בלק

ב”ה

רמב”ן פרשת בלק

טיוטא

במדבר פרק כד: “וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד”.

וכתב הרמב”ן שם “והם הרומים, וענו את אשור הנזכר וענו עבר שהם ישראל לומר שיענו המגלים והגולים, וגם הוא עם כתים עדי אובד בסוף. והנה השלים דבריו באבדן כתים כי הם החיה הרביעית שתכרת ביד המשיח…”

יש להקדים את דברי הרמב”ן בברית בין הבתרים, טו, יב:

(יב) והנה אימה חשכה גדולה נופלת – דרשו בו רמז לשעבוד ארבע גליות, כי מצא הנביא בנפשו אימה, ואחר כך בא בחשכה, ואחר כך גדלה החשכה, ואחר כך הרגיש כאלו היא נופלת עליו, כמשא כבד תכבד ממנו. אמרו (ב”ר מד יז) אימה זו בבל. חשכה זו מדי, שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית, גדולה זו מלכות אנטיוכס, נופלת עליו זו אדום: והיה הענין הזה לאברהם, כי כשהקב”ה כרת עמו ברית לתת הארץ לזרעו לאחזת עולם אמר לו כמשייר במתנתו, שארבע גליות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם, וזה בעל מנת אם יחטאו לפניו. ואחרי כן הודיעו בבאור גלות אחרת שיגלו תחלה, שהוא גלות מצרים, שכבר נענש בו כאשר פירשתי (לעיל יב י):

לא מוזכר כאן ישמעאל, למרות שלפי חז”ל נראה שגם על ידי ישמעאל עתידות ח”ו לבא צרות על ישראל. ועיין בבעל הטורים פרשת “לך לך” מובא על הפסוק “וקראת שמו ישמעאל” (בראשית טז’, א’):

ד’ במסורת, ‘וקראת שמו ישמעאל’, ‘וקראת אתכם הרעה’ (דברים לא’, כט’) ‘וקראת שמו עמנואל’ (ישעיה ז’, יד’) ‘וקראת ישועה חומותיך’ (שם ס’, יח’) שע”י קריאת ישמעאל קראת הרעה אבל ע”י קריאת עמנואל – וקראת ישועה חומותיך.

רמב”ן במדבר כד,כ (הקטע לא נמצא במהדרת פרויקט השו”ת):

כי הארבע מלכויות שראה דניאל, כולן עומדות בזו אחר זו, כל אחת גוברת על הקודמת ותופסת המלכות ממנה. וכל אחת ממשכת בישראל שיעבוד וגלות בימי מלכותה. ולכן הראה דניאל בחלומו כי ישתעבדו בניו הכשדים, ואחריהם יתפסו הפרסיים המלכות וישתעבדו בנו, ואחריהם במקומם היוונים, ואחר כך יגברו הרומיים ויתפסו המלכות וישתעבדו בנו עד עת קץ, כי לא תיפסק מלכותם רק ביד הגואל… אבל אם יהיו בעולם מלכויות אחרות בימי ארבע אלה, לא ימנם הכתוב ולא ראם דניאך, ואין צורך לו כלל בראייתם… ולכך בכל מקום שאנו, גם בישמעאל, גם מהודו ועד כוש, בגלות רומי אנחנו, עד שתאבד זכרה ונגאל ממנה.

באותו מקום מתווכח הרמב”ן עם האבן עזרא, האם המלכות הרביעית היא מלכות אדום או מלכות ישמעאל:

