד"ה בדליכא. אבל הקשו התוספות מגמרא סוטה:
בדליכא – תימה דהכא משמע דטעמא דהעיר הקרובה מביאה עגלה ערופה משום דמתוך הקורבא מוכח שמשם בא ההורג ובסוטה (דף מה:) תניא מנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין שמניחין אותה שאין בה בית דין והולכין לעיר אחרת שיש בה בית דין ואמאי והלא מתוך הקורבא נראה שמאותה שאין בה בית דין היה.
אם כן לכאורה הרי זו סתירה בין שתי הגמרות.
ולכאורה נפ"מ למה שדן במנחת חינוך (וכן בפירוש הר"י פערלא לספר המצות לרס"ג פרשה ח') האם יש חיוב עגלה ערופה לנמצא הרוג בעיר. וז"ל מנחת חינוך אות כד:
ופטפוטי דאורייתא טבים, ולא אבוש כי איני יודע אם נמצא חלל בעיר אם מביאים עגלה ערופה, אף דכתיב בשדה, אפשר דבר הכתוב בהוה. וגם דלא שייך מדידה, אפשר דהיא מצוה והיכא דלא שייך מדידה ג"כ שפיר דמי. ועיין ביומא כ"ג ע"א גבי ר' צדוק שאמר על מי להביא עגלה ערופה, אף דהיה בעיר, מ"מ אין ראיה, דמטעמים אחרים לא שייך עגלה ערופה כמבואר שם, ורק להרבות הבכי נתכוין, על כן אפשר אף בנמצא בעיר מביא.
והרי בעיר יש אמנם צורך לברר מי רצח, אך אין את צורך בכפרה על שלא פטרוהו בלא מזונות ובלא לויה ואם עיקר מצות עגלה ערופה הוא כדי לכפר על אלו שלא עזרו לו, בעיר יתכן שאין מקום לזה. אלא שבפשטות מיירי רק בהרוג שנמצא בדרך.
וע' בגמרא יומא כב, ב
(שמואל א' טו) וירב בנחל אמר רבי מני על עסקי נחל בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול (שמואל א' טו) לך והכית את עמלק אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה ואם אדם חטא בהמה מה חטאה ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז) אל תהי צדיק הרבה
שפת אמת מסכת יומא דף כב עמוד ב
שם בגמ' ומה על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כו' לכאורה משמע מכאן דאף על עכו"ם צריכין להביא עגלה ערופה דאל"כ מה מדמה אפי' כמה עמלקים לנפש אחד מישראל וגם לישנא דקרא כתי' סתם כי ימצא חלל, וכן הפוסקים לא הביאו כלל דצריך שיהי' החלל ישראל דוקא, ואולי י"ל דהקו"ח הוא מפני שבהרבה נפשות אולי הי' איזה גר מבניהם [אבל על עכו"ם א"צ להביא עגלה ערופה, וכ"מ מהא דאמרי' בסוטה (מ"ו) שמביאין ע"ע מפני שלא הניחו את ההרוג לעשות מצות], והא דאמרי' שיצתה ב"ק אל תהי צדיק הרבה ע"כ צ"ל בהא שיצתה ב"ק אל תרשע הרבה:[1]
על פי שפת אמת ניתן להבין:
רמב"ם רוצח ושמירת הנפש ט
אפילו ראה ההורג עד אחד אפילו עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה לא היו עורפין, לפיכך משרבו הרצחנים בגלוי בטלה עגלה ערופה.
ויש לומר שכיון שדין זה שייך גם בעכו"ם ועדות בעכו"ם בעד אחד כמבואר, לכן לא עורפים כשעד אחד מעיד.
ההגיון הוא שבעכו"ם העדות היא הגיונית. הרי מלך גם דן בעד אחד. דבר אנושי צריך לדון בעד אחד. זו פרשה ששייכת למוסר הטבעי.
אלא שיש להעיר שלכאורה קשה הרי עדות אשה בעגלה ערופה גם כן כשרה, אילו בדיני בן נח אשה פסולה ע' רמב"ם מלכים ט הלכה יד
וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.
איסור הריגת גוי:
בענין הריגת גוי כתב הרמב"ם (הלכות רוצח פ"ב הי"א):
ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין, שנאמר 'וכי יזיד איש על רעהו' ואין צריך לומר שאינו נהרג על הגוי.
ב"כסף משנה" שם הביא מכילתא, שהורג גוי פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים:
איסי בן עקיבא אומר: קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה שהוחמרו הוקלו. באמת אמרו: פטור מדיני בשר ודם ודינם מסור לשמים. וזהו שכתב רבינו 'אינו נהרג עליו בבי"ד', כלומר אבל בדיני שמים חייב.
