ב”ה
רמב”ם הלכות מלכים פרק ח’ הלכה י’ בענין גר תושב
הלכה י’: “משה רבנו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהל יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות, וכן צוה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים, וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות”.
הלכה יא: “כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש ל חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם”, והלכה זו תידון בשעור הבא אי”ה.
ובגמ’ ע”ז ס”ד ע”ב שם מדובר על קבלה של גר תושב: “איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג’ חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח אחרים אומרים אלו לא באו לכלל גר תושב אלא איזהו גר תושב זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות”.
ולכאורה יש לשאול: מדוע לדעת הרמב”ם יש צורך בקבלה, והרי כל העכו”ם הרי הם מחוייבים בשבע ממצות בני נח? וע’ ר”ן ע”ז ס”ד ע”ב, (לא ע”ב באלפס). שכתב שאכן זה טטעמם של אחרים שכתבו שאלו ואלו לא באו לכלל גר תושב.
אלא שבהלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה ו’ לא כתב הרמב”ם את התנאי שצריך קבלה בפני ג’ חברים: “איזה הוא גר תושב, זה גוי שקיבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה, עם שאר המצוות שנצטוו בני נוח, ולא מל ולא טבל–הרי זה מקבלין אותו, והוא מחסידי אומות העולם; ולמה נקרא שמו תושב, לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה”. וע’ ראב”ד שם ואכ”מ.
אבל א”כ יש סתירה בין הלכות מלכים לבין הלכות איסורי ביאה, וע’ או”ש הלכות א”ב שם שכתב שהתנאים לקבלת גר תושב, הם כמ”ש בהלכות מלכים. ועוד הרי כתב בפירוש בסוף פ”ח הלכות מלכים, שאם עושה מהכרע הדעת “אינו גר תושב”. ומוכח שאין ג”ת דפקטו. וע’ יד פשוטה הלכות ע”ז שאכן כתב כן שיש ג”ת ממילא, וע”ש (תשצ) שכתב שלכן שינה רמב”ם מלשון הגמ’ וכתב שבזמן שהיובל נוהג, נוהג דין ע”ע וכו’ ומקבלין ג”ת…” ושינה מלשון הגמ’ שכתבה נוהג, וכתב מקבלין, היינו שיש ג”ת גם בזה”ז שאם ממילא מקיים.
עיקר דין גר תושב נאמר לענין להחיותו.
וכן נפ”מ לענין ההיתר לגור בארץ ישראל כפי שאמר הרמב”ם בהלכות אסורי ביאה הנ”ל ומפורש בהלכות עכו”ם פרק י’ הלכה ו’ וע’ להלן, על פי כסף משנה שגם לרמב”ם אם אינו עובד עבודה זרה מותר להשיבו בארץ.
ונפ”מ בין גוי לבין גר תושב קיים גם לגבי שמירת שבת: גוי ששבת חייב מיתה ע’ רמב”ם הלכות מלכים פרק י’ הלכה ט’. אבל גר תושב אינו חייב מיתה ורק אסור לעשות מלאכה עבור ישראל. ע’ רמב”ם הלכות שבת פרק כ’ הלכה יד, וזה אסור משום “וינפש בן אמתך והגר”. וחידוש יותר גדול יש ברש”י יבמות מ”ח ע”ב שגר תושב עצמו מצווה על השבת. וע’ תוס’ ד”ה זה שחלק על זה וכתב כרמב”ם.
וכן נפ”מ מהגדרת הגוי כגר תושב לגבי חיוב גלות, ע’ רמב”ם הלכות רוצח ה,ג: “ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב גולה וכן העבד שהרג בשגגה את ישראל או את גר תושב וכן גר תושב שהרג את גר תושב או את העבד בשגגה גולה שנאמר לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם”.
צ”ע מדוע הרמב”ם לא הביא מצב של גוי המקיים שבע מצות אלא שלא קבל. לכאורה היה משמע שיש רק גוי העובד עבודה זרה, או גר תושב שמקיים שבע מצות בני נח. א”כ: מה שצריך קבלה בפני ג’ חברים, גורם שיש שלשה סוגי גוי: עובד עבודה זרה, שאינו עובד עבודה זרה וגר תושב.
ואכן מצאנו ברמב”ם שיש גדר אמצעי של גוי שאינו עובד עבודה זרה: בהלכות שחיטה פרק ד’ הלכה יא: “נוכרי ששחט, אף על פי ששחט בפני ישראל בסכין יפה, ואפילו היה קטן שחיטתו נבילה; ולוקה על אכילתה, מן התורה–שנאמר “וקרא לך, ואכלת מזבחו” (שמות לד,טו): מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו, אתה למד שזבחו אסור; ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה. וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו גוי שאינו עובד עבודה זרה, שחיטתו נבילה”. ומשמע ברמב”ם שגוי שאינו עובד עבודה זרה שחיטתו אסורה רק מדרבנן. ואם כן יש נפ”מ מן התורה בגוי שאינו עובד עבודה זרה.
