חקת | שיעורי הרב יואל עמיטל

ב”ה

פרשת חוקת

(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:

(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:

(ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְקֹוָק:

(ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְקֹוָק אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ:

(ה) וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת:

(ו) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֲלֵיהֶם: פ

(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:

(ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:

(י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם:

(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: ס

(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:

(יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְקֹוָק וַיִּקָּדֵשׁ בָּם: ס

הפסוקים המורים על העונש של מי מריבה הם רבים וסותרים:

בפרשתנו:

(יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְקֹוָק וַיִּקָּדֵשׁ בָּם: ס

להלן פסוק כד:

(כד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה:

מאידך, בפרשת דברים פרק א’ כתוב שהחטא שבגללו לא נכנסו לארץ הוא חטא המרגלים:

(לד) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:

(לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם:

(לו) זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק:

(לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְקֹוָק בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם:

בסוף פרשת האזינו, פרק לב

(מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה:

(נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:

(נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

בפרשת וזאת הברכה פרק לג:

(ח) וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה:

ובתהילים קו נאמר:

(לב) וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם:

יש בפרשה זו כמה נקודות שרצוני לשים להם לב: א. מה היה החטא של משה, כפי שמשמע בפסוקים וכפי שכתבו הפרשנים, וזוהי שאלת השאלות בפרשה. ב. האם היה חטא גם לעם בפרשה זו? ג. מה הקשר בין החטא ובין העונש שמשה ואהרון נענשו שלא להכנס לארץ. ד. מה הקשר בין פרשה זו לבין פרשת בשלח? ה. ובפרט מה תפקידו של אהרון כאן?

כתב באור החיים:

קח את המטה וגו’ ויקדש בם פרשה זו רבו עליה כל מפרשי התורה, ותרתי בה לאור באור החיים, וקודם שנעמוד על פשטן של כתובים נקדים להבין מה היתה שגגתו של משה בענין זה, אשר היה סיבה לגזירתו, וראיתי שנאמרו עשרה דרכים בענין בדברי מפרשי התורה, והן הנה בקצרה:

א’, רש”י ז”ל פירש ששגגת משה היתה כי ה’ אמר אליהם דברו, והוא הכה:

ב’, רבי אברהם אבן עזרא פירש שהשגגה היתה שגרם שלא נתנה הסלע מימיה עד הכאה ב’, במה שאבד הכוונה בפעם א’ לצד מריבת העדה:

ג’, הביאו הנזכר, כי הקפדת ה’ היתה על שהכה ב’ פעמים, שאם היה מכה פעם אחת, לא היתה הקפדה, כי הדיבור לסלע היא ההכאה:

ד’, הביאו הנזכר, שהקפדת ה’ היתה על שלא אמרו שירה על המים, כמו עלי באר:

ה’, הביאו הנזכר, שהקפדת ה’ היתה על שאמר לבני אל חי המורים, ואין ראוי לאיש חסיד לתעב ולזלזל בבני אברהם יצחק ויעקב וגו’:

ו’, הר”מ (בשמונה פרקים פרק ו) פירש כי הקפיד ה’ עליו על אשר נתרגז על העדה, ומסיבה זו חשבו כי גם ה’ בכעס עמהם, אשר לא כן היה:

ז’, רבינו חננאל והסכים אליו רמב”ן, שהקפדת ה’ היתה על אשר אמר נוציא לכם מים, ולא אמר יוציא לכם, שמזה טעו ישראל וחשבו כי הם בחכמתם עושים את המעשה, כי לא היה להם רמז כי ה’ הוא העושה הנס, ולזה הקפיד ה’ ואמר לא האמנתם בי להקדישני וגו’:

ח’, ר”מ הכהן פירש שהקפדת ה’ היתה על מאמר משה המן הסלע הזה וגו’, וכוונת משה היתה לצד יכולתו אם לא בכח הנאדר, וחשבו האנשים שלא יוכל ה’ להוציא מים מן הסלע, וזו היא שגגת משה, והביא ראיה לפירושו ממה שאמר הכתוב (תהלים קו לג) כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו וגו’:

ט’, הר”י אלבו בספר העיקרים ישב שהקפדת ה’ היתה, על שלא נתעוררו משה ואהרן מעצמן להוציא להם מים, והיו מרעידים, שזה יורה מיעוט הבטחון וגו’:

