ב"ה
פרשת בחוקותי – מצות תוכחה[1]
הרמב"ם כתב בספר המצוות (מצוות עשה ר"ה):
היא שציונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה. ואין ראוי שיאמר: אחר שאני לא אחטא, אם יחטא אחר זולתי מה לי עם אלוקיו זה הפך התורה אבל אנחנו מצווים שלא נחטא ושלא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה. ואם השתדל להמרות, חייבים אנו להוכיחו ולהשיבו, ואעפ"י שלא יצא עליו עדות וחייב עליו דין, והוא אמרו יתעלה: "הוכח תוכיח את עמיתך".
בהקשר ללשון הרמב"ם: "ואין ראוי שיאמר: אחר שאני לא אחטא, אם יחטא אחר זולתי מה לי עם אלוקיו זה הפך התורה", והצורך למנוע מאחרים שיחטאו, יש להביא את דברי הרב קוק באורות התשובה פרק ד' אות ט' על הצורך ב"סבלנות הגונה ביחד עם קנאה חיה נגד כל מתועב ורע, נגד כל דופי וכעור".
הרמב"ם בדרך כלל אינו עוסק בטעמי המצוות בספר המצוות, ואם כן מספיק היה לומר שיש מצוה להוכיח החוטא. מה שהוסיף הרמב"ם "ולמנוע אותו ממנו…" יש בו חידוש שטעם המצוה נכלל בעצם הגדרת המצוה. מצוות תוכחה איננה תוכחה כשלעצמה, בלא קשר לתוצאות, אלא עניינה למנוע את מעשה החטא. דבר זה עולה גם מתוך לשונו של הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ו ה"ז):
הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך". המוכיח את חברו, בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו. וידבר לו בנחת ובלשון רכה. ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו. להביאו לחיי עולם הבאי אם קיבל ממנו מוטב, ואם לאו, יוכיחנו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו, עד שיכהו החוטא ויאמר לו: איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפש בעון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם.
כלומר, המצוה אינה סתם תוכחה, אלא להחזירו למוטב. ולכן יתכן שאם האדם אינו מקבל תוכחה אין מצוה להוכיח. ודוחק לומר כפי סברת מי שראיתי שכתב שמצות התוכחה היא כדי שהאם עצמו יָראה לעצמו שהוא מגיב על מעשה עבירה.
דבר זה הוא מחלוקת ראשונים, אם צריך להוכיח במקום שודאי הדברים לא ישמעו.
כמו כן יש לשאול לגבי גדר אפרושי מאיסורא, כגון הרואה את חבירו לבוש בגד של כלאיים של תורה אפילו היה מהלך בשוק קופץ וקורעו מיד (רמב"ם הלכות כלאיים פרק י' הלכה כ"ט). לרוב האחרונים דין זה נאמר גם אם הלובש כלאיים הוא מזיד, עיין ב"ח יו"ד סי' ש"ג (מלבד הדגול מרבבה ביו"ד סי' קנ"א שכתב בדעת הש"ך שאין חיוב להפריש מאיסור לעושה מזיד). האם החובה היא לקרוע ממנו דוקא, ואיני רשאי לשקול האם לזמן יותר מאוחר הדבר אמנם יועיל. או שאני רשאי לנהוג באופן שנראה מתאים לאותו מקרה, ואם יש יותר תועלת לדחות את המעשה ולהוכיח אותו בשעת רצון והדבר יועיל למונעו מאיסור בכלל ואולי גם יעורר בו הרהורי תשובה בכלל, האם הדבר ניתן לשיקול הדעת?
בפשטות מקור השיטות שאין להוכיח מי שלא ישמע הוא הגמרא ביבמות (דף סה ע"ב), דאיתא שם:
ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אמר: חובה, שנאמר "אל תוכח לץ, פן ישנאך; הוכח לחכם, ויאהבך".
ומשמע שאין לומר דבר שאינו נשמע. אלא שמצאנו מחלוקת בדבר זה, על דברי הרמב"ם שמצוה להוכיחו ולהחזירו למוטב כתב בהגהות מיימוניות אות ג':
בפרק במה בהמה ופרק שבועת הדיינין ואפילו אם ספק בידו אם יקבלו דבריו צריך להוכיחו כדמשמע התם בבמה בהמה. אמנם אם ודאי לו שלא יקבלו אז נראה דפטור כדאמרינן התם שאמרה מדת הדין לפני הקב"ה אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי משמע שאם היה גלוי להם לא היו נענשים. וכן משמע בתוספתא בפרק חזקת הבתים, וכן כתב ספר המצות וכתב וטוב לו לשתוק דהנח להן לישראל שיהו שוגגין וכו'. ורא"מ כתב דמענש פטור אבל מעשה דהוכח תוכיח לא איפטר. אבל ה"ר משה מקוצי כתב בההיא דהבא על יבמתו כשם שחייב לומר דבר הנשמע כך חייב שלא לומר דבר שאינו נשמע שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, ע"כ:
להלן נדון בראיתו. ומה שהביא מהרא"מ הוא ר' אליעזר ממיץ בעל היראים, ודעתו היא שחייב להוכיח אף מי שלא ישמע. ורבינו משה מקוצי, הוא הסמ"ג שכתב במצוה יא:
ואם ברור לו למוכיח שלא יקבלו ממנו, והעוברין שוגגין, טוב לו לשתוק כדגרסינן על זה בפ' המביא יין בביצה, דאפילו באיסורי דאורייתא הנח להו לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. אבל אם העוברין מזידין, וברור לו שלא יקבל אעפ"י שפטור מעונש מיתה, כדמוכח במסכת שבת, באותה שהבאתי למעלה, מכל מקום מעשה דהוכח תוכיח לא מפטרי. ואעפ"י שמוסיף על עונשן שלא יקבלו, הלעיטהו לרשע וימות, לכך צוה התלמוד השתיקה בשוגגין דוקא. ואני אומר שאין זו כי אם עצה טובה, כי אף במזידין צריך לשתוק, כדאמרינן בפ' הבא על יבמתו, שחובה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, שנאמר "אל תוכח לץ פן ישנאך".
