בהעלותך

ב”ה

פרשת בהעלותך

כתב הרמב”ן:

(ב) בהעלתך – למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב”ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב, לשון רש”י ממדרש אגדה:

ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב (דברים לג י) ישימו קטורה באפך, ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה’ עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו. ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח, גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה. אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו:

ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו’, אמר לו הקב”ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ”ל:

וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה) וכן במדרש רבה (טו ו), אמר לו הקב”ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו – וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם. והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם:

לדעת הרמב”ן הקב”ה ניחם את אהרון בחנוכת בית חשמונאי. לעומת דברים אלו, כתב הרמב”ן בבראשית פרק מט פסוק י’ “לא יסור שבט מיהודה”:

ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים (מ”א יא לט). וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (ח ד) הם המליכו ולא ממני:

וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז”ל (ב”ב ג ב) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום:

ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח ז) תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה’:

וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (פ”ג ה”ב) אין מושחין מלכים כהנים, אמר רבי יהודה ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה, אמר רבי חייא בר’ אבא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל (דברים יז כ), מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים (שם יח א). הנה שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן, ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא, ולפיכך אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכהנים שאף על פי שהן בעצמן ראויים למשיחה, אין מושחין אותן לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יא ב) שאין מושחין אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות. והוא דבר ראוי והגון:

ובשעור על רמב”ן פרשת ויחי הסברנו את הדברים עיי”ש.

רמב”ן פרק יב פסוק ו’:

(ו) אם יהיה נביאכם – אם יהיה לכם נביא, כדברי אונקלוס. ורבי אברהם פירש כי טעמו אם יהיה נביאכם נביא ה’, כמו והנבואה עודד הנביא (דהי”ב טו ח), ויפה אמר. וטעם הכתוב, שאפילו אם יהיה נביאכם נביא ה’, אינו מתנבא בשמי הגדול רק במראה או בחידות. והזכיר כן, כי רבים מן הנביאים לא ישיגו לזה אבל יהיו נביאים ברוח הקדש, כענין שנאמר רוח ה’ דבר בי (ש”ב כג ב), והיא יד ה’ האמורה ביחזקאל, ויתבאר בדברי זכריה:

במראה אליו אתודע – לא אמר הכתוב “במראה אליו אראה” אבל אמר “אתודע”, והנה הפסוק הזה כפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי (שמות ו ג), יאמר כי השם הגדול יהיה במראה ובה יתודע אל הנביא, לא בשמו הגדול, כמו שאמר (שם פסוק ג) ושמי ה’ לא נודעתי. ואמר כי הדיבור יהיה בחלום, ולא כן עבדי משה, כי בכל ביתי אשר בו יראו הנביאים חלומות נאמן הוא ויודע מעצמו כל המדות, ומפה אל פה יהיה לו הדבור מאתי, והתמונה יביט בה לא יראנה בחלום:

ולשון ספרי (בהעלתך קג) ותמונת ה’ יביט, זה מראה אחורים. והנה בכאן למד הכתוב מה בין נבואת משה לנבואת האחרים אשר בדורו, וכבר הזכיר כן בקודמים לו, וארא אל אברהם וגו’ כאשר פירשתי, ויזכיר כן בסוף התורה בבאים אחריו, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים (דברים לד י), והענין בכולן שוה.

והנה, רש”י כאן כתב: “ה’ במראה אליו אתודע: שכינת שמי אין נגלית עליו באספקליא המאירה אלא בחלום וחזיון”. ומפתיע פירוש רש”י על גמרא זו ביבמות מט ע”ב, ובגמרא שם איתא: “כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה”, וכתב רש”י:

נסתכלו באספקלריא שאין מאירה – וכסבורים לראות ולא ראו ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו.

גדלותו של משה רבינו שהוא אמנם ראה בדיוק כמו שאר הנביאים, אבל הוא ידע שאינו רואה ואחרי חשבו שרואים, וזה פגם בראייתם. אבל זה שלא כדברי הרמב”ן כאן, וכן הרמב”ם בהלכות יסודי התורה שיש הבדל גדול בין נבואת משה רבנו ובין שאר הנבאים.

פסוק זה מפרשתנו לומד ממנו הרמב”ם שיש דרגות שונות בנבואה, הלכות יסודי התורה פרק ז’ הלכה ב’:

הנביאים מעלות מעלות הן, כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו כך בנבואה נביא גדול מנביא, וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה, או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה כמו שנאמר במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, וכמו שנאמר בדניאל והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח.

נבואת משה רבנו שונה מנבואת שאר הנביאים כמו שהאריך גם הרמב”ם בהלכה ו:

ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע הקול מדבר אליו, כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו, ונאמר ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים, ונאמר ותמונת ה’ יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו. כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם, כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם, ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי, הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם, לפיכך אין פורשין מנשותיהם, ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים.

