אמר – מצות חינוך לסבא

ב”ה אייר תשס”ט

פרשת אמור – מצות חינוך לסבא

כתב הרמב”ן בתחילת הפרשה (כא א):

אמר ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים. לשון רש”י מדברי רבותינו (יבמות קיד א). והאזהרה הזאת, לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים. ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפי מדרש רבותינו (שם) בדם ובשרצים וטומאה, ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים, אבל אם יעשו הם לדעת עצמן אין אנו מצווין עליהם להפרישם.

ובילקוט שמעוני פרשת שלח כתב גם לגבי אולו לשון הכתוב בנסכים ולגבי ציצית ש”להזהיר גדולים על הקטנים” פירושו מצות חינוך:

בני ישראל להזהיר גדולים על הקטנים להנהיגן במצות ציצית, מכאן אמרו כל תינוק שיודע להתעטף חייב בציצית, וכל שהוא יודע לנענע חייב בלולב, וכל שהוא יודע לשמור תפילין חייב בתפילין, וכל שהוא יודע לדבר אביו (ואמו) חייב ללמדו שמע ותורה ולשון הקודש ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם.

האם מצות חינוך היא רק על ההורים או גם על הדור הקודם, הסבא וסבתא? לכאורה הרי זו משנה מפורשת בסוכה כח ע”א:

קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל קטן.

אמנם אין הלכה כשמאי בזה שמחייב את הקטן, אבל מכל מקום לכאורה מוכח ממשנה זו שגם הסבא חייב במצות החינוך. וברש”י יבמות טו ע”א כתב על משנה זו המובאת שם: “דסבירא לי’ לשמאי קטן הצריך לאמו חייב בסוכה”. וכן כתב הרמב”ם בסוכה בפירוש המשניות:

ואין הלכה כשמאי שהחמיר וחייב סוכה לכל הזכרים בכל הגילים.

הרי שרש”י ורמב”ם סוברים שאכן המדובר שם בדין חינוך, ואם כן מוכח שהסבא חייב בחינוך. אבל ע’ ריטב”א שם שכתב:

הא דאמרינן ושמאי מחמיר. לא גרסינן ושמאי מחמיר על עצמו היה, דבהא מילתא דליכא חיובא אקטן מדאורייתא ולא על אביו מדרבנן שעדיין לא הגיע לחנוך אינו בדין להחמיר על עצמו כ”כ לפחות את המעזיבה והוי בכלל מי שאינו מצווה בדבר ועושהו, אלא הכי גרסינן ושמאי מחמיר ומעשה כו’, ובעי למימר ומחמיר מן הדין דקסבר שאביו חייב בה מן התורה דתשבו כעין תדורו איש ובניו, דלגבי דידיה מידריש הכי אע”ג דלא דרשינן ליה לחייב אשה בסוכה, אי נמי והוא הנכון מחמיר בחנוך קטן בסוכה מדרבנן לחייבו שיאכל עמו בסוכה כיון דאפשר וחזי להכי, שכן הדין בכל מצוה לחייבו בחינוך כל זמן שאפשר וראוי לכך, ורבנן סברי דכיון דאמו פטורה מן הסוכה אין ראוי לחינוך סוכה בעוד שצריך לאמו דליכא לאפרושיה מינה.

הרי שלריטב”א יש שני תירוצים מדוע שמאי חייב: א. משום שזה משום תשבו כעין תדורו, היינו שלא בגלל הקטן אלא משום הגדול שרגיל שכולם אוכלים איתו. ב. משום שיש אכן צורך לחנכו.

ולפי התירוץ השני של הריטב”א אכן יש ראיה שהסבא חייב. אלא שיש לדון אם הסבא יתחייב משום חיובו של בית הדין שחייב לחנך והיות שזה בידו של הסב לכן יתכן שהוא אכן חייב לחנך. אלא שמצאו בה מחלוקת הרמב”ם והתוספות. כתב הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כח:

אע”פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו וגו’.