באבני נזר (יו"דסימן תס"א אות ד') צידד בשיטת היראים, שהרי לא נכתב טעם מצות תוכחה בתורה שהוא בשביל שיחזור מדרכו, ולכן אין לתת טעמים למצוה. מה גם שהרמב"ם פסק שלא דורשים טעמא דקרא, ולכן אלמנה בין שהיא עשירה ובין שהיא עניה אין ממשכנין אותה.
ויש עוד להוסיף על הדברים, שהרי יתכן שלרמב"ם עיקר הפסוק מיירי, כפשוטו על חיוב תוכחה בדברים שבין אדם לחברו, כפי שכתב בפרק ו' הלכה ו':
כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים.
כיון שלא נאמרה המטרה בתורה, שהיא כדי להחזירו למוטב, סובר אבני נזר שאין לנו לטעון שזוהי הגדרת המצוה. אלא שעל זה כתב א"מ בספר רסיסי טל (סימן לא עמ' רעט):
ואשר דלטענת האבני נזר הנ"ל, שלא נכתב טעם המצוה בתורה, שישוב מדרכו, ומנין לנו שנכניס את טעם המצוה בהגדרת המצוה? אפשר לומר, שהואיל והדברים מפורשים בדברי קבלה, "אל תוכח לץ פן ישנאך", שוב אפשר להכניס את טעם, המצוה בהגדרתה. אבל יותר מזה מפורש ברש"י שם ביבמות (דף סה ע"ב), וז"ל (ד"ה לומר דבר הנשמע): "דכתיב 'הוכח תוכיח', להוכיח למי שמקבל תוכחה". לפי זה הדברים מפורשים בגוף הקרא. אלא שצ"ע, למה לא הביא הרמב"ם את הגמרא הזאת, שגם הרי"ף הביאה, לעניין תוכחה, ורק בפרק ה', כשמדבר לעניין הנהגות תלמיד חכם, מזכיר אותה בקיצור, וזה לשונו (שם הלכה ז): "תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו… אוהב שלום ורודף שלום, אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר, ואם לא, שותק מכל". ועי"ש בהגהות מיימוניות, המציין את הגמרא הנ"ל ביבמות כמקור לדברי הרמב"ם. וצריך עיון למה לא הביא הרמב"ם דבר זה בפרק ו' בקשר למצוות תוכחה.
ולכאורה יש להוכיח שאלה זו, אם צריך להוכיח למי שלא ישמע או לא, מהדיון בגמרא ערכין דף טז ע"ב עד כמה שעור תוכחה:
עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה כתנאי רבי אליעזר אומר עד הכאה רבי יהושע אומר עד קללה בן עזאי אומר עד נזיפה אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו
(שמואל א' כ') ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות וכתיב (שמואל א' כ') ויטל שאול את החנית עליו להכותו למאן דאמר עד הכאה דכתיב להכותו ולמאן דאמר עד קללה דכתיב (שמואל א' כ') לבשתך ולבושת ערות אמך ולמאן דאמר עד נזיפה דכתיב ויחר אף שאול ולמ"ד נזיפה הכתיב הכאה וקללה שאני התם דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה ליהונתן בדוד מסר נפשיה טפיולכאורה אם שיעור התוכחה היא עד כדי נזיפה, אפשר לומר שמכאן והלאה ודאי שלא ישמע. אבל אם שעור התוכחה הוא עד הכאה, אם כן יש לומר שיש חובה להוכיח אף שכבר קודם לכן הוברר שהוא לא יקבל. וכן כתב בברכי יוסף סימן תרח. ואם כן הרמב"ם (בהלכה ז' שהובאה לעיל) הרי פסק ששיעור תוכחה הוא עד שיכהו, ואם כן הרי יש חובה להוכיח אף שלא ישמע. וזה בסתירה למה שלמדנו לעיל ברמב"ם. אלא שצריך לומר שאין לקשור בין הדברים, ויתכן אמנם שעד שעור הכאה עדיין יש סיכוי שיקבל ולכן צריך להוכיח, ואין הכרח לקבל את דברי הברכי יוסף הנ"ל. ועיין ברסיסי טל שם שהוכיח ממחזיק ברכה לחידא שמביא ראב"ד שסובר מחד ששעור תוכחה הוא עד כדי הכאה, ומאידך סובר שאין להוכיח למי שלא ישמע. והנה, בשו"ע סימן תרח סעיף ב', בהלכות יום הכפורים כתב השו"ע:נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש, אין ממחין בידן כדי שלא תבואו לעשות בזדון. הגה: וה"ה בכל דבר איסור