ורבי אברהם נשתבש בזה והכניס בזה מלכות ישמעאל כי נפל פחדם עליו וטען איך לא תמנה מלכות גדולה ועצומה כמוה. וזאת הטענה מחסרון דעת כי הארבע מלכיות שראה דניאל כולן עומדות בזו אחר זו כל אחת גוברת על הקודמת ותופסת המלכות ממנה, וכל אחת ממשכת בישראל שעבוד וגלות בימי מלכותה, ולכך הראה דניאל בחלומו כי ישתעבדו בניו הכשדים ואחריהם יתפסו הפרסיים המלכות וישתעבדו בנו ואחריהם במקומם היונים, ואחר כך יגברו הרומיים ויתפסו המלוכת וישתעבדו בנו עד עת קץ, כי לא תפסק מלכותם רק ביד הגואל. והנה גלותינו כימי ארבע מלכיות אבל אם יהיו בעולם מלכיות אחרות בימי ארבע אלה לא ימנם הכתוב ולא ראם דניאל ואין לו צורך כלל בראייתם לידיעת הגאולה. והנה בימי פרס ויון וגם היום יש בעולם מלכיות גדולות מלבד רומי וישמעאל כאנשי הודו וכוש והרומנא והתרתר וזולתם ואם כן יחשוב מלכיות רבות, וידוע כי רומי הגלתנו בימי אספסינוס וטיטוס לא ישמעאלים ולכן בכל מקום שאנו גם בישמעאל גם מהודו ועד כוש בגלות רומי אנחנו, עד שתאבד זכרה ונגאל ממנה. ומי יודע ואולי תאבד עוד מלכות ישמעאל קודם המשיח, אבל החיה הרביעית היא אשר הגלתנו כמו שאמר וְקַרְנָא דִכֵּן עָבְדָה קְרָב עִם קַדִּישִׁין וְיָכְלָה לְהוֹן, ותמשוך בנו גלותה עד המשיח דכתיב עַד דִּי אֲתָה עַתִּיק יוֹמַיָּא וְדִינָא יְהִב לְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין וְזִמְנָא מְטָה וּמַלְכוּתָא הֶחֱסִנוּ קַדִּישִׁין (דניאל פרק ז’ כב).

ומדוע לא נראה לאברהם בברית בין הבתרים גם שרו של ישמעאל, וכן בפרשת ויצא בחלום הסולם שאומרים חז”ל שיעקב ראה את ארבע מלכויות עולות ויורדות, והיכן ישמעאל? כנראה שעם ישמעאל ההתמודדות היא מסוג אחר, שלא דומה להתמודדות עם שאר המלכויות.

(לאחר הפיגוע במגדל התאומים בארצות הברית, התחילו לדבר שם על “ציר הרשע” – מונח דתי!)

למהר”ל בנר מצוה תשובה אחרת על ענין ישמעאל:

ויש בני אדם שואלים, והיכן רמז מלכות ישמעאל שהיא מלכות רבתא ותקיפא. ותשובת שאלה זאת מה שלא זכר מלכות ישמעאל, כי לא יחשב הכתוב רק המלכות שקבלו מלכות קדישין עליונים, שירשו מלכות ישראל וכוחם, והם אלו ד’ מלכיות, ואם לא שבטל מלכות ישראל לא הגיע להם המלכות. אבל מלכות ישמעאל לא ירש כחו מן מלכות ישראל, כי כחו ותוקפו נתן לו השם יתברך בפני עצמו בשביל שהיה מזרע אברהם, והשם יתברך אמר (בראשית יז, כ) ולישמעאל שמעתיך. והנה נתן השם יתברך כח ותוקף לישמעאל בפני עצמו, ומזה אין מדבר כאשר מזכיר אלו ד’ מלכיות, רק אשר ירשו כח ותוקפם של ישראל ובסוף יחזרו הם המלכות לישראל. ויותר נראה לומר כי ישמעאל הוא בכלל מלכות פרס, והוא בכלל מלכות שניה. ואף על גב שאמרו ומלכות אחרי הוא פרס, לא כתיב פרס בפירוש בכתוב אלא ר”ל כי פרס הוא בכלל מלכות תנינא.

ועל זה אמרו חז”ל תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ו עמוד א:

קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן – אל תאמן, ישבו שתיהן – אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי – תאמן. שנאמר (יחזקאל כ”ו) אמלאה החרבה: אם מליאה זו – חרבה זו. אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: (בראשית כ”ה) ולאם מלאם יאמץ.

ובמדרש (מובא ב”תורה שלימה”) דרשו חז”ל:

ונתתי לך – מכאן שלא ירשו ישראל את ארץ כנען מאבותיהם אלא בזכות המילה, על מנת כן ניתנה הארץ לאברהם על שימול, ועל-כן ניתנה ליצחק וליעקב על שימולו ועל דבר זה ציוה הקב”ה ליהושע לימול את ישראל בעת שבאו ליכנס לארץ, שאלמלא לא היו מולין – לא היו יכולים ליכנס לארץ.

