ב”ה
פרשת ויקרא – בענין מצות אכילת קדשים.
ע’ רמב”ם הלכות מעשה הקרבנות פ”א הלכה י’:
אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם, הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, והוא הדין לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה.
ויש לברר, האם המצוה היא דוקא כשיש שעור שלם או שיש גם מצוה לאכול חצי שעור? לכאורה הרי כל מצוות של אכילה הם בכזית דוקא. אבל יתכן שמצות אכילת קדשים היא שונה, משום שיש מצוה שהדבר יאכל, והרי אם לא יאכל יהפוך להיות נותר. התשובה לדבר תלויה בביאור הסוגיה בפסחים דף ג’ ע”ב:
הנהו תלתא כהני, חד אמר להו: הגיעני כפול, וחד אמר: הגיעני כזית, וחד אמר: הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.
יסוד הגעני כפול, ע’ יומא לט ע”א הגמרא מונה את ההבדלים בין זמנו של שמעון הצדיק ובין לאחריו:
…ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר. מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפול, הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין. ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו, והיו קורין אותו בן חמצן עד יום מותו.
מדוע הצנועין מושכים אל ידיהם? אולי יש לומר כיון שלכל אחד לא מגיע כזית אלא כפול ולכן אין מצוה בפחות מכזית. אלא שזו שאלה שיש לברר, האם יש קיום בחצי שעור מן המצוה. האם שנים שיש להם כזית מצה שאחד יאכל את הכל או שכל אחד יאכל חצי?
(ע’ בעמק ההלכה, הרב בן שלמה. אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך טז, חצי שעור, טור תרסא הערה 850, על כך שאין חצי שעור במצוה; בני חיי סי’ תעה; ריט”א בקהלת יעקב תוס’ דרבנן סוף אות קלז; חק”ל שם, ועי”ש שהאריך; מהר”ץ חיות יומא שם; מנ”ח קלד).
ע’ מנחת חינוך קל”ד אות ב’:
באכל כזית בפסח או בקדשים, אין מצוה עוד כלל לאכול רק שלא יבוא לידי נותר ויכולים ליתנם לקטנים. [ואפילו] (ו)בפסח דצריך מינוי, מצוה לאכול רק להציל מיד נותר אבל לא מצות עשה דאכילה, כן נראה ברור, ומ”מ צריך לי עיון עוד בזה. ועיין יומא ל”ט ע”א דכל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים נשתלחה ברכה בעומר ובלחם הפנים ובשתי הלחם, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר כו’. ואיני מבין כיון דחיוב המצות עשה לאכול כזית היאך הותיר ולא קיים המצוה, ומצוה לאכול קדשים על השובע כמו שמבואר בר”מ כאן פ”י הי”א, ולומר דהיה משביעו [כל כך] שלא היה יכול לאכול יותר מחמת השובע דהיה אכילה גסה, היאך שייך לומר דהיה ברכת השי”ת בזה וביטלו ממצות עשה שלא יאכל כל הכזית, וצ”ע.
ואם כן יתכן לומר הצנועים מושכים ידיהם משום שככל המצות התלויות באכילה אין מצוה לאכול בפחות מכזית.
ועיין תוספות ישנים ביומא שם:
אומר רבי דדוקא מגיעו כפול אבל בכזית לא הי מושכין ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה אבל כאן לא היה מצות אכילה לגמרי כיון שאין שם אלא כפול ולא שביעין. וא”ת היכא דמגיעין כפול ושביעין כדאמרנן בריש פסחים איך מיקיימא מצות אכילה י”ל דלא בעי כזית לגמרי אלא כזית עדיף חשיבא אכילה ולכולם לא היו יכולין לחלק בשוה.
ולכאורה נאמר כאן שיש מצוה גם בפחות מכזית, או קצת מצוה. ולכאורה הרי מצות אכילה היא רק בכזית, ואיך יש מצוה גם בפחות מכזית?
