בהר – שמיטה

ב”ה גדר ההפקר בשביעית – אפקעתא דמלכא או הפקר בעלים

השאלות:

שביעית אפקעתא דמלכא או הפקר הבעלים? האם יש קדושה לפירות שביעית הגדלים אצל גוי ונתמרחו ביד ישראל? הקשר בין הנ”ל לשאלת יש קנין או אין קנין לעכו”ם.

ובחזון איש שביעית סימן כ’ ס”ק ז’ הגדיר את השאלות: והנה הדין נחלק לג’ חלוקות, א. אם בזהז יש קנין לנכרי. ב. את”ל שאין קנין אם הפירות קדשי בקדושת שביעית. ג. אי קדשי בקדושת שביעית אי יש בהן דין הפקר. ובפה”ש הכריע שיש קנין בזה”ז…

לכאורה שאלה זו אם בשביעית ההפקר הוא ממילא, הרי זו גמרא מפורשת בנדרים מב ע”א שבשביעית הפירות אינן ברשותו ונחלקו ר”י ור”ל אם יכול לאסור דבר שלא ברשותו לכשיצא מרשותו, ובע”ב אומרת הגמרא: ובשביעית אין יורד לתוך שדהו כו’ מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי אפקרה וכן בגמרא ב”מ דף לט ע”א מבואר דנטושין בעל כורחו.

א. שאלת איסור העבודה על גברא או על האדמה? ויש לברר האם שאלה זו תלויה במה שדנו האחרונים האם איסור העבודה בשביעית הוא על הגברא או האיסור על השדה.

ובמנחת חינוך כתב במצוה קי”ב אות ב’ ומצוה שכ”ו אות א’ ובמצוה שכ”ט אות י’ ובמצוה רח”צ אות טו, שכונת הכתוב היא שהארץ תשבות, וכמו שמצווים על שביתת בהמה בשבת כן מוזהרים על שביתת הארץ בשמיטה.

לפי לשון הרמב”ם בפרק א’ הלכה א’ משמע שזה איסור גברא: “מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לד'”. לעומת זה במנין המצוות שבראש ההלכות כתב “שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה”, ומשמע שזו חובת החפצא שישבות.

ההבדל להלכה: האם מותרת עבודה באופן אוטומטי באופנים שונים. האם מותר להניח לעכו”ם לעבוד? אם החובה היא חובת האדם, הרי אין איסור שהארץ תיעבד על ידי מי שאינו בר חיובא. וכן משמע לשון החינוך במצוה קי”ב: לבטל עבודת הארץ בשנה השביעית שנאמר ‘בחריש ובקציר תשבות’ בא הפרוש שעל השנה השביעית נאמר שנצטוינו שלא לעסק בה כלל בעבודת הארץ משמע שהשביתה היא מה שאנחנו נצטוונו שלא לעבוד בה )שבת הארץ קו”א עמוד פ”ח(. אבל במנחת חינוך שם כתב באופן פשוט שאם גוי עובד הבעלים ישראל עובר בשביתת הארץ. ובסוף דבריו כתב: “וקצת צריך עיון שלא מצאנו בר”מ דין זה מפורש אך ודאי הלכה היא באין חולק”. אבל הרב קוק בקו”א שם כתב שהוא דורש כמשה מפי הגבורה ולא מצאנו בחז”ל שום גילוי ע”ז שאין איסור לתת שגוי יעשה עבודה בשדה שלי. ועיין בשבת הארץ פ”א הלכה א’.

וראה את שני הפסוקים שמביא הרמב”ם לחיוב שביתה, אחד מורה שהחיוב הוא על הקרקע: ושבתה הארץ וכו’. והשני מורה על איסור הגברא: בחריש ובקציר תשבות. וע’ משפטי ארץ פרק ח’ שדן בזה לגבי אדם שהוא בעל דירה בבית משותף שחייב לדאוג שטיפול בגינה יהיה על פי ההלכה. וכן המשכיר בית או שדה, האם צריך לדאוג שהכל יעשה על פי ההלכה, וע”ש בהערה. ולכן המשכיר צריך להפקיר. ועוד כתב שם שאם נעשית רק מאלכה דרבנן יש אומרים שאין צורך להפקיר.