דהיינו – המפתח לכניסה לארץ הוא ברית המילה. על פי דברים אלו מסביר בזהר את “זכותו” של ישמעאל.

לפי הזהר ישמעאל צריך לקבל שכר בגלל זכות המילה שנמול זהר פרשת וארא דף לב ע”א:

ווי על ההוא זמנא דאתיליד ישמעאל בעלמא ואתגזר, מה עבד קודשא בריך הוא ארחיק להו לבני ישמעאל מדבקותא דלעילא ויהב להו חולקא לתתא בארעא קדישא בגין ההוא גזירו דבהון, וזמינין בני ישמעאל למשלט בארעא קדישא כד איהי ריקניא מכלא זמנא סגי כמה דגזירו דלהון בריקניא בלא שלימו, ואינון יעכבון להון לבנ”י לאתבא לדוכתייהו עד דישתלים ההוא זכותא דבני ישמעאל (ויקרא סט א) וזמינין בני ישמעאל לאתערא קרבין תקיפין בעלמא ולאתכנשא בני אדום עלייהו ויתערון קרבא בהו חד על ימא וחד על יבשתא וחד סמוך לירושלם וישלטון אלין באלין וארעא קדישא לא יתמסר לבני אדום, בההוא זמנא יתער עמא חד מסיפי עלמא על רומי חייבא ויגח בה קרבא תלת ירחין ויתכנשון תמן עממיא ויפלון בידייהו עד דיתכנשון כל בני אדום עלה מכל סייפי עלמא, וכדין יתער קודשא בריך הוא עלייהו הדא הוא דכתיב (ישעיה לד) כי זבח ליי’ בבצרה.

ישמעאל נמול. כדי למלא אחר מצות ה’, מל אברהם את בנו-בכורו. כתוצאה מכך, במשך ארבע מאות שנה הציג שרו של ישמעאל, בפני בית הדין של מעלה את תביעתו לתגמול. “האמנם מי שנימול יש לו חלק בשמך?” שאל המלאך של ישמעל. “הן”, השיב הקב”ה. “אם כך,” שאל המלאך, “כיצד לא ניתן לישמעאל חלק בקדושה, השווה לזה שזכה בו בנו האחר של אברהם, יצחק?” “מילתו של יצחק הייתה כראוי וכהוגן ולשמונה ימים,” השיב הקב”ה. “ובכל-זאת,” תבע המלאך, “הוא נימול.” על כך השיב ה’: “לישמעאל יינתן חלק בקדושה כשכרו.” אולם, בדיוק כפי שלברית המילה שלו לא הייתה כל משמעות מעמיקה, כך גם יהיה חלקו בקדושה ריק מכל משמעות. ארץ הקודש תהיה שכרו של ישמעאל. אולם, שליטתו בה תהיה רק כשהיא ריקה מיהודים. אולם, שליטתו בארץ-הקודש תהיה הגורם המרכזי במניעת שוב העם היהודי למולדתו, עד שעת פקיעת זכות מילתו של ישמעאל. ^[1]

(וע’ שעור על רמב”ן על התורה פרשת ויצא)

בגמרא במסכת סנהדרין מובא דין ודברים בין יצחק וישמעאל וז”ל חז”ל: “אחר הדברים האלה” (בראשית כב’, א’) – ר’ לוי אומר: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק. א”ל ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצוות, שאתה מלת בן שמונת ימים ואני בן יג’ שנה. א”ל: ובאיבר אחד אתה מגרה בי? אם אמר לי הקב”ה זבח עצמך לפני אני זובח, מיד “והאלהים ניסה את אברהם”.

דהיינו, יצחק מלמד את ישמעאל שהברית היא רק כיוון דרך לקדושת האדם, לקדושת הבית. מקדושת המילה האדם לומד להסיר את הערלה מהשפתיים – כפי שנאמר אצל משה “ואנכי ערל שפתיים”, מהאוזניים – שנאמר “ערלה אוזנכם משמוע”, מהלב – שנאמר “ערלי לב”, וכך האדם עולה במדרגות קדושה. ואילו ישמעאל סבור שיש רק את קדושת המילה ותו לא.

