ב"ה טיוטא בהכנה
בענין תנאי בספירת העומר
ויקרא כג, טו-טז:
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַד':
בשולחן ערוך סימן תפט סעיף ג' כתב שהמתפלל עם הציבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה ואם יזכור בלילה יברך ויספור. וכתב הט"ז שאם כן אינו יודע מה תועלת יש לו אם מונה עם הציבור. והביא את דברי הבית יוסף כאן:
כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' רמב) כתוב במחזור ויטרי (ח"א עמ' 301) המתפלל עם הציבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה מימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא בירכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה אבל כתב הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ז ה' כה) אם מנה ולא בירך יצא וכן עיקר ולפיכך צריך ליזהר מי ששואל אותו חבירו כמה ימי הספירה שיאמר לו אתמול היו כך וכך שאם אומר לו היום כך וכך נמצא שכבר מנה ואינו יכול לחזור ולמנות בברכה ודוקא כשהגיע זמן הספירה דהיינו בין השמשות אבל אם שאל אותו מבעוד יום ואמר לו כמה יהיה לנו מהספירה זה הלילה יכול לומר לו כך וכך הם ואין בזה חשש עכ"ל.
ומתוך דברי אבודרהם משמע שעושה כאן תנאי שאם יזכור יברך "ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה" ואם כן הרי עושה תנאי ומשמע בבית יוסף שדחה את דברי אבודרהם, ולא מועיל תנאי משום שגם בלא ברכה הרי יצא ידי חובה. ולכן כתב הט"ז שמברך עם הציבור כדי שלא יחשדוהו שאינו רוצה לספור. והמשנה ברורה כתב "וקאמר המחבר דהוא ימנה עמהם פן ישכח אח"כ ויחשוב בדעתו אם אזכור אח"כ בלילה למנות אין אני רוצה לצאת בספירה זו וכדלקמיה בהג"ה". ומשמע שעושה תנאי.
והנה, בשו"ע סימן מ"ו לגבי קריאת שמע כתב הרמ"א בסעיף ט' שטוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כי לפעמים שוהין עם קריאת שמע קראותה שלא בזמנה ויוצא בזה.[1] וכתב שם רע"א בהגה על מגן אברהם:
ונלע"ד בירא שהצבור יעברו זמן קריאת שמע יכוין בדרך תנאיאם יעברו יהא יוצא בזה ואם לא יעברו לא יצא בזה כמ"ש הב"י סימן תפ"ט לענין ספירת העומר.
והמשנה ברורה שם דן בזה בביאור הלכה ולא הביא את דברי רע"א.
ובסידור הגר"א כתב הגר"י מאלצן בדיני קריאת שמע את דברי הגר"א שאין זה נכון לקרא קריאת שמע בלא ברכות, ועל דברי רע"א שיעשה תנאי כתב: "יש אומרים בשם הגאון מוהרי"ס זצוק"ל דבעינן דיני תנאי היינו תנאי כפול והן קודם ללאו.[2] אלא שאם צריך להתנות על פי משפטי התנאים, הרי לא מועיל תנאי בדבר שאי אפשר לעשותו על ידי שליח, ואם כן לא לכאורה מועיל תנאי בכלל בזה זה (ע' ציץ אליעזר בזה)?
ומצאנו גם תנאי לגבי תקיעת שופר, ברמ"א סימן תק"צ סעיף ו':
הגה: ואם תקע תקיעה אחת בין ב' סדרים והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה, יצא (ב"י).
אלא שיש הבדל בין התנאי של המ"א לבין הנדון שלנו. שבנדון שלנו, יש כאן לא רק תנאי אלא גם ברירה, שצריך שיוברר אח"כ באיזו קריאת שמע הוא התכוין.
אבני נזר או"ח ח"ב סימן תמט
חילוק בין תנאי בדבר שצריך רצון ובין דבר שצריך כוונה ע' עונג יום טוב. וע' חזון יחזקאל. ,
וע' ספר חזון נחום סימן ל"ב שדן בתנאי לגבי קידוש.
וע' ארץ צבי
שו"ת שאילת שמואל סימן ד'
האלף לך שלמה סימן מב
זכר יהוסף סימן כא.
מחזה אברהם סימן לד.
דע"ק יו"ד סימן י"ט ס"ק ד' בענין כוונת ספק.
בענין כוונה לחליצה, ע' ציץ אליעזר שם.
ע' עונג יום טוב סימן ג' במחלוקת מגן אברהם וט"ז אם סופר עם הציבור לפני חשיכה אם יתנה.
על מ"א שאלת פרי מגדים שהרי גם כוונה הופכית גורמת שלא יצא, ומדוע כתב המ"א רק למחבר שמצוות צריכות כווונה שמועיל תנאי.
ופרי מגדים שאל עוד
תנאי: באכילת מצה
תנאי בלשמה: גמ' גיטין פ"ג.
ע' מקראי קדש
קריאת שמע על תנאי: ציץ אליעזר ח"ז סימן ד'