וצריך לומר כמ”ש חתם סופר סימן מט באו”ח
נפשו היפה בשאלתו אי שיעור אכילת קדשים בכזית או סגי בכל שהוא, הנה כמדומה בלאו דקדשים פסולים פגול נותר וטמא לא קמבעיא לי’ דשיעורא בכזית כמבואר בדוכתי טובא…
וא”כ ממילא מוכח שגם מצות עשה של אכילת הכשרים הוא בכזית כדמוכח מסוגי’ דיקדש זבחים צ”ז ע”ב דאי סלקא דעתך דיוצא במצות עשה דאכילה בכ”ש א”כ לא אתי עשה ודחי לא תעשה דכזית פסולים…
וכן מבואר לענין אכילת פסח שמצותו בכזית דוקא (כ”ה ברמב”ם ה’ קרבן פסח פ”ח ה”ג) ולפע”ד אין כאן ספק כלל ועיין ב”ק ק”י ע”א וק”ל. והא דאמרינן רפ”ד דיומא [ל”ט ע”א] בחלוק לחם הפנים שמתחלק לכהני משמר הנכנס והיוצא ומגיע לאחד כפול, נלע”ד דסגי באכילת כזית א’ מכל הקרבן ופסח יוכיח שעיקרו לאכילה טפי מכל שארי הקרבנות ומ”מ סגי כשנאכל ממנו כזית אחד ואם נטמא הבשר האחר או אתותר אין בכך כלום [עי’ פסחים צ”א ע”א], ומ”מ נהי דהקרבן כשר מ”מ אין המנויים יוצאים ידי מ”ע של אכילת פסח אם לא אכלו ממנו כזית, וה”נ בכל הקרבנות בודאי אי לא הי’ נאכל מלחם הפנים כלל רק פולין פולין לא היה מתקיים מ”ע של אכילתו כלל אבל באמת הרי הכהן הגדול נטל חלק בראש כמבואר ביומא י”ז ע”ב ואיהו אכל כזית בכדי אכילת פרס כמצותו, ובודאי אי היה אפשר אח”כ שיאכל כל כהן ממנו כזית כל א’ מקיים מ”ע באכילתו אך הואיל וא”א וממילא לא קיים שום א’ מהם מ”ע באכילה, וכ”כ תוס’ ישנים שם שמשו”ה משכו הצנועים את ידיהם מפני שלא הגיע עליהם כזית לקיים מ”ע גמורה אבל מ”מ מקויים מ”ע של אכילת לחה”פ ע”י הכהן הגדול, וכן בכל הקרבנות ומנחות נ”ל שעכ”פ הכהן הגדול אם רצה נטל חלק בראש ואכל כזית או לכל הפחות הכהן המקריב שבו עיקור מצוה שהוא אכל כזית ממנו והשאר מתחלק לכהנים.
ואם כן לפי חתם סופר המצוה לאכול כזית, אבל אחר שאכלו כזית אפשר לאכול גם פחות מכשיעור. ועיין מה שכתב מ”א והובא במ”ב סימן נג ס”ק ס”ה על מה שכתב הרמ”א שאין להתפלל שלא ברצון הקהל. והוכיח המ”א שאין להתקוטט על מצוה מהא דצנועין מושכין ידיהם. ולפמ”ש אין זה נוגע לענין שהרי הם משכו ידיהם לא בגלל קטטה אלא בגלל שאין קיום מצוה בפחות מכזית.
אבל בגמרא חולין קל”ג ע”א אכן משמע שהצנועים פרשו בגלל ריב, ע’ שם וכדברי מגן אברהם. ולפי זה יתכן שיש מצוה גם בפחות מכזית, ופרשו בגלל הריב. ויתכן שכיון שיש מקצת מצוה לכן גרם לריב ושני הדברים נכונים.
ואם כן לדעת החתם סופר, המנחת חינוך, וכן דעת שאגת אריה סימן ק’ מצות אכילה בקרבנות היא רק על כזית והשאר רק שיאכל. אבל כתב השאגת אריה סימן שבקרבן פסח הדין הוא שכל הקרבן יאכל ולא רק כזית שבו.