י’, בעל מעשה ה’ שפירש כי היה ויכוח בין משה ובין ישראל, שישראל היו רוצים להוציא להם מים ממקום אחר שחפרו אותו הם, ולא רצה משה לדבר לאותו סלע שחפרו הם, ונתכעס משה וזרק המטה בידו לא להכות אלא בכעס, ובדרך מקרה הכה המטה בסלע וכו’, יעויין שם דבריו:

בעל עקידת יצחק, ר’ יצחק עראמה (בפירושו לפרשה, בהשוואת שיטות הר”ח ור’ יוסף אלבו)משווה בין השיטות וכותב:

”ראו זה חדש ונפלא שהדבר שהוא מרי ומעילה לדברי זה, עבודה וקידוש השם לדברי זולתו!”.

ועוד כתב על פי הגמרא בקידושין מו ע”א: “הרי שולחן והרי בשר והרי סכין, ואין לנו פה לאכול”.

עיין רמב”ן במדבר פרק כ פסוק ח

בין הטענות שמעלה הרמב”ן נגד המפרשים: הרי מפורש בכתוב שזה היה חסרון באמונה, ועוד, הרי זה גם חטא של בני ישראל. איך מיושבים דברים אלו לפי פירוש רבנו חננאל שדוקא הוא מצא חן בעיני הרמב”ן?

על שיטת רש”י צריך עיון, משום שרש”י כתב בפרשת המתאוננים (במדבר יא), שם לכאורה רש”י סותר את מה שכתב כאן שהחטא היה בגלל שהיה צריך לדבר אל הסלע ולא להכות:

(כב) הצאן ובקר ישחט – זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו. רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, הצאן ובקר וגו’, הכל כמשמעו, מי יספיק להם, כענין שנאמר (ויקרא כה, כו) ומצא כדי גאולתו. ואיזו קשה, זו או (במדבר כ, י) שמעו נא המורים, אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי, לפיכך לא חיסך לו הכתוב.