וז”ל מנחת חינוך במצוה קיב: [ב] ודע דשביעית בענין אחד חמורה משבת ויום טוב, דבשבת ויום טוב איכא איסור על העושה מלאכה בעצמו, אבל על ידי גוי הוא רק שבות, אך בשבת יש עשה דבהמתו צריכה לשבות, ואם משאיל או משכיר בהמתו לגוי עובר משום שביתת בהמתו בעשה, דגזר הכתוב דבהמתו אסורה במלאכה, וכן לבית שמאי [שבת י”ח ע”א], שביתת כלים, דאם הכלי עושה מלאכה עוברים הבעלים בעשה. אך שאר מלאכות כגון חרישה וזריעה עובר אם עושה בעצמו, אבל על ידי גוי אינו עובר כלל. ובשמיטה אם עושה עבודת הארץ, כגון שחורש שדהו או זורע או קוצר על ידי גוי, נהי דהלא תעשה של עבודת הארץ אינו, כי הכל כתיב לנוכח, שדך לא תזרע [ויקרא כ”ה, ד’], אך בעשה עובר בכל עבודת קרקע אפילו על ידי אחרים, דכתיב שנת שבתון יהיה לארץ [שם, ה’], ושבתה הארץ [שם, ב’], מבואר דגזר הכתוב דהארץ תשבות, וכמו שמצווים על שביתת בהמה ושביתת כלים בשבת, כן מוזהרים על שביתת הארץ בשמיטה, והמשכיר לגוי או לישראל השדה, עובר המשכיר משום שביתת שדהו, הכלל כמו שביתת בהמה בשבת כך היא שביתת קרקע בשמיטה. ולדעתו זו גמרא מפורשת בע”ז טו ע”ב: ומנא תימרא דאמרינן כי האי גוונא )רש”י: דהיכא דאיכא ליתלי במכירה דלפני עור תלינן לקולא דתנן וכו'( דתנן בש”א לא ימכור אדם פרה החורשת בשביעית וב”ה מתירין מפני שיכול לשוחטה אמר רבה מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. א”ל אביי וכל היכא דאדם מצווה אסור והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית ותנן בש”א לא ימכור אדם שדה ניר בשביעית וב”ה מתירין מפני שיכול להובירה… ואמנם כן משמע ברש”י שהאיסור הוא על שביתת השדה. אבל התוספות שם ד”ה מי דמי כתבו: לכך נראה לפרש התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית פירוש לפי שאין האיסור תלוי בגוף הבהמה אלא בגוף הקרקע ואפילו השאיל פרתו לעובד כוכבים לחרוש בה בשביעית אין שום איסור שביעית על הבהמה דאין כאן גנאי ויש להתיר למכור לישראל חשוד מטעם תלייה דאימר לשחיטה זבנה אבל גבי שבת שהאיסור תלוי בגוף הבהמה ואיכא איסור לבעלים אם יחרוש בו העובד כוכבים לפיכך אין להתיר למכרה מטעם תלייה דשחיטה ופריך והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו וכשהוא ביד ישראל אחר יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל ותלינן להיתרא. והסביר את הדברים החזון איש סימן י”ז ס”ק כה: ובתוספות משמע שאין האיסור של שביתת השדה תלוי בבעלות אלא העובד בשדה עובר על איסור שביתה, אלא כוונת הגמרא שם שהאיסור של שביתה בקרקע תלויה, והעבירה נעשה בקרקע, אבל אם עובד בה עכו”ם בשכירות אין ישראל עובר משום שביתה ולכך לא שייך גזירת שאלה, אבל בתוספות רינו אלחנן מבואר שמצווה על שביתת שדהו ממש. וע’ תוספות רי”ד ע”ז טו ע”ב שכתב בפירוש שאין איסור על שביתת הארץ: קשיא לי טובא ומי דמי ציווי דשביתת שדהו בשביעית וציווי דשביתת בהמתו בשבת ציווי דשביתת שדהו בשביעית אינו אלא שלא יעשה הוא מלאכה בשדהו אבל אם השכיר שדהו לחשוד על השביעית אינו עובר המשכיר ואין בו אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול ולהשכיר שדהו לגוי בשביעית אין בו איסור תורה כלל דלא נצטוו ישראל על שביתת קרקע אלא שלא יעשו בהם מלאכה אבל שביתת בהמתו בשבת בין על ידו בין ע”י גוים אסור מן התורה דהכי קא מזהיר קרא למען ינוח שורך וחמורך כמוך חייב ליתן לו נייח שלא יעשה בהם מלאכה. אפילו על ידי גוים תדע דלא דמיא שביתה דשבת לשביתה דשביעית דהא שביתת כלי’ בשבת שריא כדמוכח ביציאת השבת וה”נ אמרי’ דאין אדם מצווה על שביתת כלים בשביעית ולא דמי להדדי דבשביתת כלים דשבת דשריא הכי שריא להשכירן לגוים אבל לא שיעשה הוא בהם מלאכה אבל בשביעית שריא לגמרי שיעשה הוא בהם מלאכה בשביעית הה”נ שביתת קרקע דאסורה בשביעית אינה דומה לשביתת בהמה בשבת ששביתת בהמה הוא מצווה אפי’ ע”י אחרים ושביתת קרקע אינה אלא על ידו. אבל בהמשך דבריו כתב: תדע דהכי הוא דהא שביתת שדה בשבת חמורה משביעית ואם השכיר שדהו לגוי ועשה בה מלאכה בשבת אינה עובר דדוקא בבעלי חיים אזהר רחמנא שינוחו בשבת ולא יעשו מלאכה אפילו על ידי גוים אבל כלים וקרקעות לא וכיון שנתברר ששביתת שדה בשביעית אינה אלא לעצמו אבל ע”י גוים שרי וע”י ישראל אינו אלא משום דלפני עור וגומר מש”ה כי איכא למיתלי תלינן אבל שביתת בהמתו בשבת דאפילו על ידי גוים עובר על דברי תורה יש לומר דאע”ג דאיכא למילתא לא תלינן והיכי מצי ר”ה למילף שריותא דשבת משריותא דשביעית. ויש לומר דבשביתת קרקע הזהרנו בשביעית כדפירש המורה דנפקא לן משבת שבתון יהי’ לארץ ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית אבל בשבת לא הוזהרנו על שביתת קרקע.