פירושם של דברים: שאם הוויכוח שלנו עם ישמעאל הוא על ירושת הארץ רק בזכות המילה, הרי זכותו של ישמעאל גדולה יותר משלנו, שהרי הוא נימול בגיל שלש עשרה. אבל אם המילה היא המפתח למהות של קדושה, הרי אז זכותינו גדולה משלו.

אבל גם אחיזתנו בארץ תלויה במצב המוסרי, ע’ רמב”ן פרשת אחרי מות, עה”פ ולא תקיא הארץ אתכם.

ומעציבים הדברים שכתב הרב קוק באגרות הראי”ה באגרת קכ”ד:

…היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים באין זכר לקדושת ישראל באמת המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזוייפת בגרגרים של היסטוריה ושל חיבת השפה המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולבסוף גם-כן לשנאת ישראל וארץ ישראל כאשר כבר נוכונו ע”פ הניסיון – היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בה’ בטחתי שלא יתן למוט רגלינו, וכל חרד לדבר ה’… יעמוד על דגלינו ונתחיל ליסד בציון פינת יקרת… על בסיס טהרת האמונה…

“ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם”, זה נאמר בפרשת עריות. ועל זה עמד הרמב”ן בכמה מקומות, בפרשת אחרי מות, בפרשת נגעים (ויקרא יג מז) ובתחילת התורה:

ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה בבראשית ברא אלהים, כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל. והתשובה, מפני שמעשה בראשית סוד עמוק אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו…, ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, ותשאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני עם התורה שבעל פה:

ונתן רבי יצחק טעם לזה, כי התחילה התורה בבראשית ברא אלהים וספור כל ענין היצירה עד בריאת אדם, ושהמשילו במעשה ידיו וכל שת תחת רגליו, וגן עדן שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה נעשה מכון לשבתו, עד שגירש אותו חטאו משם, ואנשי דור המבול בחטאם גורשו מן העולם כולו, והצדיק בהם לבדו נמלט הוא ובניו, וזרעם חטאם גרם להם להפיצם במקומות ולזרותם בארצות, ותפשו להם המקומות למשפחותם בגוייהם כפי שנזדמן להם:

אם כן ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטוא, שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט האלהים בארץ מעולם, וכל שכן עם המסופר בכתוב כי כנען מקולל ונמכר לעבד עולם (להלן ט כז), ואינו ראוי שיירש מבחר מקומות היישוב, אבל יירשוה עבדי ה’ זרע אוהבו, כענין שכתוב (תהלים קה מד) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו. כלומר, שגירש משם מורדיו, והשכין בו עובדיו, שידעו כי בעבודתו ינחלוה, ואם יחטאו לו תקיא אותם הארץ, כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם:

אמנם, בברית המילה, כאשר מבטיח הקב”ה לאברהם בן משרה, מדגיש הכתוב את יתרון יצחק על ישמעאל: “…ויאמר אברהם אל האלהים לו ישמעאל יחיה לפניך. ויאמר אלהים אבל שרה אשתך ילדת לך בן… והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו. ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו… ואת בריתי אקים את יצחק…” (י”ז, יח-כא). (י”ז, טז-כא). אברהם מקבל הבטחה לבן משרה, וחשוב לו לדעת מה יהיה מעמדו של כל אחד מבניו. בתשובתו מבהיר לו הקב”ה שאמנם ישמעאל יקבל ברכה וזרע רב, אך הברית תעבור ליצחק ולזרעו.

וכך מבאר הרמב”ן על אתר: “הבן אשר אני מבשרך עליו, שרה אשתך תלד אותו ובו אני מקיים בריתי לעולם ובזרעו אחריו, וישמעאל אברך להרבות זרעו אך לא מבריתי” (י”ז, יט). בפסוקים אלו באה לידי ביטוי העובדה, שמבחינת הקב”ה יצחק הוא הנבחר להמשיך בתהליך הארוך של קיום ברית האבות, בדרך להקמת עם ישראל.

