שמיני – איסור שרצים

ב”ה

פרשת שמיני – איסור שרצים

הרבה לאוין נאמרו בשרצים. ובגמרא מכות דף טז ע”ב: “אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבעה נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש וכו'” וכתב רש”י שם שבשרץ המים יש ארבעה לאוין ובשרץ העוף יש ששה לאוין. בשנים האחרונות יש מודעות גדולה לבעיות של שרצים בעיקר בירקות ולבדיקות שצריך לעשות כדי להוציאם.

בעיה שהעסיקה הרבה את הפוסקים היא לגבי תולעים בקמח, לכל השנה בכלל וגם לפסח למצות מצוה, האם מותר לטחון קמח שיש בו תולעים. כיוצא בזה השאלה האם מותר לעשות ריבה וכיוצא בזה מפירות שיש בהם מעוט נגועים ולסמוך על ביטול איסור לכתחילה? והרי לא שמענו שבודקים את כל הענבים לפני סחיטת היין מחרקים או את כל הפירות והתותים לפני עשיית הריבה?

האם יש גדר מתעסק כשאינו יודע שאוכל?

האם כשאינו מתכוין לאכילת השרצים יתכן לתת לאכילה כזו דין מתעסק. שהרי אף שהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, אבל משרצים אלו ודאי לא נהנה, ואם כן לכאורה מתעסק יהיה פטור. אלא לכאורה זה רק כשאינו יודע כלל שיש בפרי תולעת. אבל אם יודע או ספק הרי זה ספק איסור תורה, שהרי מתכוין לאכילה ואוכל. ובשו”ת שיבת^[1] ציון רצה לדייק כך מרש”י חולין דף ס”ז ע”א, דאיתא בגמרא שם:

אמר רב הונא לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא והוי עובר משום (ויקרא י”א) שרץ השורץ על הארץ אי הכי במנא נמי דלמא פריש לדפנא דמנא והדר נפיל למנא התם היינו רביתיה.

ופרש רש”י שם:

לשפי – לשון השופה יין לחמרא (ב”מ דף ס) לשון מוריק מכלי אל כלי.

שיכרא – של תמרים הוא ומצויין בהן תולעים.

בצבייתא – ציבי שמסננין אותו דרך עצים וקשים דקים.

באורתא – שאם תפול תולעת על הקשים לא יראנה ומשם תפול לכלי ולמחר כשיראנה יהא סבר שלא יצתה מן השכר לקשים ותולעת המים מותרת כדאמרן.

ומדוע רש”י צריך לומר שלמחר יראה וסבר שלא יצאה, והרי אפילו אם אינו רואה אסור, שהרי עכשיו היא בשכר לאחר שפרשה. אלא ע”כ משום שאם אינו רואה הרי הוא מתעסק והוי כדבר שאינו מתכוין שמותר.

ועל סברא זו של מתעסק כתב הגרש”ז בשו”ת מנחת שלמה חלק א סימן ו (וע’ מנחת שלמה חב – ג סי’ סג):

ועיין באמ”ב דיני בב”ח סוף סי’ ד’ שכתב: “דלא נראה לו מה שהוגד לו בשם גאון אחד ללמד זכות על אשר בימות הקיץ ששכיח כמעט המילבען הרוחשים, דלדעתו ליכא חיוב מה”ת כיון דאינו מכוין לאכול השרץ רק ההיתר ולגבי השרץ הוי רק כמתעסק ובזה ליכא שום הנאה מאכילת השרץ”, אלא שהוא עצמו חולק על זה וסובר דמה שאין דין מתעסק בחלבים ועריות אין זה דוקא מפני שנהנה אלא כל שאותה אכילה אסור מה”ת אף אם זה מאוס לא הוקל כלל האיסור מטעם מתעסק אע”ג שאינו נהנה עיי”ש. ודבר זה לענ”ד הוא חידוש גדול, ולכאורה הי’ יותר נלענ”ד כדאמרן דכיון שכוונתו לאכול כל הפרי כמו שהוא, לכן אם יודע ודאי שיש שרץ בתוכו נראה דאע”ג שטעמו פגום ומאוס אצלו והי’ שמח אם אחר הי’ מוציאו מהפרי, אפי”ה דינו ממש כאוכל שרץ במזיד דאסרה תורה אע”פ שהוא פגום ומאוס מאד, וממילא דגם כשזה רק ספק אם יש בו שרץ או לא דינו ג”כ כעובר בזדון על ספק איסור תורה, ורק בכה”ג שפותח את הפה שלא לצורך אכילה כגון לשאוף אויר וכדומה דבכה”ג אפשר שאפי’ אם יודע ודאי שע”י זה גם יבלע שרץ דחשיב רק כמתעסק משא”כ במכוין להדיא לאכול.