אמרינן: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין; ודוקא שאינו מפורש בתורה, אע"פ שהוא דאורייתא; אבל אם מפורש בתורה, מוחין בידן (ר"ן דביצה ורא"ש בשם העיטור). ואם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו; אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו. (ר"ן ס"פ הבע"י). ומשמע לכאורה ברמ"א שגם אם יודע שאין דבריו נשמעין חייב להוכיח לפחות פעם אחת. והנה, הנימוקי יוסף ביבמות, על הגמרא האומרת שאסור לומר דבר שאינו נשמע, כותב:דבר הנשמע, למי שמקבל מצוה, דכתיב: "הוכח תוכיח", אפי' מאה פעמים: אבל למי שאינו מקבל, מצוה וחובה שלא להוכיחו, והקשו ז"ל מהא דאמרינן במסכת ערכין (דף טז), שחייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו, התם ביחיד, אבל לרבים לא, והא דאמרינן במסכת שבת (דף נה ע"א) לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא, ואמר לא מקבלי מינאי, ואמרינן אפילו הכי לוכחינהו מר, התם הוא שלא הוכיחם כלל, אלא שהיה מכיר בהם שלא ישמעו, ומשום דאולי ישמעו או משום שלא יהיה להם פתחון פה היה חייב להוכיח לפחות פעם אחת.וזהו מקור הרמ"א שביחיד חייב להוכיח אף שלא ישמעו. וברבים, אין צריך להוכיח אלא אם כן יתכן שישמעו, כתרוצו הראשון על הגמרא בשבת: "ומשום דאולי ישמעו", או שחייב בכל זאת כדי שלא יהיה להם פתחון פה, חייב פעם אחת. וכתב הגר"א על הלכה זאת: מאחד שיודע וכו' הוא תרוץ ראשון שלר"ן ששם לא הוכיחם כלל ואולי ישמעו והתירוץ השני דמשום שלא יהיה להם פתחון פה חייב להוכיחם פ"א וכתירוץ ראשון כתבו תוספות בשבת שם.ולשון התוספות בשבת נ"ה ע"א ד"ה ואע"ג:ואע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר היינו היכא דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וכו' הרי ששיטת התוספות היא שאין להוכיח למזיד. וכן הבין את דברי התוספות המשנה בבאור הלכה סי' תר"ח שכתב שם בשם הגר"א שדברי התוספות הם כשיטת הסמ"ג. אמנם יש להבין את דברי הגר"א, מדוע התירוץ ראשון של הנימוקי יוסף סובר כתוספות? אלא שהגר"א הבין בדעת הנימוקי יוסף שלטעם שיש להוכיח משום שאולי ישמעו, אם אמנם יודע בברור שלא ישמעו א"צ להוכיח אפילו פעם אחת. ודברי הנימוקי יוסף אמורים כשמניח מן הסתם שלא ישמעו ואינו ברור לו כ"כ. אבל לטעם של פתחון פה צריך בכל מצב להוכיח לפחות פעם אחת. להבנת הגר"א מדברי הרמ"א משמע שעיקר טעמו הוא כתרוץ ראשון של הנימוקי יוסף, שהרי כתב שלא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו, ואילו לתרוץ שני של הנימוקי יוסף הרמ"א היה צריך לומר שלא ירבה בתוכחות מאחר שכבר אין להם פתחון פה (וכן הבין בדברי הגר"א והרמ"א בספר דמשק אליעזר). אם כן לדעת הגר"א גם הרמ"א פסק שאין להוכיח כשלא ישמעו, ושלא כדברי המשנה ברורה שהבין שלא כן את דברי הרמ"א. (ובדעת התוס' עצמם בשבת, שם משמע המדובר הוא על שוגג ולא על מזיד. משום שעל מזיד חייב להוכיח. כפי שכתבו מגמ' שבת. ובזה שונה דעת הסמ"ג שסובר שגם על מזיד אינו חייב להוכיח כשלא ישמעו. אבל הרמ"א מיירי במזיד, כפי משמעות סדר הדברים ברמ"א, וכנראה הגר"א שהביא את התוס' בשבת לא חילק בין שוגג למזיד, אבל זה צ"ע שהרי בשעת החורבן הם היו מזידין).ואם כן יש כמה ראשונים הסוברים שאין להוכיח מי שלא ישמע: הסמ"ג, תוס' בשבת, לפי הגר"א נראה שגם רמ"א פסק כן. ולנו נראה שגם זו כוונת הרמב"ם שהמצוה היא להחזירו למוטב.
-
בעקבות מאמרו של א"מ שליט"א בספר רסיסי טל סימן לא. ↑