וב"משך חכמה" כתב:
במכילתא רעהו – להוציא את אחרים. איסי בן עקיבא אומר… פירוש בדבאמת גם כעת אנו מוזהרים על רציחת אחרים, ומה שפטור ישראל שהרג עכו"ם (בימים הקדמונים) הוא משום שהוחמרו, פרוש שדמו של ישראל חשוב בעיני מלכו של עולם, ולכן אינו נהרג עבור עכו"ם. לכן הקלו העכו"ם שישראל ההורגן פטור… ומהאי טעמא נראה דאדם המזיק לעכו"ם חייב לשלם אע"ג דאם הורגו אינו נהרג, ולא שייך בזה 'ולא יהא ממונו חמור מגופו, דטעמא דפטור בהורגו משום שקשה בעיני השם להרוג ישראל ויקר המותה לחסידיו, מה שאין כן ממונו ודו"ק. ויתכן משום דישראל שהרג בן נח איכא מלבד חטא הרציחה עוד עוון דחילול השם יתברך… ובזה אמרו אין יום הכפורים ותשובה ויסורים רק מיתה ממרקת. נמצא דין עונש מיתה על חילול השם, ואיך יכופר לו על ידי מיתה חטא הרציחה, ועל כרחין דינו מסור לשמים, ודו"ק.
ובראב"ן (ב"ק דף קיג) כתב: "דאסור לגנוב דעת הגוי, ד'לא תגנוב' דומיא ד'לא תרצח' ו'לא תנאף' דהוי בין לישראל ובין לגוי" (ועיין אבן שלמה). ביראים (סימן קעה) כתב שהריגת גוי היא "תולדת רוצח". וכן משמע בתוספות (עבודה זרה י ע"ב ד"ה "חד") שכתבו: "והלא שפיכות דמים הוא משבע מצות בני נח, ואפילו לישראל אסור, דהא תניא: העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא היו מעלין ולא היו מורידין". בלשונו של הרב קוק בתשובה בנוגע להכרזה על מלחמת רשות, (משפט כהן, סימן קמ"ה עמוד שנ):
די"ל דכל זמן שאין התנאים מספיקים (להכרזה על מלחמת רשות) להכריח, ה"ה כרציחה בעלמא.
באשר לחידושו של השפת אמת, במאירי (סוטה מו ע"א) כתב שיש חיוב עגלה ערופה גם על טריפה שנמצא הרוג, אבל עם זאת כתב בפירוש שחלל הינו חלל ישראל.
ויתר על כן בקשר ליחס לגוי
משנה אבות ג
רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקבל את כל האדם בשמחה:
וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות מסכת אבות פרק ג
אחר כך אמר: אל תחשוב כי אשר הזהרתיך מן השעשוע עם הצעיר בשנים, יחייב שתקבלהו בזעף או בפנים זועמות. לא זו הכוונה. אלא ראוי שתקבל בני האדם כולם, קטנם וגדולם, בן החורין מהם והעבד, כל איש ממין האדם, בשמחה ובטוב לבב. וזה יותר ממאמר שמאי בסבר פנים יפות.
ובאשר לשאלה אם כהן שהרג גוי נפסל מנשיאת כפים מדין "ידיכם דמים מלאו", עין משפטי עוזיאל מה"ת סימן ט', ובאשר לדינם של ישמעאלים בזמן הזה עין משפט כהן סימן ס"ג.[2] (ועין בחזון איש בבא-קמא סימן י' (אות טו) דמלחמת רשות לא הותרה כנגד הגויים הזהירים בז' מצוות, אעפ"י שלא קבלו עליהם.[3]
אבל יש לברר את הברייתא במסכת סופרים (פרק טו): "הטוב שבגויים הרוג". האם זו הוראה הלכתית למעשה, או שיש להבינה בהקשר חלקים אחרים של אותה ברייתא: "הטוב שברופאים לגיהנום" ו"הכשירה שבנשים בעלת כשפים"? האם זו הלכה מבוססת על גדרי רודף, או שיש כאן קולא לגבי הריגת גוי. כלומר: האם "הטוב שבגויים הרוג" פירושו הרחבת דיני רודף למצבים שבישראל לא היו נכללים בהיתר הריגת רודף, ואפילו בחשש קל הכלל הוא הטוב שבגויים הרוג, או שיש כאן קולא בהלכות רוצח ביחס לגוי, כפי שאולי משמע גם מההלכה שבן נח נהרג בלא התראה (רמב"ם, הלכות מלכים, פ"ט הי"ד).