וע’ עוד על סברא זו במנחת אשר פרשת שמיני, סימן טו אות ו’. ובשיבת ציון שם כתב על הסברא שאמר בלימוד הישיבה:

עם כל זה אנכי תולעת ולא איש איני כדאי להכריע ולהקל בדבר שהוא מפורש ברשב”א וברוקח דטעם תולעת אינו פגום, וכן הכריע הש”ך וחלילה לי לעשות אפילו סמך בעלמא מדברים האלה.

בדיקה מדגמית:

תולעים בקמח, הם מיעוט מצוי וחייב בבדיקה, כשהרוב נגוע – חלה חובת בדיקה מהתורה. כשיש מיעוט מצוי של תולעים – חובת הבדיקה היא מדרבנן. כששכיחות החרקים היא מיעוט שאינו מצוי, הרי שאפשר לאכול ללא בדיקה. על פי משכנות יעקב 10% של נגיעות נחשב למיעוט מצוי.^[2] ובאשר לבדיקות מדגמיות, כתב הרשב”א בשו”ת הרשב”א חלק א סימן רעד:

שאלת עוד במה שכתבתי בשעת הכשר האוכלין עדשים ופולים וזתים הרחש מצוי בהן הרבה במחובר ולפיכך צריכין בדיקה. ונסתפק לך אם בדק קצת ולא מצא אם נחזיק אותן במין שאין הרחש מצוי בהן במחובר ושוב אין צריך לבדוק או צריך לבדוק כל אחת ואחת? תשובה: המינין הללו בלי ספק הרחש מצוי בהן ולפיכך אעפ”י שבדק קצתן אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה. כי באמת אין הרחש מצוי ברוב ומכל מקום הוי מיעוט המצוי. וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הקצת ולא על בדיקת הרוב. והמשל בזה בדיקת הריאה שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין בדיקת המקצת על בדיקת המקצת ואפילו על הרוב.

ואם כן מפורש שאין לסמוך על בדיקה מדגמית. הרב יהודה עמיחי בסיכום דבריו במאמרו בנושא בדיקות מדגמיות בחוברת אמונת עיתך,^[3] כתב שבדיקה מדגמית לא יכולה להוות תחליף לבדיקה רגילה. ובמקום שישנה חובת בדיקה, יש לבדוק את הכל. ושם דן לגבי הירקות של גוש קטיף וכתב שבדיקה מדגמית יכולה להועיל לנו בדברים של הסתברות, כגון על מנת לקבוע האם במין זה, בזמן זה ובמקום זה יש מיעוט מצוי של איסור.

ביטול לכתחילה על ידי טחינה ובישול:

בענין ביטול הכלל הוא שבריה אינה בטילה, ע’ שו”ע יו”ד סימן ק’.^[4] ולכן לכאורה אין לסמוך כאן על ביטול, ומלבד שיש לדון בענין ביטול, שהרי הביטול הוא רק אם הדבר אינו ניכר. אבל במקום שניכר בתערובת אין מקום לדון על ביטול, ואם כן, יתכן שבכלל אין כאן להקל משום ביטול ברוב. אבל אם בישל או טחן ואפה הרי אין כאן בריה, ובדיעבד לכאורה יש מקום להתיר.

כתב המגיד משנה (הלכות מאכלות אסורות פרק ב’ הלכה יד) שם שאם בשל מותר מספק ספיקא, שמא היה שמא לא היה ואת”ל היה שמא נימוח ונתבטל בשישים ואף על פי שבריה אינה בטלה בשנמוחה בטלה וז”ל:

וכתב הרשב”א ז”ל שאם עבר ובשלן בלא בדיקה אם יכול לבדוק בודק ואם לאו מותרין משום ספק ספיקא ספק שמא לא היה שם ואת”ל היה שמא נימוח ונתבטל בששים שאע”פ שבריה אינה בטלה בשנמוחה בטלה היא.