מתוך שיחה של א”מ שליט”א לפני תקיעות תשס”ב

הרמב”ם, כידוע, פוסק באגרתו לר’ עובדיה הגר שהמוסלמים נמנים על מאמיני הייחוד, ואינם נחשבים עובדי אלילים. למעשה, נראה שישנו הבדל מהותי ביותר בין “קידוש השם” המוסלמי לבין קידוש השם היהודי.

כמו הרבה מהאמונות היסודיות של האיסלאם, אבי המוסלמים שאל מהיהדות גם את האמונה בעולם הבא. אולם העולם הבא שהמוסלמים מאמינים בו שונה בצורה מהותית מהעולם הבא היהודי: אנו מאמינים שהעולם הבא – “אין בו גוף וגווייה, אלא נפשות הצדיקים בלבד, בלא גוף כמלאכי השרת… לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני האדם צריכין להן בעולם הזה” (הל’ תשובה ח’, ב). לעומתנו, המוסלמים מאמינים בגן עדן גשמי המצפה לצדיקים לאחר מיתתם. לפי האמונה המוסלמית, העולם הבא מספק למגיעים אליו את התאוות הגשמיות שהם לא הספיקו לממש בעולם הזה. בניגוד לעולם הבא הטהור, הרוחני והמרומם שאנו מאמינים בו, המוסלמים מצפים להגיע לאחר מיתתם למקום שבו יוכלו לממש את הפנטזיות הפרועות והמכוערות ביותר. המוסלמים – בניגוד לנוצרים – השכילו לחסום את הדמיון האנושי מלתפוס את דמותו של הא-ל המופשט, אך נתנו לו דרור בתפיסת העולם הבא.

ההבדל בין העולם הבא המקורי לבין העולם הבא שהמוסלמים הוזים לעצמם הוא בעל חשיבות רבה, ומשליך על התייחסותנו לכל אמונתם. אמנם המוסלמים מאמינים בא-ל יחיד, אך מטרת עבודתם היא להגיע לעולם הבא שהם מאמינים בו. השאהידים, המוכנים למות למען קיום מצוות דתם, אינם מוסרים את נפשם למען ייחוד ה’ המופשט, אלא כדי להגיע לעולם הבא. המצווה הגדולה ביותר – קידוש שמו ית’ – הפכה בעיניהם לכלי למימוש מאווייהם המתועבים ביותר. מסירות נפשם אינה למען ייחוד ה’, אלא למען תאוותיהם הגשמיות. נוסף על חילול מושג קידוש השם, האמונה בגן העדן הגשמי גורמת גם לחילול שם ה’. המנהיגים הרוחניים המוסלמים מעודדים רצח בני אדם בטענה שהרצח מפרסם של שמו של הא-ל הגדול, אך למעשה, הם מעודדים את מאמיניהם למסור את נפשם למען סיפוק תאוותיהם הגשמיות.

במדרשים השונים מופיעים תיאורים ארוכים ומפורטים של שלושת הימים שלפני העקידה, שבהם צעדו אברהם ויצחק בצוותא לעבר הר המוריה. שנים רבות חיפשתי, אך בעשרות המדרשים המנסים לתאר את שיחת האב עם בנו המובל לטבח – אין ולו מדרש אחד המספר שהם דיברו אודות גן העדן המצפה ליצחק.

לכאורה, עובדה זו תמוהה: מתבקש היה לספר שאברהם הרגיע את בנו ואמר לו שהוא עתיד להגיע לגן עדן לאחר עקידתו. ובכל זאת, אין אף מדרש הטוען כך.

גילוי מפתיע זה מעמיד אותנו על ההבדל הקוטבי שבין מסירות נפשם של אברהם ויצחק בשעת העקידה, לבין מסירות נפשם של בני ישמעאל בימינו. אברהם הלך לעקוד את בנו למען ייחוד ה’ בלבד. מעולם לא עלה על לבו שהעקידה היא לטובת יצחק, כדי שיזכה להגיע לגן העדן, והוא לא שגה באשליות אודות החוויות והתענוגות המצפים לבנו לאחר שחיטתו. אדם מישראל אינו רוצה למות כדי להגיע לעולם הבא, אך מוכן למסור את נפשו למען קונו, בלי לקוות לחיים טובים יותר בעולם האמת.