ומשמע שרק אביו חייב לחנכו, ומכל מקום בית דין חייבים רק להפרישו מאיסור. אבל התוספות בשבת דף קכ”א ע”א ד”ה שמע מינה, לגבי הא דאומרת הגמרא שם שקטן האוכל נבילות בית דין מצווים להפרישו בעושה על דעת אביו:

ונראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כ”ש דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה וכל הנהו דפריך ביבמות הוה מצי לשנויי כשהגיע לחינוך אלא דניחא ליה

והרי תוספות שם מיירי על חיוב בית הדין וכתבו שבהגיע לחינוך כ”ש שצריך לפרישו. ואם כן לדעת התוספות יש דין חינוך על בית הדין ואילו לדעת הרמב”ם אין מצות חינוך. ואם כן אם נחשיב את הסבא כבית דין הרי שתלוי בשתי הדעות הנ”ל. וז”ל בית יוסף סימן שמ”ג בדעת התוספות:

וכתבו התוספות בפרק כל כתבי (קכא. ד”ה שמע מינה) דהא דאמרינן קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כל שכן דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה עכ”ל משמע דלא שני להו בין בית דין לאביו

ולפי זה לכאורה היה ניתן לחייב את הסבא מגדר בית דין כשהדבר בידו. ופירוש מחלוקת זו האם זה נוגע לבית דין או אינו נוגע לבית דין נראה להסביר כדלהלן:

אין חולק שבית דין אינו מחוייב לדאוג לחנך אחרים. אבל המחלוקת היא האם הקטן עצמו נחשב מחוייב או שאביו חייב לחנכו. ויש לומר שאם הקטן עצמו חייב הרי בית דין כופין על זה כדרך שכופין על כל המצות. שהרי הקטן בעצם מחוייב. אבל לפי הסוברים כרמב”ן שהקטן עצמו אינו בר חיובא, אין בית דין יכולים לכופו בדבר שאינו חייב.

ובדבר זה נחלקו רש”י ותוספות בברכות מח ע”א ודף כ’ ע”ב. והרי זו מחלוקת הר”ן והרמב”ן במגילה ו’ ע”ב בדפי הרי”ף על המשנה “הכל כשרין לקרות המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. התוספות שם הקשו מדוע קטן לא יוציא והרי אם הגיע לחינוך הרי זה מחוייב דרבנן:

…והרמב”ן ז”ל תירץ דרבנן סבירא להו שאינו בדין שהקטן אע”פ שהגיע לחנוך יוציא הגדולים ידי חובתם משום דלאו מצוה דידיה אלא דאבוה דאיהו לא מיחייב במצות כל עיקר ור’ יהודה עצמו לא התיר בקטן אלא במגילה מפני שכולם היו באותו הנס ומה שאמרו בן מברך לאביו בבן גדול איירי נמי [והאי] דאמרינן תבא עליו מארה היינו משום שאינו יודע לברך והאי דאוקימנא ליה התם בדאכל שיעורא דרבנן היינו משום דקתני דאשה מברכת לבעלה מוקמינן לה הכי לומר שאין הנשים חייבות בברהמ”ז מדאורייתא ולא ניחא לי בהאי פירוקא דאי איהו לאו בר חיובא הוא במצות אפילו מדרבנן כי הוי באותו הנס מאי הוה והאי טעמא לא שייך אלא במאן דהוי בר חיובא בשאר מצות כנשים דמחייבינן להו נמי בהאי מפני שאף הן היו באותו הנס אבל מאן דלא שייך בו חיובא היכי מחייבינן ליה משום הכי לפיכך נראין דברי התוס’ עיקר:

ובדעת הרמב”ם בשאלה זו, האם הקטן עצמו נחשב לבר חיובא או לא נחשב לבר חיובא, בהלכות חמץ ומצה פ”ו ה”י. כתב:

הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים, קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה, חולה או זקן שאינו יכול לאכול שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו והוא שלא נימוח.

וכתב הכסף משנה:

דע שבפרק הקורא את המגילה למפרע כתב הרמב”ן דכי אמרינן קטן חייב לאו למימרא דאיהו חייב דאיהו לאו בר חיובא הוא כלל אלא חיובא אאבוה רמיא. וכן נראה דעת רבינו שלא כתב הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים וקטנים אלא קטן שיכול לאכול כזית מחנכים וכו’ כלומר דחיובא אאבוה רמיא וכן כתב פרק א’ דהלכות מגלה הכל חייבים אנשים ונשים וכו’ ומחנכין את הקטנים לקרותה ושלא כנראה מדברי הר”ן ז”ל שם.

אבל ראיה שלא ככס”מ בדעת הרמב”ם, אלא שלרמב”ם אכן הוא נחשב מחוייב דרבנן: הלכות סוכה פ”ו ה”א, וכן הלכות ציצית פ”ג ה”ט, והלכות נחלות פי”א ה”י. בכל מקומות אלו משמע שהקטן עצמו חייב וצריך עיון מדוע שינה לשונו באכילת מצה.

ועוד ראיה נגד הכסף משנה: ע’ רמב”ם פרק ה’ ברכות הלכה טז שבן מברך לאביו, הרי שודאי שבן נחשב לבר חיובא דרבנן. (ע’ משנת יעבץ או”ח סימן ע’ אות ד’) לכן ע”כ שהרמב”ם סובר שהקטן נחשב בר חיובא דרבנן.

