ב”ה
פרשת ראה – טעמא דקרא לגבי עיר הנדחת
בפרשתנו נמצאת מצות עיר הנדחת, דברים יג, יג – יז:
(יג) כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר: (יד) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: (טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ: (טז) הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב: (יז) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה’ אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד:
במשנה בתחילת סנהדרין “אין עושין עיר הנדחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד אין עושין עיר הנדחת בספר”. ובגמ’ סנהדרין טז, ב
אין עושין עיר הנדחת בספר מאי טעמא מקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר…
תניא כוותיה דרבי יוחנן אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל אבל עושין אותם שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין וסמוכה לספר אפילו אחת אין עושין מאי טעמא שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל ותיפוק לי דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר רבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא.
בשני מקומות נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אם דורשים טעמא דקרא. לגבי חובל בגד אלמנה, ולגבי האיסור למלך להרבות לו נשים. בבא מציעא קטו, א
תנו רבנן אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר עשירה ממשכנין אותה ענייה אין ממשכנין אותה שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה למימרא דרבי יהודה לא דריש טעמא דקרא ורבי שמעון דריש טעמא דקרא והא איפכא שמעינן להו דתניא ולא ירבה לו נשים רבי יהודה אומר מרבה הוא ובלבד שלא יהו מסירות את לבו רבי שמעון אומר אפילו אחת והיא מסירה את לבו הרי זה לא ישאנה אם כן מה תלמוד לומר ולא ירבה לו נשים אפילו כאביגיל לעולם רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש קרא ולא ירבה לו נשים ולא יסור מאי טעמא לא ירבה לו נשים משום דלא יסור ורבי שמעון מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא לכתוב רחמנא לא ירבה ולא בעינן לא יסור ואנא ידענא מאי טעמא לא ירבה משום דלא יסור לא יסור דכתב רחמנא למה לי אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה.
ומעיר על זה הרב אשר וייס, מנחת אשר במדבר פרשת חוקת:
ולמדנו מדברי הגמ’ שם דאף שאין הטעם מפורש בתורה ס”ל לר”ש דדרשינן טעמא דקרא כגון בהא דלא תחבול בגד אלמנה דאין הטעם מפורש, וכאשר הטעם מפורש מודה אף ר’ יהודה דדרשינן טעמא דקרא, ולכן חידש דאם אינן מסירות את לבו מותר לו להרבות, ור”ש חידש דכאשר הטעם מפורש הו”ל כייתור כיון דבלא”ה דרשינן טעמא דקרא ולכן יליף ר”ש דאף כשאינו מרבה אלא נושא אשה אחת אם יש חשש שתסיר את לבו עובר בלאו עיין היטב בסוגיא.
ולכאורה יש חידוש לומר דר”ש דריש טעמא דקרא לחדש הלכה אף כשאין מקור לטעם אלא מאובנתא דליבא הוא דמי יעלה לנו השמימה לומר כזה ראה וקדש, ואטו לר’ שמעון נחדש הלכה למעשה לפי כל טעמי המצוות שכתבו הראשונים כמו טעמי הרמב”ם והרמב”ן וספר החינוך.
ונראה לכאורה דאף ר’ שמעון לא דריש טעמא דקרא אלא במצוות שכליות שהן בכלל המשפטים וטעמם מובן באופן ברור אם מתוך עצם הענין אם מתוך כונת הכתוב, כהא דלא ירבה לו נשים דנקט ר”ש דמסתבר דאין כאן ענין נסתר מצד עצם שלימות האדם בעבודת הא-ל אלא משום שלב המלך לב כל ישראל הוא כמ”ש הרמב”ם (הלכות מלכים פ”א) הקפידה תורה על הסרת לבבו, וכהא דלא יחבול בגד אלמנה, דמדקאמרה תורה על בגד אלמנה ולא על בגד נשואה חזינן דלא בכל הנשים הקפידה תורה, ומדלא נאסר בגד אלמן חזינן דלא משום שהיא שבורת לב ומסכנה נאסר לחבול בגדיה וע”כ אין זה אלא משום שהיא אשה בודדה כדי שלא להשיאה שם רע בשכנותיה ודו”ק בזה.
מצאנו עוד מקומות שבהם רבי שמעון לשיטתו שדריש טעמא דקרא, ע’ יבמות עז ע”א:
כתנאי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים דרכו של איש לקדם וכו’
וכן בראשונים מצאנו גם טעמא דקרא עם נפ”מ הלכתיות:
הרי”ף בתחילת ב”ק (פ”א ה”ב) כותב: “ושן ורגל ברה”ר פטורין, משום שאורחייהו הוא”. הוא מציע הסבר לפטור על נזקי שן ורגל ברשות הרבים. דרכו של אדם ללכת שם עם בהמתו. לכך מיועדת רה”ר, ולכן לא סביר לדרוש ממנו להשגיח על בהמתו. סביר יותר לצפות מבעלי פירות או חפצים שונים לא להניחם שם ללא השגחה.