בהלכות פסח (שו”ע סי’ תנג סעיף ג’) מצאנו שכתב הרמ”א שמותר לטחון ולאפות מצות מחיטים שמעורבות בהן חיטים מצומחות שהנן חמץ גמור:

אם לא ביררו החטים מאכילת עכבר, אין בכך כלום. הגה: וכן אם לא ביררו ממנו אותו דגן שצמח; מיהו צריך לראות שאין בו כל כך שלא יהא ששים כנגדו מן ההיתר (הגהות מיימוני בשם סמ”ק ות”ה סימן קי”ד).

והרי פשוט שניתן לזהות את החיטים המצומחות ולהוציאן, שכן מעל לאחד בשישים יש למעטן באופן שיהיה בוודאי שישים בחיטים הכשרות כנגד החיטים שהחמיצו. ולכן גם כותבים האחרונים שהחיטים המצומחות אינן בטלות ברוב החיטים הכשרות מכיוון שהן ניכרות בעליל. ואע”פ כן התירו לטחון את החיטים יחד עם החיטים המצומחות ולערבן ולבטלן, ורואים שלא מטריחים להוציא את החמץ מהתערובת, מחמת שקשה לבררן אע”פ שבוודאי הדבר אפשרי. וטחינה זו איננה נחשבת לביטול איסורים לכתחילה, מכיוון שכל כוונתו לטחון ולא לבטל (שער הציון וכ”כ בפר”ח). או כפי שמגדירים זאת אחרונים אחרים שמחמת הטורח אין הדבר נחשב לביטול איסור לכתחילה, אלא לביטול בדיעבד אע”פ שניתן לטרוח ולהוציא את האיסור מתוך ההיתר (מנחת שלמה סי’ סא אות ב) וכיוצ”ב בפמ”ג (מובא בפ”ת סי’ צט ס”ק ד). וכיוצא בזה שאלת סחיטת ענבים ביקבים כשלא בוררים את הענבים משרצים וכיו”ב,או בתעשיית הריבות והמיצים וכד’

מסקנת הדברים היא, שגם במקרה שרואים בברור שיש חרקים אסורים, ולכן לא מדובר בתערובת, וממילא, אסור לאכול את הירק במצבו זה, בכל אופן, אם הוצאת החרקים כרוכה בטרחה רבה, מותר לטחון את הירק ולבשלו.

האם תמיד שרץ מוגדר כבריה שאינה בטילה?

תנאי חשוב להתחלת דיון בענין הזה הוא, מה בכלל מוגדר לתערובת שאין האיסור ניכר בה. האם דבר שאם נחפש היטב נמצא את התולעים, האם יכול להיות מוגדר כתערבת. החזון איש (יו”ד סי’ יד ס”ק ו’ ד”ה ושיעור, הובא באמונת עיתך 36 ע’ 54) כתב:

אבל אם העין מכירתו כשיפגשנו אע”ג שאין כוח באדם לחפש אחריו חשיב כאיסור ניכר ואינו בטל.

וראיה לכך שהרי גם כשאינו ניכר הרי המגיד משנה התיר רק במקום שנתבשל ונימוח אבל לא כשהוא בעין, משום בריה, ואם כן לדבריו אין מקום להקל בכלל.

אבל כתב הרב ויטמן במאמר באמנות עתיך 37 עמ’ 45:

ראשית, הדבר מוכח ופשוט מכל הדיון בנושא חרק שנפל למרק או לירקות ואבד בהם שדנים לאסור את התערובת מדין בריה שאיננה בטילה (יו”ד סי’ ק סעי’ ג), ומשמע שפשוט שהדבר נחשב לתערובת ואם לא היה מדובר בבריה היה האיסור בטל, אע”פ שברור שבבדיקה יסודית ופרטנית, ובוודאי שע”י בקיאים, לא ימלט שהחרק, אם נשאר בשלמותו, יימצא שהרי אין הוא ממין הירקות והמרק בהם אבד. עוד קודם לכן מוכח הדבר מכל המציאות של תערובת יבש ביבש מין שלא במינו, שלכאורה ניתן היה לפחות במאמץ להבחין באיסור שהרי איננו ממין ההיתר.