אלא שיש להסביר אם כן מדוע הרמב”ם בהלכות חמץ ומה כתב רק “מחנכין אותו” לעומת הרמב”ם בהלכות סוכה פרק ו’ הלכה א’ כתב שהוא עצמו חייב:

קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן חמש כבן שש חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצות.

וכן בהלכות ציצית והלכות נחלות שהזכרנו לעיל. ויש לומר שבשלמא לגבי ציצית וסוכה יש לומר שהקטן חייב מדרבנן. אבל באכילת מצה הרי מדובר בקטון שיכול לאכול פת, והרי זה זמן לפני שיש לו הבנה, ולכן לא שייך לומר שהוא עצמו חייב מדרבנן.

ולכן יש לבאר גם את הרמב”ם בהלכות מגילה פרק א’ הלכה א’:

והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים, ומחנכין את הקטנים לקרותה.

לכאורה מדוע הרמב”ם לא כתב שהם חייבים מדרבנן כמו שכתב בהלכות סוכה וציצית? ויש לומר שהטעם הוא משום שחיוב המגילה דרבנן, וחז”ל לא חייבו קטן אלא שאביו חייב לחנכו. ולא דמי למצות דאוריתא שעליהן שייך לומר שהוא עצמו חייב.^[1]

ובזה מיושב הא שבקריאת מגילה קטן לא יכול להוציא אחרים ידי חובה אף שלדעת הרמב”ם קטן שאכל מוציא גדול ידי חובה אם הוא אכל שעורא דרבנן. הרי שדרבנן יכול להוציא. ע’ הלכות ברכות פרק ה’ הלכה טו-טז. והטעם הוא שיש ההבדל בין מגילה לבין ברכת המזון: בברכת המזון קטן הוא נחשב למחוייב דרבנן, מה שאין כן במגילה כמ”ש וכן לא באכילת מצה.

ונראה אם כן ששאלת חיוב הסב, אם מצד שהוא יהיה כבית דין שעליו זה מוטל, הדבר תלוי אם יש לקטן עצמו חיוב. אלא שזה עצמו צריך בירור, האם אדם פרטי יכול לכפות קיום מצוות במקום בית הדין. הקצות חו”מ סימן א’ בס”ק א’ כתב שלכפיה צריך בית דין סמוכין, אבל הנתיבות שם כתב:

גם מה שכתב [בסק”א] דאי שעבודא לאו דאורייתא והבית דין כופין בעי בי”ד [מומחין] דוקא לכפותו דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו. נראה לפענ”ד דליתא, דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה, כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפילו מי שאינו בכלל בית דין, כדמוכח בב”ק כ”ח [ע”א] גבי נרצע שכלו ימיו, דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה, ע”ש.

וע’ בענין זה בשעור על פרשת ויקרא בענין כפיה במצות.

אבל יתכן ששאלה זו של חינוך הסבא קשורה להלכות תלמוד תורה. והרי בתלמוד תורה הסבא חייב כמ”ש הרמב”ם בתחילת הלכות תלמוד תורה, פרק א’:

הלכה א

נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, ואין האשה חייבת ללמד את בנה שכל החייב ללמוד חייב ללמד.

הלכה ב

כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע”פ שאינן בניו, שנאמר ושננתם לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים, אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו, להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו.

ויש לדון האם גדרי תלמוד תורה הם כמו גדרי מצות חינוך. ולכאורה ההבדל בין חינוך לבין ת”ת הוא דק: זה ללמד תאוריה וזה ללמד לעשות, ולכאורה הרי הסברא היתה ההיפך: שללמד לעשות זה דאוריתא ואילו ללמוד תורה דרבנן. אבל הסברא היא שלימוד למעשה ניתן להגיע לאחר לימוד תורה. אבל לימוד תורה ללא התחלה מקטנות, לא יהיה ניתן להגיע. ויש להגדיר: שמצות חינוך היא הרחבה של ת”ת ולכן אין חיוב לנשים בחינוך, משום שגדר החיוב הוא גדר וכללי חיוב ת”ת. ומצאתי שכ”כ במשך חכמה על הפסוק “כי ידעתיו” (פרשת וירא עמוד טו):

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו כו’ לעשות כו’ – הנה חנוך מצוה לבנים במצות עשה לא נזכר רק עשה דולמדתם את בניכם (דברים יא, יט) הוא בת”ת ואמרו בנזיר דף כ”ט דהאב חייב לחנך בנו במצות ואין האשה חייבת לחנך בנה במצות פירוש דהוי כמו מצות עשה של תלמוד תורה דהאשה פטורה ויעוי’ או”ח סי’ שמ”ג בביאורי הגר”א ובמג”א ומקור מצות חנוך במ”ע מקורו מזה הפסוק מאברהם אבינו שיצוה את בניו בקטנם על המצות וקרא דחנוך לנער עפ”י דרכו שהביא רמב”ם בסוף הל’ מא”ס (ושם לענין איסורים) הוי מדברי קבלה אבל העיקר מאשברהם וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב ויעוי’ מג”א דרק בנזיר אין מצוה על בתו וכן משמע בגמ’ שם ואכמ”ל.