ועוד כתב בחתם סופר או”ח סימן ק”מ על דברי התוספות ישנים:
דלפע”ד אין מצות עשה מחוייב על האוכל קדשים שיאכל כזית, דא”כ לא היו רשאין לחלק הקדשים לכמה כהנים שיגיע לאחד כפול ואין שום אחד מהם מקיים מ”ע בכל הקדשים, חוץ מפסח שבו מחוייב כל אחד לאכול כזית, אבל שארי קדשים מצות עשה הוא שיהיה זה הלחם הפנים או המנחה והחטאות נאכלים ולא יותירו ממנו ובהצטרפם יחד לאכלו כולו נתקיים מ”ע ואכלו אותם אשר כופר בהם, ומ”מ מי שמגיעו כפול ושבע ממנו או כזית אפילו אינו שבע ממנו הוי ליה אכילה ומצוה חשובה היה חולק, אבל כשמגיע כפול ואינו אלא סניף למצות עשה (אולי חסר וצ”ל: ואינו שבע ממנו אינו אלא סניף למ”ע) ע”י צירוף כולם והמצוה יכולה להתקיים ע”י אחרים היו הצנועים מושכים ידיהם, זהו כוונת תוס’ ישנים שם לפענ”ד ודברי מג”א סי’ נ”ג סקכ”ו צ”ע:
ספר בית הלוי ח”א – סימן ב
דהרי ודאי נראה דבמצות אכילת קדשים לא בעינן שיהי’ דוקא כזית. וראי’ לזה מהא דאיתא בפסחים דף ג’ ע”ב גבי חילוק לחם הפנים שהי’ מגיע להם כפול הרי דבמצות אכילת קדשים לא בעינן כזית. שוב מצאתי בספר דורש לציון דרוש א’ (ד”ה כל) שחקר במצות אכילת קדשים אי בעי כזית והביא להך דהגיעני כפול ודחק א”ע לדחוקה. ולדידי נראה ברור דלא בעי כזית והחילוק שיש בין מצות אכילת קדשים למצות אכילת פסח דבעי דוקא כזית נראה פשוט. דבפסח ומצה הוי החיוב על האדם דהוא מחוייב לאכול פסח ומש”ה אם אכל פחות מכזית לא שמי’ אכילה והוי כלא אכל פסח. אבל מצות אכילת קדשים הא לא הוי המצוה כלל על אדם מיוחד דהא לא הוי חיובא אקרקפתא דגברא רק המצוה דבשר קדשים יהיו נאכלין ומי שיש לו בשר קודש הרשות בידו ליתנו לאחר לאכלו וג”כ מקויים מצוה זו וא”כ הרי גם באכל כל אחד פחות מכזית מ”מ הא הקדשים נתאכלו. ובחילוק זה מיושב לנו דברי הרמב”ם במנין המצות דבקרבן פסח מנה שחיטתו ואכילתו לשתי מצות (מצוה נ”ה, נ”ו) ובחטאת מנה הכל במצוה אחת (מצוה פ”ט), והקשה במעייני החכמה דמה בין זה לזה. ובדברינו יובן היטב דבכל הקרבנות לא הוי המצוה רק שיהי’ הקרבן נאכל ולא על האדם ומ”ה הוי אכילתו פרט אחד ממצות שבאותו קרבן וכמו הקטרת אימורין דאינו נחשב למצוה אחרת בפני עצמו אבל בפסח הוי החיוב על האדם ולא שייך כלל לעשיית הקרבן ומש”ה הוי ב’ מצות. ומשום הכי בכל הקרבנות לא בעינן כזית והראי’ מהא דהגיעני כפול הוי ראי’ נכונה. וכן ביומא דף ל”ט. אמרינן דבימי שמעון הצדיק הי’ ברכה בלחם הפנים וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר מכאן ואילך נשתלחה מאירה וכל כהן מגיעו כפול הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנים נוטלין ואוכלין. הרי דלא היו מגיעו רק כפול וגם בימי שמעון הצדיק קאמר דכשמגיעו כזית יש אוכלו ומותיר ונמצא הא אכל פחות מכזית. ועיי’ בתוס’ ישנים ביומא שם (ד”ה שמגיעו) שכתב וז”ל אומר רבי דדוקא מגיעו כפול היו מושכין ידיהם אבל בכזית לא היו מושכין ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה ושוב הקשו דבהגיעו כפול היאך הי’ מקיימין מצות אכילה וי”ל דלא בעי כזית לגמרי אלא דכזית עדיף וחשיבא [אכילה] עכ”ד. הרי להדי’ דע”פ דין לא בעינן כזית כלל וכמו שכתבנו:
אלא שראייתו של בית הלוי ממנין המצוות יש לדחות. משום שהרמב”ם כתב מפורש שיש מצות אכילה, בפרק י’ הלכה א’ הנ”ל. וע”כ שיש כאן רק ענין של שאלה של מנין המצות, שפסח נמנה לשתים ואכילת קדשים נמנה למצוה אחת. והטעם הוא משום ששחיטת הפסח ואכילתו אם בשני זמנים שונים. אבל קדשים השחיטה והאכילה הם באותו זמן.