הרא”ש (שם, סי’ א) כותב על כך:
תמיה לי, מה הוצרך לפרש טעמא דפטירי משום דאורחייהו הוא, הא קרא כתיב- ובער בשדה אחר, ודרשינן- ולא ברה”ר. ואפשר שבא לפרש טעם הפסוק, למה פטרתו תורה ברה”ר, לפי שדרכו לילך ברה”ר וא”א שילכו הבעלים אחריהן תמיד. אבל קרן חייבת ברה”ר, אע”פ שדרכו לילך שם, דכיון דאייעד ויודע שהוא נגחן הוה ליה למריה לנטוריה, והכי קיי”ל דקנסא הוא כי היכי לדינטריה לתוריה.
ונפקא מינה מטעם זה, שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברה”ר ומקצתו ברה”י, ודרסה עליו ברה”ר ושברה ברה”י כלים, כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו- פטורין.
ובפלפולא חריפתא שום אות ט’ כתב:
ואני מתמיה מאוד על כל זה דמנין לו להרי”ף לפרש טעמא דקרא מלבו ולהוציא דין מכח אותו הטעם שהוא דלא כמסקנא דגמרא.
והאריכו האחרונים בנושא זה. ובאחרונים יש הסבר מקובל, שיש הבדל בין גדר ובין טעם. את גדר המצוה אנו יכולים להבין ולהסיק ממנה השלכות, אבל לגבי טעם המצוה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון.
דוגמא לחילוק זה מביא א”מ ז”ל ממצות התוכחה, רמב”ם דעות ו, ז:
הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך…
ונפ”מ אם זה טעם או גדר, שאם זה טעם יתכן שלא נלמד מכך נפ”מ הלכתיות אלא אם כן נפסוק כרבי שמעון. אבל אם זה גדר, הרי זה לכ”ע ולכן נכון מה שכתב המשנה ברורה בביאור הלכה סי’ תרח בהלכות יום הכפורים, שאם התוכחה לא תועיל אין צריך להוכיח. משום שגדר המצוה הוא להחזירו למוטב, ואם לא יתקיים גדר המצוה, אין טעם לקיים את המצוה.
ויש להוסיף שאפשר להבין את גדר המצווה גם בלי להבין את טעמה, כך כותב הרב שילת במאמרו “לדרכי לימודו של הגאון רבי גדליה נדל” כשמתאר כך את היחס בין גדר לטעם:
הרעיון של המצוה אינו שייך למה שנקרא בשם “טעמי המצוות”, ואף לא לשיטת ר’ שמעון דדריש טעמא דקרא. הרעיון של המצוה הוא בעצם מה שרגילים לקרוא ה”גדר” ההלכתי של המצוה, אבל הגדר הזה אינו ענין פורמלי גרידא, שגוזרים אותו מתוך הדינים המופיעים בגמרא מבלי לשאול לטעמם, אלא הוא הרעיון שהמצוה מבטאת, שהוא הרבה פעמים המקור לדינים המופיעים בגמרא. את הרעיון החכמים מבינים מהתבוננות מושכלת בכתוב, ומרעיון יסודי זה גוזרים דינים, הן מסברה, הן מדיוקי לשון בכתוב, והן באמצעות יג מידות.
וע”ע מנחת אשר במדבר פרשת חוקת שהאריך בזה.
במקום שאין נפ”מ הלכתית ודאי שצריך למצא טעם הכתוב, כפי שכותב הרמב”ם בסוף הלכות תמורה, פרק ד, יג
אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם, הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה.
והרמב”ם כתב טעמים לתקיעת שופר בפרק ג’ הלכות תשובה, לטהרת מקוה בסוף הלכות מקוואות.
ובסוף הלכות מעילה ח, ח כתב הרמב”ם:
ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה’ פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה’ ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול, הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים, והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים, והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים, והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם, והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע, אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח, וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו”ם שהיו משיבין על החקים, וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך, ונאמר שם בענין כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני, וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
ההלכה היא לכאורה שלא דורשים טעמא דקרא, ע’ רמב”ם הלכות מלוה ולוה פרק ג’ הלכה א’ ורמב”ם הלכות מלכים פרק ג’ הלכה ב’.
ולכן קשה על הרמב”ם רמב”ם עבודה זרה ד, ד
…ואין עושין עיר הנדחת בספר כדי שלא יכנסו עובדי כוכבים ויחריבו את ארץ ישראל, ואין בית דין אחד עושה שלש עיירות הנדחות זו בצד זו, אבל אם היו מרוחקות עושה.
אמנם כתבו התוספות סוטה יד ע”א ד”ה כדי שלכ”ע ניתן לדרוש טעמא דקרא כשאין לזה נפ”מ הלכתית, כמו שהבאנו לעיל מהרמב”ם (וע’ מהרי”ץ חיות שכתב שדעת הרמב”ם כתוספות).
אבל כאן הרי יש נפ”מ שאין עושים עיר הנדחת בספר אמנם הכסף משנה כתב בכל זאת שאין כאן נפ”מ:
ומאחר שרבינו לא ס”ל כר”ש דאמר אלמנה עשירה ממשכנין אותה לא ה”ל למכתב האי טעמא אלא לפי שאין ביניהם נפקותא לענין הדין שזה טעם מתקרב אל השכל וגם חכמים אין מכחישים אותו אלא שאומר דאפילו לא הוה האי טעמא מקרא נפיק ראה רבינו לכותבו.