ויש לומר ששאלה זו תלויה במחלוקת אם האם חייבת בחינוך או אינה חייבת בחינוך. ע’ תוספות ישנים יומא דף פב ע”א:

בן שמנה בן תשע מחנכין ובתינוקת, ק”ל דאמרינן בנזיר פרק הריני נזיר מגלח, גמרא האיש מדיר בנו בנזיר כדר”ל דאמר כדי לחנכו במצות בנו אין בתו לא דבתו אין חייב לחנכה ויש לומר דהתם לא איירי אלא דווקא לענין נזירות אבל ודאי לעניין שאר ממצות חייב לחנכה. וא”ת הא דאמרינן בכל דוכתא קטן אוכל נבילות אין ב”ד מצווין להפרישו השתא חנוכי מחנכינן אפרושי מאיסור מבעיא ואומר ה”ר אליעזר ממיץ דחינוך לא שייך אלא שיעשה מצוה ולא אפרושי מאיסורא ווהא קרינן הכא חינוך במה מענין אותו ביום הכפורים אין זה אפרושי מאיסורא שמפרישין אותו מלאכול אלא הוא חינוך שמחנכין אותו במצות ועינתם את נפשותיכם ורבי אומר דחינוך לא שייך אלא באב אבל באדם אחר לא שייך ביה חינוך הילכך נמי אין נזהרין להפרישו ומעשה דהליני המלכה שישבה היא ושבעת בניה בסוכה שמא היה להם אב וחנכם בכך ואפילו לא היה להם אב היתה מחנכם למצוה בעלמא, מ”ר.

והנה, אם נאמר שאם חייבת, הרי שלא דומה לחיוב תלמוד תורה, ואם כן גם לגבי סב אין ראיה מכך שחייב בתלמוד תורה לנכד, שגם חייב לחנכו, שהרי אין קשר בין תלמוד תורה וחינוך וראיה מאם שאינה חייבת בלימוד וחייבת בחינוך. אבל אם נאמר שהגדרים אותם גדרים, יש לומר שגם לגבי הסב יתחייב גם בחינוך כמו שחייב בתלמוד תורה. ולסיכום, דומני שלא בכדי חז”ל הדגישו מפורש את חובת הסב ללמד תורה לנכדו, יותר מאשר חובתו לחנך את נכדו, אם קיים חיוב כזה.

1. וכן כתב הרשב”א במגילה יט ע”ב:

   הא דתנן חוץ מחרש שוטה וקטן ור’ יהודה מכשיר בקטן. הקשו בתוספות אי בקטן שלא הגיע לחנוך מ”ט דר’ יהודה והא לאו כלום הוא ולא מיחייב כלל וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, ואי בקטן שהגיע לחנוך מ”ט דרבנן והא מיחייב מדרבנן ומגילה אינה אלא מדברי קבלה ודברי קבלה כדברי סופרים והלכך אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכדאמרי’ בברכות גבי בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה דאוקימנא בשאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, והכי נמי קשיא להו הא דתנן בסוכה גבי הלל ואם היה קטן מקרא אותו עונה אחריו מה שהוא אומר ואע”ג דהלל דרבנן, ותירצו הם דשמא קל הוא שהקלו בברכת המזון דהוי חומרא יתירא שדקדקו עליהן עד כזית ועד כביצה וזה דחוק הרבה, ולי נראה דכל שעיקר המצוה מדרבנן כמגילה והלל חמירא ומצות חנוך קילא טפי והלכך לא מפיק אבל ברכת המזון דעיקרא דאורייתא אלא שהחמירו לכזית ולכביצה החמירו בפחות משיעורו אטו שיעורו אף קטן שהגיע לחנוך שהוא לחומרא להרגילו קודם זמנו כדי שיהא רגיל במצוות כשיגיע זמנו וכענין שכתוב חנוך לנער ע”פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה הלכך דינא הוא דמפיק ליה דחד גוונא נינהו כנ”ל. ↑