וע’ מ”ש א”מ ברסיסי טל בענין קריאת שמע של ערב ובוקר אם הם שתי מצות או מצוה אחת.
וע”ש שסברא זו היא דוקא דעת הרמב”ן ולא דעת הרמב”ם ע’ שם ע’ 32:
“נימוקו של הרמב”ן דמונה את קריאת שמע שחרית וערבית שתי מצוות וכן קטורת בוקר וערב ושני תמידים, מבואר בהשגותיו בסוף ספר המצוות, שהטעם הוא משום שהן מצות שאינן מעכבות וזמנה של זו לא זמנה של זו.”
ואם אמנם נאמר שהרמב”ם לא מסכים לסברא זו, שהרי כתב שקריאת שמע בוקר וערב היא מצוה אחת, הרי שצריך לומר אכן כמו שכתב בית הלוי.
אבל בספר חזון יחזקאל על תוספתא פסחים, כתב שלא כבית הלוי, שאין לדמות ללחם הפנים:
ולכאורה יש לומר דהא שכתוב בתוספות “דלא בעי כזית לגמרי”, היינו דוקא בלחם הפנים שאין בו משום כפרה או ריצוי לבעל הקרבן, וכל אלה הקרבנות שכתבו בהם: (רמב”ם הלכות מעשה הקרבנות פ”י ה”א): “אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם, הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, והוא הדין לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה”, ועיין עוד בפסחים דף נ”ט ע”א ברש”י ד”ה בשאר ימות השנה, היינו כל אלה שיש בהם משום ריצוי לבעל הקרבן, הם בעינן שכהן יאכל אכילה שאינה פחותה מכזית.
אם כן לדעת החזון יחזקאל, רק בלחם הפנים אין צריך כזית משום שאין בו ריצוי. אבל שאר הקרבנות צריך אכילת כזית. ולדעת החתם סופר ומנחת חינוך, צריך כהן אחד לאכול כזית, והשאר צריך רק שיאכל כדי שלא יהיה נותר. ודעת בית הלוי לחלק בין פסח שבו יש מצות אכילה ובין שאר קרבנות שהמצוה היא רק שיאכל, ולא צריך כזית.
ע’ מנחת אשר שמות פרשת תצוה סימן נה
ע’ שעור על כזית אפיקומן, בהבדל שבין פסח לקרבנות אחרים, ובזה ישוב להא שיש דין מיוחד בפסח של אכילה על השובע השונה מקורבנות אחרים.
ע’ שעור מוכן מסכת פסחים
ע’ מנחת אשר שמות סימן נה. ומשך חכמה פרשת צו.
נספח:
מצווה לאכול את הזבחים ואת המנחות (הוזכר בפסחים נט:, האריך בזה בית האוצר ח”א קסב-קסד).
לדוגמא, אדם שהביא קרבן שלמים – מצווה עליו לאכול את בשרו.
[עריכה] מקור וטעם
מקורה של המצווה לאכול זבחים מהפסוק (שמות כט-לא) “ואת איל המילואים תיקח, ובישלת את בשרו במקום קדוש וגו’. ואכלו אותם אשר כופר בהם” מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (פסחים נט:, רמב”ם מעשה הקרבנות י-א).