וכן בפירוש המשניות בסנהדרין פ”ט משנה ו’ לגבי בועל ארמית, כתב הרמב”ם שהמדובר הוא רק לגבי עובדת עבודה זרה עיי”ש.
ולדעת הכסף משנה שיובא להלן נפ”מ גם שמותר להושיבו בארץ אם אינו עובד עבודה זרה אף שאינו גר תושב שנתקבל בפני בית דין, ע’ להלן.
וכן משמע מפסק הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות פרק י”א הלכה ז’: “גר תושב, והוא שקיבל עליו שבע מצוות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה, ומותר בהניה; ומייחדין אצלו יין, ואין מפקידין אצלו יין. וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאליים יינם אסור בשתייה, ומותר בהניה; וכן הורו כל הגאונים. אבל הנוצריים, עובדי עבודה זרה הן: סתם יינם, אסור בהניה” (נוסחת הרב קאפח). ובמאירי ע”ז נ”ז ע”א ( )214כתב “ישמעלים הללו יש מי שאומר עליהם שאינם עובדי עבודה זרה ודנים אותם כגר תושב ואין מכעם אוסר בהנאה… מכל מקום חכמי ספרד חולקין בה שהרי מאינו בפרק ראשון שהוא מונה בכלל עודו זרות גישרא שבערביא”.
ולכאורה יש רמז ברמב”ם שכל גוי שמקיים שבע מצות הוא גר תושב: עיין הלכות מלכים פ”י הלכה ג’ שאם גוי רוצה לחזור ולהיות “גר תושב” כבתחילה, לא יועיל לו. וכתב שלגבי גר שנתגייר והוא קטן אם מוחה כשגודל הרי ישאר גר תושב. א”כ מוכח שיש מצב “דפקטו” של גר תושב.
אלא שיש להסביר הלכה זו ברמב”ם באופן אחר (ע’ בהמשך: כיון שזו קצת גירות, אם כן יש לגר תושב גדר של יחוס).
ראה מחלוקת בגמ’ עבודה זרה ס”ד ע”ב מהו גר תושב וכמה מצות מקיים. יתכן להסביר שזהו מעמדו של גר תושב שהוא “קצת יהודי”. ויתכן שכל המחלוקת בבריתא היא כמה מצות צריך לקיים כדי שיהיה גר, אבל כולם מסכימים שתלוי בקבלתו וכמה שמקבל הוא ישראל חלקי. אלא שאם לא מקבל את כל המצות הוא גר תושב, ויש בזה כמה דרגות.
וחידוש גדול הוא שכך הבין המשנה ברורה ! עיין סימן שד, בביאור הלכה ד”ה א”י גמור, שכתב בדעת המ”א שמי שלא קבל עליו את כל המצות הרי הוא גר תושב, אלא שגם גר תושב יכול לקבל על עצמו חלק מן המצות כפי מה שרוצה ! ולכן כתב המ”ב שיכול לקבל על עצמו גם מצות נוספות. וברור א”כ שזו גירות חלקית. ואם כן יש מצב של גירות חלקית. ולדברינו זה מצב של עם ישראל קודם מתן תורה.
לשון הביאור הלכה הנ”ל: “א”י גמור וכו’. כתב המ”א אם קבל עליו מצות הנהוגות בעבד והוא שכיר נ”ל דאין רבו מצווה על שביתתו כשעושה לעצמו ]פי’ דאם עושה לישראל אחר בודאי אסור מן התורה דלא גרע מגר תושב בעלמא[ דלא הזהירה התורה אלא על עבד הקנוי קנין עולם אבל העבד אסור לעשות מלאכה אפילו לעצמו דהא קבל עליו מצות הנהוגות באשה עכ”ל וצע”ג כיון שאין קנוי לו הלא בודאי אין גירות לחצאין ומאי מהני קבלתו למצות הנהוגות בעבד הלא קי”ל בבכורות בפרק עד כמה ]דף ל'[ א”י שבא לקבל עליו ד”ת חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו… אחר כתבי כ”ז התבוננתי שאפשר לקיים דבריו דס”ל להמ”א ג”כ דאינו בר ישראל כלל ובכלל גר תושב הוא והכל כאשר כתבנו אלא דס”ל דגר תושב גופא אם רצה לקבל עליו בעת תחלת גירותו עוד מצות מלבד השבע ג”כ חלה קבלתו שמחוייב אח”כ לקיים אלא דמה דנקטו שבע רבותא אשמועינן דאף ששבע מצות מחוייב לקיים כל בן נח ומאי רבותייהו אפ”ה חלה הקבלה ובכלל גר תושב הוא לענין שמצווין להחיותו וכ”ש אם קבל עליו יתר מצות בודאי מהני ולא תקשה ע”ז דאיך ישמור שבת והלא גר תושב ג”כ אסור לשמור שבת כדמוכח ביבמות מ”ח ע”ב בתוד”ה זה גר וכו’ דזהו בסתם גר תושב שלא קבל עליו רק שבע מצות כנהוג וא”כ הוא לענין שאר מצות כא”י גמור משא”כ כשקבל עליו עוד מצות בתחלת גירותו ובכללם היה ג”כ שבת בודאי יכול לקיימם ומחוייב לקיימם ומה דאיתא בבכורות דא”י שרצה לקבל כל התורה חוץ מד”א אין מקבלין אותו היינו לענין לעשותו ישראל גמור אבל לא לענין גר תושב. וקצת סמך מצאתי לדברי המ”א ממה דאיתא בע”ג דף ס”ד ע”ב איזהו גר תושב דחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות בני נח ואחרים אומרים כל שקיבל עליו כל המצות חוץ מאיסור נבילות אלמא דלאחרים בודאי חלה קבלתו על כל המצות ]ומ”מ איננו בכלל ישראל כיון ששייר דבר אחד וכמו שכתבנו למעלה[ וה”ה דלחכמים אם קיבל חלה הקבלה דכל דאיכא למעט בפלוגתא טפי עדיף זהו הנלע”ד בישוב דבריו”.