והנה, הבית יוסף והמבי”ט נחלקו אם יש חיוב בתרומות ומעשרות בגדולי שנת השמטה בקרקע של גוי ולקחם ישראל קודם מירוח ומרחם אם חייבים בתרומות ומעשרות. דעת המבי”ט שאינם חייבים וקדושים בקדושת שביעית, והבית יוסף חולק. ומתוך לשונו של המבי”ט בתשובה שהובאה באבקת רוכל סימן כב, נראה לכאורה שאכן הדברים קשורים זה בזה וז”ל: נשאל מעמדי על ענין גדולי שנת השמטה בקרקע גוי ולקחם ישראל קודם מירוח ומירחם אם חייבים במעשרות כשאר שנים שמעשרים הלוקח מן הגוי ונתמרח ביד ישראל מדרבנן כיון שהם אינם מפקירים שדותיהם בשנת השמטה או דילמא כיון שמצות שביעית חובת קרקע לישראל בא”י אין בה חיוב מעשרות כלל.

ב. הקשר בין שאלת גדר ההפקר לבין השאלה אם יש איסור במשומר: והנה, יש מחלוקת בין הראשונים אם המשומר אסור לגמרי. דעת רש”י יבמות קכ”ב ע”א שם מובאת ברייתא “עכו”ם שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזיקה הן של נטע רבעי הו לא אמר כלום לא נתכוון אלא להשביח מקחו”. וכתב רש”י שם “וקשיא לי דמאי איסור יש כאן…” א”כ לדעת רש”י אין איסור במשומר. דעת התוס’ שם שאכן משומר אסור והביא את הברייתא בתו”כ “מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר” עיי”ש. גם שיטת הרמב”ן על התורה שמשומר מותר.

ועיין מנחת חינוך מצוה פ”ד שכתב שאם לא הבעלים שמרו אלא אחר שמר, תלוי בשאלה האם שביעית היא אפקעתא דמלכא או שצריך להפקיר. אם זה הפקר ממילא א”כ הצווי שלא לשמור מוטל על כל ישראל ולא רק על בעלים ונאסר על ידי שמירה של כל אחד. אבל אם הבעלים הם צריכים להפקיר, א”כ משומר נאסר רק על ידי שמירת בעלים. )ונראה לפי התוספות יבמות הנ”ל(.

ואם כן יתכן שגם שאלת המשומר תלויה בשאלה אם הפקר שביעית היא החובה על האדם או דין בהפקעת מלכא.