וכאן מוכח שהחטא היה על מה שאמר “שמעו נא המורים”. וצריך לומר שיש גם מחלוקת בין המדרשים בענין זה. על שיטת אבן עזרא כותב שמואל כהן:משה ואהרן חטאו בכך שגרמו לעם להאמין שהם שהוציאו את המים מן הסלע, ובכך חיזקו את אמונתו המוטעית של העם בכוחם העצמי של משה ואהרן. אין ספק שמשה התכוון לשאול שאלה רטורית: ”המן הסלע הזה נוציא לכם מים?” – ודאי שלא, הקב”ה הוא אשר יוציא! אולם לא כך הבין העם. משה ואהרן היו מודעים לדעות הרווחות בעם, והיה עליהם לתת את הדעת לאפשרות שהעם יפרש את דבריהם שלא כהלכה. עצם הצגת השאלה כפי שהציגוה גרמה לחילול השם ”יען לא האמנתם בי להקדשני לעיני בני ישראל” (שם, כ’, יב).עברת חילול השם שונה משאר עברות בכך שחומרת החטא לא נמדד על-פי המעשה עצמו אלא בעיקר על-פי השלכותיו. ככל שמעמדו של החוטא רם יותר עולה חומרת החטא. כותב על כך הרמב”ם:”ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינם עברות הרי זה חילל את השם…” (הלכות יסודי התורה, ה’, יא). ומי כמשה ואהרן גדולים בתורה?והוסיף שם בהערה: לדעת רבנו בחיי שיטת רבנו חננאל ”מתיישב על הלב יותר מכולן”, ואולם הוא תוהה מדוע הסיקו בני ישראל מדברי משה שמשה ואהרן הם המוציאים מים מן הסלע, והלוא משה הציג את דבריו בדרך שאלה (במדבר, כ’, ח, ד”ה ”ודברת אל הסלע”). לדברינו אפשר להשיב שבני ישראל שמעו מה שנוח היה להם לשמוע, ומצאו בדברי משה פתח לביסוס חשדם שמשה ואהרן הם האחראים לנסי המדבר.ויש לומר שזהו השילוב שבין חטא בני ישראל ובין חטא משה בפרשת מי מריבה.על שיטת הרמב”ם שטען עליה הרמב”ן:קושיותיו של רמב”ן על הרמב”ם נובעות מהשוואה שהשווה את פרשת מי מריבה לחטאים קודמים של בני ישראל בדור הראשון (דבר שבו נכשלו כבר משה ואהרן). אולם נראה כי צודק הרמב”ם, שהמעיין בפרשת מי מריבה, אף שימצא בנקל את ביטויי חטאם של ישראל, יתקשה מאוד למצוא בפרשה את כעסו של ה’ עליהם, ואין צריך לומר שלא ימצא אפילו רמז קל לעונש שניתן להם. מה שחסר בדברי הרמב”ם כדי להדוף את קושיות רמב”ן הוא ציון ההקשר ההיסטורי החדש של פרשת מי מריבה: היא עוסקת בדור הבנים, ועל כן אין מקום להשוותה לחטאי דור האבות, ויתכן שזהו המפתח להבנתה.ודוקא המהר”ל הלך בדרכו של הרמב”ם והוסיף:ומהר”ל כתב בגבורות ה’ פרק ז’:והנה אדון כל הנביאים השלם בתכלית השלימות שלא היה ולא יהיה כמוהו, בא אליו מכשול זה שנאמר (במדבר כ’) יען אשר לא האמנתם בי. ופירוש זה כאשר אמר משה שמעו נא המורים דרך כעס, וכן מה שהכה הצור פעמים הכל דרך כעס, ודבר זה לא היה ראוי לו כי מאחר שעשה הקדוש ברוך הוא נס ראוי היה לו להתחזק ולהתגבר באמונה בהקדוש ברוך הוא. ואם היה מתחזק ומתגבר באמונה, היה מתחדש לו השמחה לא לעשות דרך כעס. וזהו אשר לא האמנתם שהיה ראוי למשה להיות חזק באמונתו, ואם היה חזק באמונתו בהקדוש ברוך הוא היה נוטה אל מעלה נבדלת והיה עושה בשמחה ולא היה מתפעל לכעוס, ואז היה זה קדושה לעיני ישראל, שהיה משה ואהרן מראים האמונה בו יתברך ואז היה שמו מקודש לעיניהם על ידי האמונה. וזהו שאמר יען אשר לא האמנתם בי להקדישני, כלומר היה לכם להתחזק באמונה. ואם עשיתם זה לא היה לכם לכעוס, כי האמונה מביא לידי שירה ושמחה, ומשה הכה פעמים דרך כעס ואמר שמעו נא המורים וזה הפך האמונה. כלל הדבר כי הנס שנעשה להם להוציא המים מביא האמונה, והיה למשה ולאהרן להתחזק באמונה במקום הזה וזה לא היה כן כמו שאמרנו. וזהו יען אשר לא האמנתם בי להקדישני, ולא שהיה החטא להם הכעס בעצמו רק שהכעס הזה מורה שחטא משה באמונה, ופירוש זה אמת ונכון מאוד והבן הדברים.