אלא שלבריה מצאנו כמה היתרים כשמדובר על שרצים קטנים ומאוסים. ע’ ערוך השלחן יו”ד סימן ק’ סעיפים יג – יח שמנה את הטעמים: בסעיף יד כתב ערוך השלחן שאפשר לסמוך על דעת רבינו שמשון והרשבא שבריה בטלה באלף. ובסעיף טו כתב שגם הרי”ף סובר כך. והרי בדרבנן אפשר לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק. ובסעיף טז הביא את המשכנות יעקב שכתב שענין בריה הוא משום חשיבות, ואם כן דבר שאין לו מקום והוא לא יהיה נראה לעולם בעין בפ”ע רק בתערובת אין לו דין בריה. ועל זה הקשה ערוך השלחן, ובסעיף יז כתב להתיר משום שזה דבר מאוס, וכתב שק”ו הדברים:

דאם במין בשאינו מינו דלרוב הפוסקים טעם כעיקר דאורייתא עם כל זה בדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהן אין צריך ס’, כל שכן בביטול בריה דזהו רק מדרבנן דפשיטא שלא גזרו על דברים המאוסים כנמלים וזבובים. וכהן אמת דבאכילה בפני עצמה חייב מלקות מכל מקום חכמים כשגזרו מפני זה שלא יהיה להם ביטול אי אפשר שיגזרו על דברים המאוסים.

וכן במנחת שלמה (ב- ג תשובה סג) כתב:

ומעתה אע”ג דבריה גם בדיעבד לא בטיל, מ”מ אפשר דבכה”ג שאינם נראים כלל לעינים גם כנגד השמש, אע”ג דשפיר מסתבר שלענין דאורייתא ה”ז בריה, והאוכל תולעת כזו לוקה, כי אין זה דומה כלל לשרצים שנראים רק ע”י מיקראסקאפ או סתם זכוכית מגדלת, הואיל וכאן הם נראים לעיני האדם בלי שום מכשיר, מ”מ לענין זה דבריה לא בטיל שהוא רק מדרבנן, והטעם הוא משום דחשיב טפי ולוקין עליו אף אם זה קטן מאד ופחות מכשיעור, מ”מ יכולים לומר דבכגון דא שבאור היום רגיל אינו נראה כלל לעינים, לא הפקיעו מהם רבנן דיני ביטול והרי הם בטלים מיד לאחר שכבר נבדקו כראוי ע”י מי מלח כנהוג עוד לפני הבישול, וכ”ש לאחר הבישול שלגמרי אין רואים אותם ואי אפשר כלל לבוררם [אף אם לא נסמוך להקל ולומר שלאחר הבדיקה במי מלח תו לא חייבים בבדיקה].

אם נאפה בתנור, יש גם היתר של חיי אדם, בבינת אדם שער איסור והיתר כלל לו:

פה בקהילתנו מרגלא בפומא דאינשי שהרב רבי שמעון מורה צדק הזקן הורה הלכה למעשה בקליפת מאראנצין שכמעט שמוחזקים בתולעים מילבין להניחם בתנור חם והנה אין ספק שיצא לו מההיא דעבודה זרה דף ל”ד ע”א דורדאי דארמאי לאחר י”ב חודש מותר וכתבו התוספות בשם רבינו אפרים דשמרים שנתיבשו בתנור מועיל כמו המתנה דשנים עשר חודש ואף דרבינו תם הקפיד על זה היינו משום דסבירא ליה דלא מהני י”ב חודש עיין שם אבל היכא דמועיל י”ב חודש הוא הדין דמהני ליבש בתנור ולפי זה כיון דקיימא לן בסימן פ”ד דכל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת י”ב חודש ולכן תמרא דכדא לאחר י”ב חודש מותר דהוי כעפרא בעלמא הוא הדין הכא על ידי חמימות התנור נעשה כאפר ואף שלא יהיה נשרף מכל מקום נתיבש לגמרי עד שאין בו שום לחלוחית… …אבל בנידון דידן שאינו מכוין כלל לאכילת האיסור מותר אף לכתחלה ומשום מבטל איסור אין כאן שהרי אינו מבטלו אלא שורפו.