ג. האם יש חובת הפקר על בעלים או ממילא מופקר?

לשון הרמב”ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד’ הלכה כד: מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה, וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכ”מ שנאמר ואכלו אביוני עמך, ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין, ואם הביא יתר מזה מותר.

ובספר המצות עשה קלד כתב הרמב”ם: והמצוה הקל”ד היא שצונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה והפקיר צמחי אדמתינו כלם לכל אדם. והוא אמרו ית’ )משפטי’ כג( והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו’. ולשון מכילתא [דרשב”י] והלא הכרם והזית בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה כרם מיוחד שהוא בעשה עוברים עליו בלא תעשה כך כל שהוא בעשה עוברים עליו בלא תעשה. וענין זה המאמר מה שאספר. וזה שאמרו והשביעית תשמטנה ונטשתה כולל הפקיר כל מה שיצמח מן הארץ בשנה השביעית מן הענבים והתאנים והזתים והאפרסקין והרמונים והחטים והשעורים וזולת זה. הנה הודיע שהשמטת הכל מצות עשה ואחר כך פרט ואמר כן תעשה לכרמך לזיתך וזה הוא בכלל כל מה שיצמח מן הארץ, ואמנם בא זה הצווי בכרם ובזית לבד בעבור שבא בכתוב האזהרה בייחוד מלאסוף תבואת הכרם והוא אמרו )ר”פ בהר ל”ת רכג( ואת ענבי נזיריך לא תבצור, וכמו שהכרם שהפקרו מצות עשה מניעתו מצות ל”ת כן כל מה שיצמח בשנה שביעית שהתבאר שהפקרו בעשה הנה מניעתו בלא תעשה ויהיה דין הזית כדין הכרם בעשה ולא תעשה ודין זה ודין שאר פירות אחד. הנה התבאר מכל מה שקדם שהשמטת גדולי שביעית מצות עשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת שביעית. והיא אינה חובה מן התורה אלא לפירות ארץ ישראל בלבד:

אבל הרמב”ן, ויקרא כה ה’ לא כתב מצוה להפקיר אלא רק איסור לשמור: וכן מן התורה, שלא יהא אדם שומר שדהו ונועל בפני עניים בשביעית ואפילו רוצה להפקיר אותן בשעת לקיטה, אלא יהא השדה כל השנה מזומן ומופקר לעניים. כך שנו במכילתא )משפטים כ יא(, ואכלו אביוני עמך )שמות כג יא(, וכי מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים, תלמוד לומר והשביעית תשמטנה, ונטשתה, מגיד שהוא פורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תקון עולם. והגדר שגדרו חכמים, שלא יפרצו פרצות בשדה ובכרם, אבל לא שיהא הוא משמר שדהו ומכניס הפירות לעבור על דברי תורה. ולא עוד אלא שגזרו שלא ליקח פירות מן המשומר ולא מן החשוד בכך, זהו ששנינו )שביעית פ”ט מ”א( ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהן נשמר:

ולכאורה לדעת הרמב”ם המצוה היא להפקיר ואילו לדעת הרמב”ן יש רק איסור לשמור אבל אין הפקר חיובי על ידי בעל הבית. ובעל הבית ממילא מקיים את המצוה.

ד. מחלוקת בית יוסף ומבי”ט:

אם לא הפקיר את הפירות, במחלוקת בין הר”י קארו ובין המבי”ט ומהרי”ט. באבקת רוכל כותב שאם לא הפקיר את פירותיו אינם הפקר. ולדעת המבי”ט ובנו המהרי”ט אף אם לא הפקיר הם הפקר משום אפקעתא דמלכא.

ראיה מירושלמי פאה ה,א )ר’ יהודה בר”י דריב”א וכו'( והחזו”א, שביעית יט כד ד”ה והרידב”ז כתב שזו ראיה אלימתא ששביעית היא הפקר ממילא ואין צריך שיפקירנו בעלים.