משך חכמה הר”י אלבו פכ”ב חשב כי חטא מי מריבה הוא על שלא קידש משה שמו, כי כאשר ראה כי העם צמא מים היה מהראוי לאיש כזה לקדש שמו יתברך ולעשות מעצמו להוציא מים מסלע, וד’ יעשה רצון צדיק ועצת עבדיו ישלים. ובזה כבר דברו החכמים, וספריהם אין אתי. ובאמת ראוי להתבונן, כי לא מצאנו למשה שיעשה דבר וענין בלי צווי השם קודם בכל המופתים ופלאות שעשה, כמו מן, ושליו, ובאר, וקי”ס, מה שמצאנו בשאר נביאים שעשו מעצמם, והש”י הקים דבריהם, כמו הראשון היה יהושע בעמידת השמש, וכמאמר הכתוב (יהושע י, יד) ולא הי’ כו’ לשמוע בקול איש, וכן באליהו בהר הכרמל (מלכים א’ יח), ושמואל במטר (שמואל א’ יב), זולת מה שמצאנו לו בדבר קרח, הלא דבר הוא. ונראה בזה, כי נביא אחר שהשגתו אינה באספקלריא המאירה, ובנבואתו הוא כמשתגע, שהוא מופשט החומר ומשולל החושים, בזה הלא עין בעין נראה כי לא אלקים הוא, ורק כחות הנבואה האלקית באים מהמשפיע היחיד אלקי רוחות לכל בשר, לא כן משה, כי הוא נשאר בחושיו ומדבר כאדם עם חבירו, וכמאמר השם (במדבר יב, ח) פא”פ אדבר בו (ועיין ספרי (בהעלותך יב-ח), ומדע) (ה’ יסודי התורה ז-ו), אילו היה עושה כן, אז אמרו עליו כי הוא בעצם כח משפיע משדד הטבע, ועשאוהו לאלקי לעבדו, לכן מפני שהיה קל הטעות להמיר כבודו באל שדי, לא עשה שום נס ופלא מעצמו בלי מה שיצוהו השי”ת מקודם, אחרי סבלו תלונות ורגשות בני ישראל, שידעון כל ישראל, כי הוא איש משה, והוא לא יעשה דבר מעצמו בלתי השגחת השם הפרטיית, העושה בבריאתו כפי חפץ חכמתו, לבד בדבר קרח, אשר צעקו כי כל העדה כולם קדושים, כעם ככהן, כקטן כגדול, הכחישו מעלת משה וחשדוהו בדברים פחותים, הטילו ספיקות, כי עשה כל החלוקה בכהונה ולויה מלבו, אז לא חשד אותם כי יטעו במעלתו להחשיבו אלקי והראה כי מרצון ד’ עשה את כל אלה, אולם עכשיו, שהראה בדבר קרח שעשה מעצמו, אז כאשר לא היה מים לעדה מה אמרו דברי נרגן, על כבודו חש, על מה שאין מים לעדה לא יחוש, אז בהעדר עשייתו מעצמו לחוש לטובתם ולגזור אומר להסלע תן מימיך היה חלול השם, לכן אמר לא תביאו כו’. כנ”ל לישב דברי הר”י אלבו. ועצם הדבר מושכל.ועוד יש להדגיש, שהרי יש כאן חיבור לחטא המרגלים, ולפחות יש כאן מכנה משותף לחטא המרגלים ולחטא מי מריבה. ואולי יש כאן גורמים שונים ביחד, ורמז לזה הוא מה שהעם מכונה בפרשה זו בארבעה כינויים המתחלפים ביניהם (העדה, הקהל, העם, בני ישראל). הכינוי ‘בני ישראל’ חוזר בסיפורנו שלוש פעמים: פעם אחת בראש פסוק א ופעמיים נוספות בפסוקים יב-יג, ולא עוד.וכבר אור החיים הרגיש בזה וכתב:ויבאו בני ישראל וגו’ צריך לדעת למה הוצרך לומר כל העדה, ולא הספיק במאמר בני ישראל שמן הסתם הם כל העדה: אכן לפי מה שקדם לנו מדבריהם כי כשישראל הם במדרגת ישרים וצדיקים נקראים בני ישראל, וכשאינם בגדר הנאות נקראים עם, כאומרו (לעיל יד יא) עד אנה ינאצוני העם הזה, והרבה כיוצא בזה, והרבה פעמים יקראם הכתוב עם בני ישראל, והגם שימצאון בהם הרבה אשר אינם ראויים לגדר זה, ויכוין הכתוב אל הרוב הכשרים: וכאן הודיע הכתוב כי כל העדה ישנם בגדר זה שיקראו “בני ישראל”, והוא מאמר ויבואו בני ישראל כל העדה, פירוש כולן נקראים בשם “ישראל” בגדר ישרים וצדיקים, וזה מכוון לדברי רבותינו ז”ל (תנחומא חקת יד) שאמרו וז”ל כל העדה עדה השלימה והם ז”ל נראה שדרשו תיבת כל העדה עצמה, שתגיד השלימות והקיום, ושבעים פנים לתורה (במד”ר יג טז):ורעיון זה כבר כתב הרמב”ן בפרשת בשלח פרק יד פסוק י’, שיש הבדל בין “ישראל” ובין “העם”. וכתב שם שהיו כמה כתות, היו בני ישראל שהם היו טובים: “ויצעקו בני ישראל אל ה'”. והיו העם כמו “וילונו העם” והביא הרמב”ן את המדרש: “וכך הזכירו רבותינו (במדב”ר כ כג) ויחל העם לזנות (במדבר כה א), בכל מקום שנאמר “העם” לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר “ישראל” לשון שבח הוא”.