ולפי דברים אלו יש להסביר את הרמב”ם בהלכות מלכים שכתב שגר קטן שנתגייר על דעת בית דין חוזר להיות גר תושב: משום שמעמד גר תושב הוא מקצת גירות, ומכל מקום יש לו גדר של יחוס.
וראיה לכך שלרמב”ם אין דין גר תושב ממילא אם מקיים שבע מצות: דיני גר תושב נמצאים בעיקר ברמב”ם בהלכות עכו”ם פרק י,ו: “אין כל הדברים האלו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות, או שיד הגויים תקיפה. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו; ואפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום לסחורה, לא יעבור בארצנו, אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח–שנאמר “לא יישבו בארצך” (שמות כג,לג), אפילו לפי שעה. ואם קיבל עליו שבע מצוות, הרי זה גר תושב. ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג; אבל שלא בזמן היובל, אין מקבלין אלא גר צדק בלבד”. השגת הראב”ד: “ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו. א”א זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם והפסוק שהוא מביא בז’ אומות הוא ואפילו לדבריו ישיבה כתיב בהו ולא העברה”. השגת הראב”ד: “אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד. א”א איני משוה לו בישיבת הארץ”. א”כ לגבי ישיבת הארץ משמע ברמב”ם שאין מצב של גר תושב דה פקטו. אלא שדעת הכסף משנה היא שלענין ישיבת הארץ גם הרמב”ם מודה שמותר אם בפועל אינו עובד עבודה זרה. ודברי הכסף משנה יובנו יותר ע”פ מה שכתבנו לעיל שבהלכות איסורי ביאה לא כתב הרמב”ם שיש צורך לקבל בפני בית דין. ולכסף משנה לכן הדגיש הרמב”ם שם שמותר להושיבו בארץ, ודוקא משום שלא כתב הרמב”ם שם שצריך קבלה בפני בית דין.
סיכום: ועיין מראי מקומות אצל הרב רבינוביץ ביד פשוטה הלכות עבודה זרה, שם טוען שיש גר תושב דה פקטו (בניגוד למפורש ברמב”ם סוף פרק ח’). עיין “חקרי הלכה”, הרב בערל ווין וביחוד בהערות ובמה שהביא שם. וכן שם דן בשיטת רש”י. עיין אנציקלופדיה תלמודית ערך גר תושב. מרגליות הים סנהדרין ע”ו ע”ב אות ד’. וע’ חזון איש על רמב”ם ובהלכות עכו”ם, לגבי גוי שנולד ומיד מקיים שבע מצות בני נח.
האם מותר לחלל שבת עבור גר תושב? לכאורה פשוט שלא, שהרי “וחי בהם” שייך רק לגבי ישראל. אבל כתב הרמב”ן בהוספות לספר המצות מצוה טז, “שנצטוונו להחיות גר תושב… וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו בכל אלה. והוא בהם פקוח נפש שדוחה שבת”. ועיין שו”ת מלומדי מלחמה סימן מג שאכן למד מכאן שמותר בשבת פקוח נפש של גר תושב, וכן כתב גם בחמדת ישראל. ;וכן לכאורה מוכח גם ברמב”ם הלכות שבת ב,יב: “אין מיילדין את הגויה בשבת, ואפילו בשכר; ואין חוששין לאיבה, ואף על פי שאין שם חילול. אבל מיילדין את בת גר תושב, מפני שאנו מצווין להחיותו; ואין מחללין עליה, את השבת” ופשטות הרמב”ם משמע שמחללין שבת על גר תושב.