ה. הקשר בין זה לבין שאלת ההפקר, אם הוא על בעלים או אפקתא דמלכא: והנה, המבי”ט בתשובתו המובאת באבקת רוכל סימן כב לאחר שאמר שאין חיוב תרומות ומעשרות בשל גוי, כתב: ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר שהם פירות ישראל אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבי’ לא היא דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמטה יתחייב במעשר הא רחמנא אפקרה לארעיה לעניים ולעשירים ולכך אין שום חיוב מעשר כ”ש דגוי. ועל זה כתב הבית יוסף באבקת רוכל סימן כד: ועתה ראיתי מה שכתב החכם כמוהר”ר משה מטראני נר”ו לפטור בשביעית ממעשרות גדולי שנת השמטה בקרקע גוי ולקחם ישראל ממנו קודם מירוח ומירחן וטען ראשונה כי מן התורה אין בשנת השמטה חיוב במעשרות כו’ ואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר’ כו’ יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אע”ג דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקרי’ ואפי’ אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי’ מה שאין כן בשל גוי כו’.

ומכאן שיש קשר בין דין ההפקר לבין שאלת החיוב בתרומות ומעשרות בשביעית. ולדעת הבית יוסף יש דין הפקר של בעלים ולכן אם לא הפקיר חייב בתרומות ומעשרות, וממילא בשל גוי הוא של גוי, ומכאן שגם לגבי קדושת שביעית לדעת הבית יוסף אין בשל גוי.

דעת הרב קוק בשבת הארץ: ובשבת הארץ במבוא פרק יא כתב שאם אמנם כל השאלות הנ”ל קשורות זו בזו כפשט האבקת רוכל, הרי שפטור תרומות ומעשרות תלוי בהפקרם של בעלים. ואם כן אם יתאמת לנו שהפקר בשביעית הוא אפקעתא דמלכא, והפקרם של בעלים אינו מעלה ואינו מוריד, יצא מזה הדין שנוהגת קדושת פירות בשל נכרים. אבל כתב הרב שהדין אם נוהגת קדושת פירות בשל נכרים אינה תלויה בזה כלל, שהרי יתכן שקדושת שיביעת אינה בשל נכרים מפני שיש קנין לגוי להפקיע בשביעית בזמן הזה. אלא שהבית יוסף כתב לשיטת המבי”ט שיש קדושת פירות בשל נכרים, דעת הב”י שאעפ”כ יש חיוב בתרומות ומעשרות כיון שאין פסוק לפטור מתרו”מ אלא משום שזה הפקר. וכיון שבשל גוי אינו הפקר יש חיוב בתרומות ומעשרות. אבל האמת שגם דעת הבית יוסף ששביעית היא אפקעתא דמלכא. ורק אם גדר כרמו והראה בפועל בפירוש שאינו מפקירו, בזה נוטה הבית יוסף לחדש שע”פ שעבר על איסור תורה מכל מקום מועלת חקתו להחזיק בשלו ויצא מדין הפקר וממילא חייב במעשרות.

דעת החזון איש: אלא שמתוך המשפט האחרון שהבאנו מאבקת רוכל: דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אע”ג דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקרי’ ואפי’ אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי’ מה שאין כן בשל גוי כו’. דן החזון איש לומר שגם לבית יוסף רק קרקע של גוי אינה הפקר ולא קרקע של ישראל. ע’ חזון איש שביעית סימן כ’ ס”ק ז’ וז”ל בתוך דבריו שם: ומיהו אכתי יש לדון לענין הפקר כיון שאינו דין בהיתר הפירות ובאיסורן אלא ענין הפקעת בעלות י”ל כיון שאין הנכרי במצות אין פירותיו הפקר ולא כמו שפירש הפאה”ש דבישראל אינו הפקר עד שיפקיר, שז”א דודאי רחמנא אפקריה ומ”מ יש מקום לומר דדוקא בישראל ולא בנכרי, שכל קדושת פירות שהן מצוות בין ישראל לבין הפירות שפיר הוזהרו ישראל על פירות שגדלו בארץ אף ברשות נכרי, אבל דין הפקר אינו בין ישראל לפירות אלא בין הבעלים לזולתו, ובזה אין ראיות מכריעות אלא שיש מקום לומר דירות שביעית פטורין מצד עצמן ולא מחימת הפקר וגם בזה אין הדבר מוכרע? לדעת החזון איש עולה שיתכן שבשל גוי ישנה אפשרות שיש קדושת פירות אף שאינם הפקר וצ”ב. ובפאת השלחן סימן ג’ ס”ק כט דעתו דאין הפירות הפקר עד שיפקיר.

הערה 26 של שלנגר: