שמיני – מקוה

ב”ה

יסודות הכשר מקואות

ויקרא יא, לו:

אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא:

ספרא שמיני פרשה ט:

אילו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מילא בכתיפו ועשה מקוה בתחילה יהיה טהור תלמוד לומר מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים… או מה מעין מטהר בכל שהו אף מקוה מטהר בכל שהוא תלמוד לומר אך מעין, המעין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה… אי מה מעין מטהר בזוחלים אף מקוה מטהר בזוחלין ת”ל אך מעין המעין מטהר בזוחלים, והמקוה באשבורן.

א

הסבר מושגים: אוצר השקה, אוצר זריעה, אוצר על גבי אוצר.

בעית זחילה והוצאת המים מן המקוה על ידי משאבת וקום או משאבה חשמלית.

בעית המים הבאים אל האוצר בצינורות מתכת, הוייתו על ידי דבר המקבל טומאה והפתרון הוא על ידי המשכה (ע’ מינצברג עמ’ נב).

היתרונות שבאוצר זריעה (מינצברג ע’ לט):

1. המים תמיד נקיים
2. אם האוצר נוזל המקוה עצמו כשר שהוא אינו נוזל ואינו מחובר לאוצר.

החסרונות שבאוצר זריעה:

1. לדעת הראב”ד נתן סאה ונטל סאה כשר רק עד רובו
2. קודם שממלאים את המקוה צריך לייבש כדי שלא יפסלו אותו בשלשה לוגין מים שאובין.
3. להזהר לא להכניס מים חמים למקוה (אם לא מחומם רק על ידי רדיאטור) לפני שיש בו ארבעים סאה.
4. נזילה באוצר אינה מורגשת כיון שמילוי המים נעשה מן האוצר.

היתרונות שבאוצר השקה:

1. כל החחשות הנ”ל באוצר זריעה אינן קיימות.
2. כשר גם לדעת הראב”ד (החזון איש מפקפק בתרון מפני שלדעתו גם אוצר ההשקה בסופו של דבר המים מתחלפים (חזון איש מקואות סימן קכג)
3. לא צריך ליבש את המוה בעת החלפת המים.
4. אפשר להכניס מים חמים מהדוד לפני שהמקוה מתמלא.
5. אם האוצר נוזל מרגישים בכך מיד

החסרונות שבאוצר השקה:

1. מים אינם נקיים כיון שהם עומדים במקום אחד ללא החלפה
2. אם האוצר נוזל הוא פוסל את המקוה (אמנם נזילה למעלה מארבעים סאה אינה פוסלת אלא לכתחילה)
3. אם החור נסתם ומתמעט משעורו של שפופרת הנאד (5 ס”מ) מבלי שירגישו, המקוה פסול.

אוצר על גבי אוצר: בזה אין כמעט חשש שאוצר ההשקה יחליף את מימיו. ועוד, הרי מי המקוה חמים, המים החמים נמצאים מעל המים הקרים, ולכן באוצר ההשקה העליון נשארים אותם המים.

אפשרויות נוספות: מקוה מעל אוצר השקה – חב”ד. אוצר זריעה והשקה ביחד – תיקון “המרכז הארצי למען טהרת המשפחה” (מינצברג עמ’ נה).

ב

המושגים השקה וזריעה, האם הם שוים או שונים? ראה ערך “השקה” באנצקלופדיה תלמודית:

גדרה של טהרת ההשקה הוא בתורת זריעה^[1]10, שהרי הם כאילו זרועים במקוה^[2]11, ומים במים זוהי זריעתם^[3]12, שמשעברו עליהם מי המקוה ונעשה חיבור ובטלו זוהי זריעתם^[4]13, ונעשים עם מי המקוה כדבר אחד^[5]14, אבל אין טהרתם בתורת טבילה, שאין אוכל ומשקה נטהרים במקוה, שלא כתובה טבילה אלא באדם וכלים, אלא משום זריעה, וכמו שתילי תרומה שנטמאו ושתלם שטהרו מליטמא, שהזריעה מטהרתם^[6]15, ואותה ששנינו זה חומר באוכלים שאין במשקים^[7]16, אף על פי שזריעה מטהרת אף באוכלים, כגון חטים טמאות שנזרעו בקרקע, הרי זה מפני שהחטים כיון שנשתרשו כחטים אחרות חשובות^[8]17. ותדע שכן הוא, שהרי מדין טבילה כשמשקיע המים בתוך הכלי הרי הכלי חוצץ בין מי המקוה להמים שבכלי^[9]18. מהאחרונים יש שהסבירו גדר הזריעה של השקה לטהר מים הטמאים שהוא משום שהמים הטמאים עצמם נעשים על ידי זה מקוה, שהמחובר למקוה חל עליו שם מקוה, וממילא נטהר מהכתוב מקוה מים יהיה טהור^[10]19, והמים שהושקו נעשו בעצמם מקוה^[11]20.

ושם בהערה 127:

בימינו רגילים לקרוא לעירוב שאובים בתוך המקוה בשם זריעה ולחיבורם בנקב בשם השקה, אבל באמת להרא”ש הכל בגדר זריעה ולהחולקים הכל בתורת חיבור.

והנה, במסכת מקואות פרק ו’ משנה ז’ שנינו:

ערוב מקואות כשפופרת הנוד כעוביה וכחללה כשתי אצבעות חוזרות למקומן

שפופרת הנאד, שעורה מקובל שהוא 5 ס”מ, ועל ידי חיבור זה מכשירים את המקוה מן האוצר. לעומת זה שנינו במשנה ח’:

מטהרים את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב כיצד מביא סלון של חרס או של אבר ומניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומושכו ומשיקו אפילו כשערה דיו היה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון ארבעים סאה:

שתי המשניות לכאורה סותרות זו את זו, והתקשו הראשונים בהסברם. וכתב בחידושי הגר”ח הלוי על הרמב”ם הלכות טומאת אוכלין פרק ז’ הלכה ה’:

והנראה לומר בזה, דבאמת תרי שיעורי ודינים נפרדים נינהו מדין תורה בכל התורה, דין עירוב, ודין חיבור, ודין טופח להטפיח הוא שיעור בדין חיבור, והיכא דצריכינן לדין עירוב הוי שיעורו כשפופרת הנאד, וזהו הדין דעירוב מקואות כשפופרת הנאד משום דלצרף שני מקואות יחד שיהיו חשובין חד מקוה ויהא בהם שיעורא דמ’ סאה לא סגי בדין חיבור לבד מה שהמים מחוברין זה לזה, כי אם דצריכינן לדין עירוב, ועל זה הוא דנאמר הדין דעירוב מקואות כשפופרת הנאד, וכן לענין קידוש מי חטאת דבעינן שיחול הקידוש מאחד לחבירו ג”כ צריכינן לדין עירוב, ולא סגי בחיבור לבד, וע”כ צריכינן כשפופרת הנאד, דזהו שיעור עירוב, משא”כ לענין דין השקה של שאובין וטהרת מים טמאים, דלא צריכינן כלל לצרפן ליתר המקוה, ועיקר דין טהרתן והפקעת שם שאיבה שבהן הוא רק במה שחל עליהן בעצמן שם מקוה, בזה לא צריכינן לדין עירוב, ורק דין חיבור לבד, דכל המחובר למקוה חל ביה שם מקוה, וממילא דפקע מיניה דין שאיבה ונטהר מהגזירת הכתוב דמקוה מים יהיה טהור, וע”כ שפיר סגי בזה בטופח להטפיח, דזהו שיעורא דחיבור:

כלומר, כשצריך לערב שני מקואות שבאחד אין מ’ סאה, לזה צריך שפופרת הנאד, אבל אם צריך רק להשיק אחד לשני, בזה די כשערה. יש פוסקים המצריכים שפופרת הנאד גם להכשרת פסול שאובין ולאו דוקא חסר ושלם; ויש שמחלקים: לערבוב חסר ושלם מצריכים שפופרת הנאד ולהכשרת שאובין מסתפקים בהשקה כחוט השערה.

ויש להעיר, שלכאורה ניתן לפתור את הבעיה שהוזכרה לעיל, שבאוצר השקה המים הפנימיים מתלכלכים ממי המקוה, בכך שישיקו את המים לרגע אחד ואחר כך יסתמו את הנקב כמ”ש בשו”ע סימן ר”א סעיף נב:

הבא לערב מקוה פסול או חסר עם מקוה כשר, להכשירו; או ששניהם חסרים ובא לערבם להכשירם, צריך שיהא נקב שביניהם רחב כשפופרת הנאד ( וקילוח המים יהיה כרוחב הנקב) (ריב”ש סימן רל”ב בשם א’ מהמפרשים וכן כתב הבית יוסף), ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר, אפילו רגע, נשאר לעולם בהכשרו, אפילו נסתם הנקב אח”כ.

אבל כתב הש”ך שם בס”ק קי”ב:

לעולם בהכשרו כו’ – ורבינו ירוחם כ’ שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו או כיון שנסתם הנקב חוזר ולפסולו כבתחלה ומביאו ב”י וד”מ וטוב להחמיר לכתחלה:

ג.

מים שאובין, נחלקו הפוסקים אם פוסלים מן התורה או מדרבנן. דעת הרמב”ם בהלכות מקואות פרק ד’ הלכה א-ב:

הלכה א

דין תורה שכל מים מכונסין טובלין בהן שנאמר מקוה מים מ”מ, והוא שיהיה בהן כדי להעלות בהן כדי טבילה לכל גוף האדם בבת אחת, שיערו חכמים אמה על אמה ברום שלש אמות, ושיעור זה הוא מחזיק מ’ סאה מים בין שאובין בין שאינן שאובין.

הלכה ב

מד”ס שהמים השאובין פסולין לטבילה, ולא עוד אלא מקוה מים שאינן שאובין שנפל לתוכן שלשה לוגין מים שאובין פסלו הכל, אע”פ שפיסול מים שאובין מד”ס למדוהו בהיקש שהרי הוא אומר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור המעין אין תפיסת יד אדם כלל והבור כולו בידי אדם שהרי כולו מים שאובין אמרו חכמים המקוה לא יהיה כולו שאוב כבור וא”צ להיות כולו בידי שמים כמעין אלא אם יש בו תפיסת יד אדם כשר.

ג

נתן סאה ונטל סאה:

במשנה מקואות פרק ז’ משנה ב’ שנינו:

אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורים ומי כבשים ומי שלקות והתמד עד שלא החמיץ כיצד פוסלין ולא מעלין מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קרטוב ונפל מהם קרטוב לתוכו לא העלהו פוסלו בשלשה לוגין אבל שאר המשקין ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ פעמים מעלין ופעמים שאינן מעלין כיצד מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל לתוכו סאה מהם לא העלהו היו בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר:

ובגמרא ביבמות (דף פב ע”ב) אומר רבי יוחנן שנתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו. בפשטות דין נתן סאה ונטל סאה המוזכר בסוף המשנה, הוא לגבי מי פירות. אבל דעת הראב”ד בספר בעלי הנפש שדין זה הוא גם במים, שאם נתן סאה ונטל סאה כשר רק עד רובו. וזו הבעיה שהזכרנו למעלה לגבי אוצר הזריעה. למרות שהיה נהוג להכשיר מקוה כזה.

וע’ תשובת חתם סופר יו”ד סימן ריב שכך עשו אצלם את המקואות :

הנה מקוה טהרה פה קהלתינו שנעשה עפ”י חכמי הדורות כן מעשיה ב’ מקואות סמוכי’ ונקובי’ זל”ז כשפ”ה בעליונו וכשמנקי’ א’ מהם משליכים שאובי’ אל חברתה עד שתתמלאת עד הנקב ומשם משקה לחברתה עד שתתמלא ושוב מנקי’ חברתה וחוזרת ומתמלאת ע”י השני’ כנ”ל ולית מאן דחש למ”ש ש”כ סי’ ר”א סקמ”א וס”ק קי”ב וכמ”ש ותמה ג”כ בנב”י ח”ב כמ”ש פר”מ ג”כ.

(ודברי הש”ך בס”ק קי”ב הבאנו לעיל, לגבי הצורך שהנקב יהיה פתוח כל הזמן).