על פי דברים אלו כתב משך חכמה בפרשת חוקת שיש גם הבדל בין נבואת משה לשאר נביאים:

ובאמת ראוי להתבונן, כי לא מצאנו למשה שיעשה דבר וענין בלי צווי השם קודם בכל המופתים ופלאות שעשה, כמו מן, ושליו, ובאר, וקי”ס, מה שמצאנו בשאר נביאים שעשו מעצמם, והש”י הקים דבריהם, כמו הראשון היה יהושע בעמידת השמש, וכמאמר הכתוב (יהושע י, יד) ולא הי’ כו’ לשמוע בקול איש, וכן באליהו בהר הכרמל (מלכים א’ יח), ושמואל במטר (שמואל א’ יב), זולת מה שמצאנו לו בדבר קרח, הלא דבר הוא. ונראה בזה, כי נביא אחר שהשגתו אינה באספקלריא המאירה, ובנבואתו הוא כמשתגע, שהוא מופשט החומר ומשולל החושים, בזה הלא עין בעין נראה כי לא אלקים הוא, ורק כחות הנבואה האלקית באים מהמשפיע היחיד אלקי רוחות לכל בשר, לא כן משה, כי הוא נשאר בחושיו ומדבר כאדם עם חבירו, וכמאמר השם (במדבר יב, ח) פא”פ אדבר בו (ועיין ספרי (בהעלותך יב-ח), ומדע) (ה’ יסודי התורה ז-ו), אילו היה עושה כן, אז אמרו עליו כי הוא בעצם כח משפיע משדד הטבע, ועשאוהו לאלקי לעבדו, לכן מפני שהיה קל הטעות להמיר כבודו באל שדי, לא עשה שום נס ופלא מעצמו בלי מה שיצוהו השי”ת מקודם,

ביאור ענין הדרגות שבנבואה שמבואר כאן על פי הפרשה:

במורה נבוכים מציע הרמב”ם שלש השקפות על ענין הנבואה (חלק ב’ פרק לב), הדעה הראשונה היא דעת המון הפתאים, שהאל’ ית’ יבחר מי שירצה מבני האדם ואין הפרש בין אם יהיה חכם או סכל, זקן או צעיר. הדעה השניה היא דעת הפילוסופים, שהנבואה שלמות בטבע האדם וזו שלימות שניתן להגיע אליה לאחר לימוד וכו’ ואם הוא יזמין עצמו הוא יתנבא בהכרח. והדעה השלישית היא דעת תורתנו:

והדעת השלישי והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו, אלא בדבר אחד, וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא וזה ברצון אלהי וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כלם ונמשך כמנהגם, שהענין הטבעי שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו ויתלמד לפי גדולו ולמודו שיתנבא, והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו כירבעם, או נמנע הראות כמחנה מלך ארם בענין אלישע. אמנם היות יסודנו ההכנה והשלמות במדות ובדבריות עכ”פ, הוא אמרם אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, וכבר בארנו זה בפי’ המשנה ובחבור הגדול… אבל הפתיים מעמי הארץ א”א זה אצלנו, ר”ל שינבא אחד מהם אלא כאפשרות הנבא חמור או צפרדע…

לאחר מכן הרמב”ם מסביר שם את ענין מעמד הר סיני ואומר שם היו דרגות שונות של השגה ותפיסת ההתגלות:

ואמנם מעמד הר סיני ואע”פ שהיו רואים כלם האש הגדולה ושומעים הקולות הנוראות המפחידים על צד הפלא, לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי לה, ועל מדרגות ג”כ, הלא תראה אמרו, עלה אל ה’ אתה ואהרן נדב ואביהוא, הוא ע”ה במדרגה העליונה כמו שאמר ונגש משה לבדו אל ה’ וגו’, ואהרן למטה ממנו, ונדב ואביהוא למטה מאהרן, ושבעים זקנים למטה מנדב ואביהוא, ושאר האדם למטה מהם לפי שלמותיהן, ואשר כתבו החכמים משה מחיצה לעצמו, ואהרן מחיצה לעצמו.

המכילתא שרמז עליה הרמב”ם היא על פרק יט פסוק כד:

ויאמר אליו ה’ לך רד ועלית יכול הכל עלו עמו ת”ל והעם אל יהרסו לעלות יכול הכהנים עלו עמו ת”ל ועלית אתה ואהרן עמך ואין הכהנים עמך. יכול אהרן היה עמו במחיצה ת”ל ונגש משה לבדו אל ה’ אמור מעתה משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו.

לדעת הרמב”ם, פירש ר”י אבן שמואל, שהכוונה “מחיצה” היינו דרגה בנבואה. כלומר שאף במעמד הר סיני לא כולם היו באותה דרגה של נבואה.