ומצאתי שאחד המומחים כתב שגם לאחר ניפוי של קמח בנפה היותר דקה, עדיין ניתן לראות בשמש רחשים בקמח. אם כן על כורחנו אנו משתמשים בהיתרים של ערוך השלחן ועוד אחרונים שכתבו שאין גדר של בריה בדברים אלו ובטלים.

בענין החומרות בדיני מאכלות, כתב השל”ה (מסכת שבועות נר מצוה מז):

וכן הוא הדין בכל הוראות ואפילו לעצמו שמדת חסידות הוא שיחמיר לעצמו, הני מילי כשיש מקום לחומרא, אבל אם אין מקום להחמיר, רק שירצה להחמיר מחמת חסרון ידיעה, ואילו היה לומד ומעיין בבירור היה רואה שאין מקום לחומרא, ועל כל זאת הוא מחמיר, זהו חסיד שוטה.

ועל זה שמעתי ביאור המאמר בברכות פרק קמא (ח, א) א”ר חייא משמיה דעולא, גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאלו גבי ירא שמים כתיב אשרי כל ירא ה’, ואלו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ע”כ. וכבר הקושיא מפורסמת, דעל כרחך הנהנה מיגיע כפו הוא גם כן ירא שמים, דאם לא כן, איך יהיה הוא עדיף מירא שמים מאחר שהוא חוטא אף שנהנה מיגיע כפו. אלא על כרחך צריך לומר שהוא גם כן ירא שמים, אם כן מאי רבותא דהוא גדול. אלא ירא שמים קורא בכאן מי שהוא מחמיר ומטריף, אבל גדול ממנו מי שמייגע בתורה ולומד עד שנתברר לו שמותר באכילה. וזהו הנהנה מיגיע כפו, כי ידיו רב לו בתורה, אז אשריו בעולם הזה שהוא נהנה מאכילה, וטוב לו לעולם הבא שעסק בתורה, וק”ל.

1. ע’ שו”ת שיבת ציון (לבנו של הנודע ביהודה) סימן כח, אמרי בינה יו”ד הלכות בשר בחלק בסוס”י ב’, ודרכי תשובה סימן פ”ד ס”ק כח. ובשו”ת שיבת ציון הקשה על זה שלכאורה אם כן מדוע חייבו חז”ל בדיקה במיעוט מצוי, והרי אינו מתכוין לאכול ולסברא זו הרי אין איסור? ותירץ שכיון שידוע דשכיחי תולעים ואינו חושש לבדוק הרי הוא כאילו מתכוין לאכול. ↑

2. הרב יהודה עמיחי כתב בחוברת אמונת עיתך עלון 11 “ונראה להסביר את יסוד הדין של חובת הבדיקה במיעוט המצוי עפ”י דברי הרשב”א (חולין ט ע”א), ושכתב שאם אדם לא בודק כשיש מיעוט מצוי של איסור, הרי בכך הוא מעלים עיניו במודע ובכוונה תחילה מן האיסור. ולפי זה כאשר ידוע שיש מיעוט המצוי, הרי זה כאילו האיסור ניכר וממילא אין להתעלם ממנו. וכעין זה כתב בשבט הלוי (ח”ד סי’ פא ד”ה אבל מה): “שהופעת המיעוט ומציאותו הוא מצוי הרבה, ולעולם אין רוב כשרות ללא מיעוט טריפות, והמועט מלווה את הרוב בכל עת ובכל מקום”. ידיעה זו, שהאיסור נמצא בתוכו, איננה ידיעה מופשטת אלא אנשי המקום יודעים זאת. וכל זמן שאנשי המקום יודעים שיש איסור ואין בודקים, הרי זה נחשב להיות כניכר האיסור, ומעלים עיניו מן האיסור. ↑

3. עלון מס’ 8 טבת- שבט תשנ”ו. ↑

4. הגדרת בריה היא שתהיה שלימה, שאם תחלק אין שמה עליה, כמו עוף שאם נחלק נחשב חתיכת עוף, שתהיה אסורה מתחילת בריתה וברית נשמה, לאפוקי חיטה.. ↑