בגמרא מסכת עבודה זרה (כו ע"א): "תני רבי אבהו קמיה דר' יוחנן: העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין", וכתבו התוספות (שם, ד"ה: 'ולא מעלין'):
וא"ת הא אמרינן במסכת סופרים 'כשר שבכנענים הרוג'. וי"ל דבירושלמי דקידושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה, ומביא ראיה מ'ויקח שש מאות רכב בחור', ומהיכן היו מהירא את דבר ה'.
דברי תוספות אלו הובאו ב'בית יוסף' יו"ד (סימן קנח), ובשו"ע שם כתב:
עובדי כוכבים מז' עממין שאין בינינו וביניהם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכו' אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות, כגון שראה אחד מהם שנפל לים אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר, לפיכך אין לרפאותן אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא משום איבה.
ובש"ך (שם, ס"ק א) כתב על דברי השו"ע: "אבל בשעת מלחמה היו הורגין אותן בידים, דאמרינן טוב שבעובדי כוכבים כו'". ובגרסתנו במסכת סופרים (דפוס וילנא, פרק טו הלכה י) הדברים כתובים בפירוש: "הטוב שבעובדי כוכבים בשעת מלחמה הרוג". יוצא, לכאורה, שבזמן מלחמה מותר להרוג גויים (בניגוד לימי שלום אז אין מעלין ואין מורידין). ואם כך אין צריך לדקדק בשעת מלחמה שלא להרוג נשים וילדים במצבים שונים, כגון בשעת פריצה לבית שיש דיירים, או בהפגזה של ישובים שבהם יש מחבלים, שהרי כולם בכלל "הטוב שבגויים".
אבל מתוך דברי הרמב"ם, שכתב הב"ח (יו"ד קנח) שדעתו כדעת התוספות, נראה שהפשט הוא אחר. הרמב"ם (הלכות רוצח, פ"ד הי"א) כתב:
אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן אין מסבבים להן המיתה, ואסור להצילן אם נטו למות.
כתב הב"ח שהרמב"ם יישב בזה את קושית התוספות מדין "הטוב שבגויים הרוג". אבל יש להביא גם את לשון הרמב"ם בהלכות עכו"ם (פ"י ה"א):
אין כורתין ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו"ם, שנאמר 'לא תכרות להם ברית', אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו. ואסור לרחם עליהם שנאמר 'ולא תחנם'. לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות לא יצילנו אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה.
ברור מדעת הרמב"ם שפירוש המילים: "בשעת מלחמה" שבגרסתנו בתוספתא, ו"שאין בינינו ובינם מלחמה" שבהלכות רוצח, המדובר בזמן שהגוי אינו נלחם עמנו, ואין המדובר בהיתר לזמן המלחמה בגלל מצב מלחמה שהוכרז, אלא בזמן שאותו גוי שאני רוצה להרוג הוא עושה אתנו מלחמה. ההיתר בשעת מלחמה הוא אם כן לגבי הגויים הנלחמים בפועל עמנו, ועליהם נאמר הטוב שבגוים הרוג. אבל האוכלוסיה שאינה נלחמת עמנו עליה לא נאמר "הטוב שבגויים הרוג". לכן מסתבר שאין כאן היתר משום שבשעת מלחמה לית דין ולית דיין, אלא הכוונה היא שאם הגוי נלחם עמנו, גם הטוב שבגויים הרוג. וכאמור, זה גם הפשט בתוספות ובדברי הש"ך.
שאלה זו נוגעת גם לענין נתינת צדקה לגוי, שהרי "ידינו לא שפכו את הדם הזה" – "שלא פטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה" אלא שבגמרא משמע שאין דין צדקה לגוי:
גיטין סא, א
ת"ר מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום
בבא בתרא י, ב
איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו שדרינהו קמיה דרבא קבלינהו משום שלום מלכות שמע רבי אמי איקפד אמר לית ליה (ישעיהו כ"ז) ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה ורבא משום שלום מלכות ורבי אמי נמי משום שלום מלכות דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי עובדי כוכבים ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו ור' אמי דאיקפד הוא דלא סיימוה קמיה.