אלא שיש לדחות את דברי הכסף משנה, שאם אין נפ”מ מדרשה הגמ’ לא היתה שואלת על מה שמביאה הגמ’ את הדרשה שאין עושין עיר הנדחת בספר משום שכתוב “בקרבך”: “ותיפוק לי דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר רבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא”. שהרי לכ”ע דורשים אם אין נפ”מ, אלא שיש נפ”מ ולכן זה רק לר”ש.
וכתב המנחת חינוך כמה נפ”מ מכך שיש טעם לכך שאין עושים עיר הנדחת בספר:
- לדעת ת”ק שזו גזירת הכתוב, אם כן גם במדיחים אין עושים דין שהרי זו גזירת הכתוב. משא”כ לרבי שמעון דבאמת חייבים הם בדן עיר הנדחת, רק מחשש שמא יחריבו אין מקיימים את הדין איתם, אם כן במדיחין כן ניתן לעשות דין
- נפ”מ אם ידוע לנו שהעכו”ם לא יחריבו. לרבי שמעון כיון שיש טעם לכך, אם אין חשש ניתן לעשות עיר הנדחת גם בספר.
- נפ”מ נוספת כתב המנחת חינוך: “עוד יש נ”מ דזזה פשוט אם עדים מעידים על אחד שעבר עבירה לפני כמה שנים דנין אותו והורגין ונתלין ומלקין וזה פשוט. א”כ בעיר שעומדת על הספר שהודחה רובא ע”פ דין התורה ואח”ז היו ישראל כובשין עוד עיירות הסמוכים מיד עכו”ם ועתה אין עיר זו עומדת על הספר ואזיל לה החשש מחורבן א”י דלת”ק דגזה”כ הוא א”כ לא נעשית עהנ”ד כלל כי כך גזרה התורה הקדושה אבל לר”ש אז נעשית ג”כ עהנ”ד רק הטעם דלא יחריבו ועתה אזיל החשש בודאי עושין אותה עהנ”ד כי אזיל החשש הנ”ל ודברים הללו ג”כ ברורים בלי שום פקפוק.”
- “עוד נ”מ דבאותן עיירות שגזה”כ דאינן נעשין עיר הנדחת נידונין העובדים בסקילה כיחידים וכאן נמי בספר לת”ק דגזה”כ הוא אם כן נידונין בסקילה ככל עובדי עכו”ם ולא שמענו ביחידים העוברים עבירה לחוש לחורבן א”י בודאי נידונין בסקילה וממונם פלט דגזה”כ כן היא דאין להם דין עהנ”ד אבל לר”ש דדריש טעמא דקרא א”כ אין מחריבין את העיר הנשים והטף ואין הורגין הבהמות ואין שורפין את שללה אבל מ”מ דנין את היחידים העובדים אבל אין יכולים לדונן בסקילה כי באמת נתחייבו רק במיתה קלה בסייף והאיך נידונין בחמורה”.
ואם כן קשה אם הרמב”ם פסק שלא כרבי שמעון, מדוע כאן פסק כרבי שמעון?
אלא שברמב”ם יש סתירות רבות בענין זה.
רמב”ם איסורי ביאה יב, א
ישראל שבעל עכו”ם משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לעכו”ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, אחד שבעה עממין ואחד כל אומות באיסור זה, וכן מפורש על ידי עזרא ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו.
וכתב על זה הטור זה אינו אלא בז’ אומות, טור אבן העזר הלכות אישות סימן טז
ונ”ל שאינו אלא בז’ עכו”ם דלא קי”ל כרבי שמעון דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין.
וכתב כסף משנה איסורי ביאה יב, א
וי”ל שרבינו פסק בהא כר”ש מדאמרינן בפ”ג דקידושין (דף ס”ח:) [נכרית] דולדה כמותה מנ”ל אר”י משום רשב”י אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי וכו’ ההוא בז’ עממים כתיב שאר אומות מנ”ל אמר קרא כי יסיר לרבות כל המסירים הניחא לר”ש דדריש טעמיה דקרא אלא לרבנן מאי טעמייהו וכו’ ומדחזינן דסתמא דגמרא כר”ש אלמא הלכתא כוותיה.
אם כן לדעתו של הכסף משנה הרמב”ם במקום זה פסק כרבי שמעון משום סתמא דגמרא. “ורבינו תפס עיקר כפשט הסוגיה”.
וכן כשעסקנו בדיני גניבה וגזילה דנו בדברי הרמב”ם גניבה א, ב:
אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם, הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך.
והבאנו את לשון הרמב”ם בספר המצוות שמשמע שזה איסור תורה ולא אסמכתא בעלמא. הרי שהרמב”ם מעצמו דורש טעמא דקרא. וכן אומר הרמב”ם גם נפ”מ הלכתית מטעם המצוה, וכאן משמע שדריש טעמא דקרא. אבל כאמור, שיטת הרמב”ם לא חד משמעית בענין זה של דרישת טעמא דקרא.