והנה, נראה שיש הבדל בין ההתיחסות של הקב”ה לישראל ובין ההתייחסות של משה ואהרון לישראל: התורה מתארת את הצימאון של העדה (ב): ‘ולא היה מים לעדה’. אין ספק כי הכתוב מתייחס אל כינוי הכבוד – העדה השלמה – הנזכר בראש הפרשה (בפסוק א). זוהי העדה שנועדה לקיים את דבר ה’ ולרשת את הארץ, הדבר אשר אבותיהם מאסו בו. כינוי זה של כבוד מופיע גם פעמיים בדברי ה’ ביחס אל מצוקת המים (ז): ‘קח את המטה והקהל את העדה’; (ח) ‘והשקית את העדה ואת בעירם’. גם כאשר נתרווה צימאונם קוראת להם התורה בשם עדה (יא): ‘ותשת העדה ובעירם’. לעומת זאת באו משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אוהל מועד (פסוק ו). כפי הנראה לא ראו באותו הרגע אלא את הקהל, אשר נקהל עליהם ומשמיע את ריבו. מפני הקהל הזה הם באים אל פתח אוהל מועד. אך גם לאחר ששמעו את דבר ה’ ‘הקהל את העדה… והשקית את העדה’ לא ראו אלא את הקהל בלבד (י): ‘ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע’. (להבחנה השיטתית הזאת בין התייחסות ה’ לעם כאל ‘עדה’ לבין התייחסותם של משה ואהרן אליו כאל ‘קהל’ יש יוצא דופן אחד בפסוק יב: “…לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ”. ואולי זה נאמר למשה ואהרון על אלו שהם רואים אותו כ”קהל” שהם לא יביאו אותו אל הארץ.)בחינה זו של חילופי הכינויים בסיפורנו מגלה אפוא על קיומו של ויכוח סמוי בין ה’ לבין משה ואהרן כיצד יש להתייחס לעם ישראל. ויש לבחון את הדברים על פי הההשואה שמוכחת בפסוקים בין חטא המרגלים לחטא העגל:עיין ספורנו שכתב “שלח לך אנשים” שהם יהיו שלוחים של משה רבינו ולא שלוחים של ישראל, שמה הם ימנו אנשים לא ראוים. משנה ברכות ל”ד ע”ב, שליח ציבור שטעה סימן רע לשולחיו. תלוי של מי הם שלוחים, אם אכן היו הם שלוחים של ישראל ניתן להבין את חטאם. אך אם הם שליחים של משה רבנו איך היו מגיעים לטעות כזו? עיין מהלך כלי חמדה פרשת שלח. המרגלים ראו את עצמם מזוהים עם עם ישראל, וכדרכו של נציג נבחר הדברים שהוא אומר הם כדי למצא חן בעיני שולחיו. ויתכן שזה כלול במ”ש הזהר שהם חששו שהם לא יהיו ראשים בארץ ישראל, וזה הביא אותם לומר דברים שהעם רצה לשמוע. לכן לא מוזכר שמם, שהרי הם איבדו את זהותם כשהם אמרו מה שהעם רוצה לשמוע. לכן בפרשת שלח מובא ציווי הקב”ה לשלוח, אבל לאחר מעשה התברר שהם היו שלוחים של העם כפי שמובא בפרשת דברים. לכן בפרשת דברים לא מובא מה שהמרגלים אמרו, אלא מה שבני ישראל אמרו בשמם ואילו בפרשת שלח אכן מובא מה שהמרגלים אמרו בעצמם. מדרש תנחומא (בובר) פרשת שלח סימן א: “שנים אנשים מרגלים חרש לאמר (יהושע ב א), מי היו שנו רבותינו אלו היו פנחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותן, מהו חרש, שעשו עצמן קדרין והיו צווחין הרי קדירות מי שרוצה יבא ויקנה, כדי שלא ירגיש בהם אדם, קרי ביה חרס, כדי שלא יאמרו בני אדם שהן מרגלין” כשהשליחים רק עושין את שליחותם הרי הם ככלי חרס. אבל המרגלים כאן ראו את עצמם וזיהו את עצמם עם השולחים ולא עם הקב”ה שצוה. לכן כשהם דברו, הרי קול העם הוא המדבר מתוך גרונם. לכן “ויהס כלב את העם”, היינו העם המדבר מתוך גרונם של המרגלים. ראה כלי חמדה בהסבר חטא מי מריבה, שגם הוא היה משום שמשה לא ראה את עצמו שליח של הקב”ה אלא שליח של ישראל, ולכן לא ראה לדבר אל הסלע, כפי שצריך שליח של הקב”ה שבראש את העולם במאמר.