מקורה של המצווה לאכול שיירי מנחות מהפסוק (ויקרא ו-ז) “וזאת תורת המנחה וגו’. והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה וגו’ והקטיר המזבח וגו’. והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו” (לא הוזכר בגמרא, רמב”ם מעשה הקרבנות י-ב, הכסף משנה שם כתב “פשוט הוא”, והרדב”ז שם הביא ספרא צו פרשה ב (הובאה בספר המצוות לרמב”ם עשה פח)).
מהות המצווה בתוצאה, דהיינו שהקרבן יאכל, ולא שהאדם יאכל אותו (שלא כמצוות אכילת קרבן פסח ומצה שהמצווה שהאדם יאכל אותם). ויש מכך שתי נפק”מ (בית הלוי ח”ג נא-ג):
אין צריך לאכול כזית כשמחלקו להרבה אנשים, שהעיקר שכולו יאכל, ולא משנה מה כל אחד אכל (אך בפסח ובמצה, שהמצווה שהאדם יאכל, כל אדם חייב לאכול כזית) (אמנם האפיקי ים (ח”א בסופו מה-ה) והמנחת חינוך (קלד לגבי שיירי מנחות) כתבו שבקודשים מצווה לאכול כזית, ומוכח שהמצווה בפעולה).
אין צריך כוונה באכילה, אפילו לדעה שמצוות צריכות כוונה, שהעיקר שהקרבן יאכל, ולמעשה הוא נאכל גם אם לא כיוון (אך בפסח ובמצה לא יוצא ידי חובה בלי כוונה, לדעה שמצוות צריכות כוונה) (בסברא שבמצוות בתוצאה אין צריך כוונה האריך הקובץ שיעורים ח”ב כג-ו).
האם אכילה זו נקראת עבודה, הסתפק בזה בית האוצר (ח”א קסג).
האם אכילה זו נקראת קודשים, גם בזה הסתפק בית האוצר, ונפק”מ האם יהיה בה דין דיחוי (שאם היו פסולים והוכשרו יהיו דחויים מהאכילה), שבקודשים יש דין דיחוי, ובשאר המצוות יש דעה שאין דיחוי (בית האוצר ח”א קסד).
[עריכה] בדינים שונים
בקודשים קלים הנאכלים לבעלים נחלקו הראשונים האם גם היא מצוות עשה, או שהמצווה רק בקודשי קודשים לכהנים: הרמב”ם לא הזכיר במצוותיו אכילת בעלים, וכן כתב הצל”ח (ביצה יט:) שאינה מצווה, וכן כתב הרדב”ז (על הרמב”ם מעשה הקרבנות י-א, אך הוסיף שאע”פ שאין בה מצווה יש בה גרירת מצווה). אך הרמב”ן (עשה א) כתב ששכחה הרמב”ם, וכן הרא”ש (נדרים ד: בפירושו ד”ה קא שריא) כתב שהיא מצווה (הביאם ודן בכל זה בית האוצר ח”א קסב), והיראים (שצה, ובדפוס החדש צז) אף הוסיף פסוק לזה – “רק קודשיך אשר יהיו לך ונדריך, תישא ובאת אל המקום אשר יבחר ה’. ודם זבחיך ישפך על מזבח ה’ אלקיך והבשר תאכל” (דברים יב-כו).
בקודשים פסולים, כגון יוצא וטמא, שאסור לאוכלם, הסתפק המנחת חינוך האם עדיין יש עליהם מצוות אכילת קודשים, אלא שהיא מצווה הבאה בעבירה (שהרי יש עליהם גם איסור), או שאין עליהם מצווה כלל. והקובץ שיעורים (פסחים קנט, והביא את המנחת חינוך) כתב שרק בטמא שייך להסתפק, משום שהציץ מרצה עליו ומשווי ליה כשר (אע”פ שיש בו איסור), אך בשאר הפסולים פשוט שחוץ מהאיסור לאוכלם יש גם דין פסול, ולכן אין בהם מצווה כלל (וגם בטמא סיים שגם בזה יש לפקפק טובא).