קובץ שעורים ב"ב שם:
איפרא הורמיז וכו' משום שלום מלכות וכו' לעניי עכו"ם יהבינו, ומשמע לכאורה דבכה"ג ליכא מצוה וקשה דא"כ אפי' בלאו טעמא דשלום מלכות נמי שרי, וצ"ל דגם בעניי עכו"ם איכא מצוה אלא דכל דאפש' למעט המצו' צריך למעטה וכן משמע בחידושי הר"ן – סנהדרין נ"ז – דילפינן מאברהם דבני נח נצטוו על הצדקה ולמי נתן אברהם צדקה אם לא לב"נ, ויש לדחות שנתן לאותן שנתגיירו על ידו כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן… אמנם מדתנן מפרנסין עניי עכו"ם מפני דרכי שלום, משמע דאי לאו דרכי שלום ליכא שום מצוה, וצ"ל דהוא דוקא בישראל אינו מצווה לתת לעכו"ם, דקראי דכתיבי בישראל איירי לתת לאחיך, אבל מצות ב"נ על הצדקה היא לתת גם לעכו"ם:
ובשו"ע או"ח תרצד סעיף ג':
אין מדקדקים במעות פורים אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו; ובמקום שנהגו ליתן אף לא"י, נותנים.
וכתב המשנה ברורה שזה משום דרכי שלום, והט"ז כתב שבמקום שלא הורגלו בכך הרי זה גוזלים את העניים.
ואם כן צריך עיון אם ענין עגלה ערופה אם שייך חידושו של השפת אמת לגבי גוי, האם זה נוגע לצד של מה שהציבור שלחוהו בלא מזון, או כפי שעולה על פי הנ"ל רק משום איסור רציחה.
-
וע' מנחת חינוך תק"ל אות כב:
אך אם נמצא חלל שמכירין אותו שהוא תינוק והוא ספק נפל <על פי הדינים המבוארים, בשערו וצפורניו ובן שבעה או שמונה, אין כאן מקומו>, אני מסופק, אפשר בספק נפל דהוי ליה ספק כפרה, והבאתי לעיל [אות ז'] שמספק חייב להביא עגלה ערופה דספק כפרה לחומרא, או אפשר דהתורה לא חייבה עגלה ערופה רק בנפש שההורג חייב מיתה עליו אז מביאין עגלה ערופה, ובספק ג"כ כגון (כמו) צף שכתבנו לעיל [שם], דחייב מיתה, רק דהוא ספק אם התורה חייבה בעגלה, אמרינן ספק כפרה לחומרא, אבל אם הוא ספק אם הרוצח חייב מיתה דאין הורגין את הרוצח, כגון בספק נפל שציירנו, א"כ פטור בודאי מעגלה ערופה דהתורה לא חייבה בעגלה רק בנפש שחייבים עליו מיתה. ויש סמך לזה דכתיב ואתה תבער הדם וגו', ודרשינן בירושלמי סוטה פ"ו ה"ו אם נמצא הרוצח יהרג, א"כ בכי האי גוונא מיירי הפרשה באופן שחייב מיתה על הנהרג. או אפשר אף דאינו נהרג מספק, מ"מ לענין הבאת עגלה ערופה הוי ליה ספק כפרה להחמיר, וזו חקירה נאה, וצ"ע בזה: ↑
- "ודאי יש לסמוך ע"ד הב"ח, שמשיג אב"י ודייק מלשון הטור דישמעאלים אינם כעובדי עבודה זרה לענין מתנ"ח. ולענין חניה בקרקע הוי סברה יותר גדולה דאינם כעובדי עבודה זרה, כיון דמפורש בקרא: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוקיהם", א"כ עיקר הקפידא הוא בעבודה זרה. וכ"נ מדעת הסמ"ע בסי' רמ"ט, דגבי מתנת חינם יש יותר להקפיד שיהיה דוקא גר תושב… ומש"כ הדר"ג, שגם לגר תושב יהיה אסור גם להשכיר קרקע בארץ ישראל, זהו דבר שאינו עולה על הדעת, שהרי התורה אמרה "עמך ישב בקרבך וכו' בטוב לך" (וקראתו תושב), ואם לא נשכיר לו איך נקרא שישב, ומשום כך הוא נקרא ג"כ "גר שער", ומדברי הה"מ בפי"ד מהא"ב ה"ט מפורש שבגר תושב מותרת חניה בקרקע". ↑
- "וגם לענין מלחמת רשות נראה דלא הותר בשומרין ז' מצוות, והתם קתני היתר יפ"ת, ואע"ג דקבלת ז' מצוות בלא מס ועבדות לא מהני. כמו שכתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות מלכים הלכה ד'. מ"מ תחילת גישה למלחמה לא מצינו בשומרי ז' מצוות" ↑