ובדברי חיים על הלכות מקואות (הובא בספר שערי המקואות, בנין המקואות סימן א’ אות ב’) שלדעת הראב”ד הרי זה כמו חוזר וניעור. מכל מקום השו”ע פסק שלא כדעת הראב”ד, בסעיף כד:

אבל אם יש בו מ’ סאה ונפל לתוכו סאה אחת מאלו, ונטל מתוכן סאה אחרת, כשר אפילו עשה עד י”ט פעמים. אבל במים שאובים שנפל סאה למ’ סאה כשרים, ונטל מתוכן סאה אחת ונפל לתוכן סאה מים, כשרים, אפילו עשה כן עד עולם, כשר.

אבל לכתחילה הפוסקים חששו גם לדעת הראב”ד וכתב הבית יוסף שבהלכות מקואות ראוי לחוש לכתחילה לכל הדעות.

נספח:

לאחר שנתתי שעור על מקואות, שמעתי מטוביה מרמלשטיין (חשון תשס”ט) על הטרנד החדש שקיים בשנה האחרונה, לבדוק את האנרגיות שבמים. מדען אוסטרי בחן מבחינה מדעית והגיע למסקנה שיש הבדל גדול בין מים שאינם שאובים למים שאובים. גם הלחץ והמשאבות גורמים למים לאבד את האנרגיות ההוליסטיות שקיימות במים. יותר מכך: גם מים שנוגעים ובאים במגע, ואפילו קרבה למים אלו מקבלים חזרה את האנרגיות של המים המקוריים. האגרונום תמרי (שהיה אגרונום עשרות שנים בגוש קטיף) בדק אדם שמשקה את הבוסתן במים אלו, ואמר לטוביה, שעליו אי אפשר לעבוד, אבל הגידולים הם אחרים לגמרי, העלים גדולים והפירות יותר גדולים. היום מנצלים את זה גם באופן מסחרי על ידי יצירת קופסה שבה “מים חיים” ומצד אחד נכנסים מי ברז ובצד השני מים שכמעט נגעו בהם והמים שונים לגמרי. ראה http://www.derech.net/living_water.htm

1. ¹⁰ . פסחים לד ב מכדי זריעה נינהו כו’, וכ”ה בר”ח שם וברש”י שם וביצה וחולין שם ובכורות כב א ד”ה וטהור בשם רגמ”ה ונדה יז א ד”ה נטהר, וכ”ה ברשב”א ושמ”ק ומאירי ביצה שם ומאירי מכות ד א ומקואות פ”י עמ’ 109 וריטב”א מכות שם, וכ”כ הרא”ש ב”ק פ”ז סי’ ג ובתשובותיו כלל לא סי’ ב, וכ”כ בתשו’ הרי”ד (הוצ’ מכון התלמוד השלם ירושלים תשכ”ג) סי’ טו. ↑

2. ¹¹ . ר”ח פסחים שם. ↑

3. ¹² . רש”י נדה שם. ↑

4. ¹³ . רש”י פסחים שם. ↑

5. ¹⁴ . פהמ”ש להרמב”ם מקואות שם ומאירי שם. ↑

6. ¹⁵ . רש”י חולין שם ונדה שם, ועי’ רש”י בכורות שם; שמ”ק ביצה שם. ועי’ על שתילי תרומה שזרעם בע’ גדולין כרך ה עמ’ כ. ↑

7. ¹⁶ . עי’ לעיל. ↑

8. ¹⁷ . ר”ש טבו”י פ”ב מ”ב, ור”ל שאין זה נקרא שיש להן טהרה, שכמו שהן אין להן טהרה, משא”כ זריעת השקה של מים, אבל ודאי השקה היא בתורת זריעה וכמפורש בפסחים, ועי’ שו”ת חלקת יואב מהדו”ת במפתח שבסוף הס’. ↑

9. ¹⁸ . שמ”ק ביצה שם. ↑

10. ¹⁹ . עי’ לעיל. ↑

11. ²⁰ . חי’ רבינו חיים הלוי טומאת אוכלין פ”ז ה”ה, ועי’ להלן: שיעורה, בשמו. ועי’ עוד על גדר זריעה של השקה בצפנת פענח על הרמב”ם מהדו”ת דף פב ובס’ עבודת לוי להר”י רודרמן סי’ י. ↑