זהו ההבדל היסודי שבין מקדשי השם בכל הדורות, הצועדים בעקבות אברהם ויצחק, לבין השאהידים המוסלמים דהיום. אף כי המוסלמים נמנים על “קהל המייחדים”, כדברי הרמב”ם, הם חיללו את מושג קידוש השם, ובכך הוציאו עצמם מקהל המוסרים עצמם על קדושת השם. רק אנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, מוסרים את נפשנו למען קידוש שמו הגדול ולא למען טובתנו שלנו. ביום קדוש זה, רק מפינו יכולה לצאת הזעקה לבורא העולם: “שומר ישראל, שמור שארית ישראל האומרים שמע ישראל”. רק אנו זכאים להתחנן, להתפלל ולרצות את קוננו שיחוס עלינו וישמור עלינו מהקמים עלינו להרגנו: “שומר גוי אחד – שמור שארית עם אחד, המייחדים שמך, ה’ א-להינו ה’ אחד”.

1. רבים ובולטים ההקשרים הענייניים והלשוניים שבין גירוש ישמעאל לעקדת יצחק. אברהם אבינו נצטווה להיפרד לנצח משני בניו, פרדה שיש בה מוות פוטנציאלי במקרה הראשון ומוות בטוח במקרה השני.

   שני הצווים מלווים בהדגשה של גודל הקורבן הנדרש: “אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך” (בראשית, כא 12) בגירוש ישמעאל ואמו, ו”קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת” (שם, כב 2) בעקדת יצחק. בשתי הפעמים ההיענות של אברהם שלמה וזריזה: “וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה, ותלך ותתע…” (כא 14), ובלשון דומה עד מאוד: “וישכם אברהם בבוקר… ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עלה ויקם וילך…” (כב 3), וביום השלישי: “ויקח אברהם את עצי העלה וישם על יצחק בנו…” (פסוק 6).

   בשתי הפרשיות משוכנע הקורא את הפרשה שמותו של הילד ודאי. לגבי ישמעאל – בגלל הייאוש הגמור של אמו: “ותשלך את הילד תחת אחד השיחם. ותך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד, ותשב מנגד ותשא את קלה ותבך” (כא 16-15), ולגבי יצחק – בגלל ההחלטיות הגמורה של אביו: “וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחט את בנו” (כב 10).

   בשני המקרים באה ישועת ה’ כהרף עין: “ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים ויאמר לה: מה לך הגר, אל תיראי…” (כא 17), וממש כך בשנית: “ויקרא אליו מלאך ה’ מן השמים… ויאמר: אל תשלח ידך אל הנער…” (כב 12-11).

   … עד כמה רגישה התורה לפן המוסרי של שתי העקדות מעידה גם ההקבלה במתן שמותיהם של שני הבנים. אברהם צווה לקרוא לבן שיוולד לו משרה יצחק (יז 19) כדי להנציח את הולדתו הנסית שהוריו ביטאו את ייאושם ממנה על ידי צחוק מוסתר: “ויפל אברהם על פניו ויצחק, ויאמר בלבו: הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד?” (פסוק 17), וכמוהו אשתו: “ותחק שרה בקרבה לאמר: אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן?!” (יח 12). כאשר קוימה ההבטחה והילד אכן נולד, הביעה אמו את תודתה בנותנה לשמו הסבר נוסף של השתאות: “צחק עשה לי אלהים, כל השמע יצחק לי” (כא 6). הוא הדין בנוגע לשמו של ישמעאל. כאשר ברחה הגר מפני שרה, הבטיח לה מלאך ה’: “הנך הרה וילדת בן, וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה’ אל עניך” (טז 11). וכאשר בא המלאך להושיע את הילד ממוות בצמא הוא מבשר זאת לאמו בנותנו לשמו הסבר נוסף של היענות: “אל תיראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם” (שם, כא 17). ↑