ב"ה
פרשת שלח
התורה בפרשת שלח (במדבר ט"ו, כב-כו) אומרת:
וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה. אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם. וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד… וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה' וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל שִׁגְגָתָם. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה.
על איזו עבירה מדובר כאן? רש"י שם כותב: "בעבודה זרה הכתוב מדבר". אולם הרמב"ן מבאר אחרת:
וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה – הפרשה הזו סתומה במשמעה, ויטעו בה בעלי הפשט לומר שהוא קרבן על מי שלא עשה מה שצוה לעשות והוא שוגג. ודבריהם דברי רוח, שאם כן יהיה חיוב קרבן בכל מצות עשה שבתורה כשלא קיים את כולם ושגג באחת מהם, ויהיה חיוב כרת בכל מי שאינו מקיים את כולם כשיעבור על אחת מהן במזיד, כי הכתוב אומר (פסוק כג) את כל אשר צוה ה' (אותו) אליכם. ועוד שאמר כאן (פסוק כד) והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה, כי שגגתם במעשה שעשו, לא שישבו ולא עשו, וכן אשר תעשה ביד רמה (פסוק ל). אבל טעמו שתשגו ולא תעשו מה שצוה השם אבל תעשו הפכו. או יאמר שתשגו ולא תעשו מצותיו במה שהזהיר אתכם שלא לעשות, כי המניעות בלא תעשה יקראו מצות כמו שאמר (ויקרא ד ב) כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה:
והנה חיוב הקרבן הזה בשגגת העדה משונה מן הקרבן האמור בפרשת ויקרא, כי שם חייב להביא פר לחטאת (שם פסוק טו) וכאן פר לעולה ושעיר לחטאת, ועל כן הוצרכו רבותינו לומר (הוריות ח א) שזה הקרבן על שגגת ע"ז. ולשון הכתוב שלא נוציא אותו מפשוטו ומשמעו, יאמר וכי תשגו מכל המצות ותעברו על כל מה שצוה השם לכם ביד משה שלא תעשו דבר מכל מה שצוה אתכם תקריבו הקרבן הזה, ולכך לא הזכיר בכאן כאשר יאמר בקרבנות החטא "אחת מכל מצות ה'". והנה זה כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג, כגון ההולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל. ויהיה כל זה בשוגג, כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות, ובקהל כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם. או שיאמרו כמו שזכר בספרי (שלח קטו) מפני מה אמר המקום לא שנעשה ונטול שכר אנו לא עושים ולא נוטלין שכר, כענין שהיו ישראל אומרים ושואלים את יחזקאל, שנאמר (יחזקאל כ א) באו אנשים מזקני ישראל וישבו לפני, אמרו לו רבינו יחזקאל הרי עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו וכו'. או שישכחו את התורה, וכבר אירע לנו כן בעונותינו (כי) בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי, וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני. וזהו שמוש לשון הכתוב שהשגגה הזאת הנזכרת כאן היא בתורה ובמצות בכללן, ועל כן ייחדו להם רבותינו מצוה אחת שבשגגתה יצא מכלל ישראל ומכל המצוה בהם, והיא עבודה זרה. ויהיה שיעור הכתוב, וכי תשגו – ללכת אחרי אלהים אחרים, ולא תעשו – דבר מכל מצות ה'. כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד בין במצות עשה בין במצות לא תעשה, שאם יש אלוה זולתו, יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום:
ובאה זאת הפרשה להשלים בתורת כהנים דין שגגת עבודה זרה כי הספר הזה ישלים דיני הקרבנות כאשר פירשתי (בתחלת הספר). ונכנסה כאן בעבור שהם מרו דבר השם ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (לעיל יד ד), להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצות. והנה באה הפרשה, להודיעם כי אפילו בע"ז יכפר על השוגגים אבל העושים ביד רמה יכרית אותם, וכבר פירשתי הכרת הזה בסדר אחרי מות (ויקרא יח כט):
הרמב"ן מדבר אפוא על כופר בכל התורה כולה – בשוגג, ועל מציאות שכל עם ישראל יגיעו למצב כזה. לדעת הרמב"ן לא מדובר רק במצב של כפירה מתוך אמונה מוטעית בנושא מסוים, שבו דנו הראב"ד והרדב"ז ע' להלן. מדובר על כפירה בכל התורה כולה, ואעפ"כ מצב זה יוגדר כשוגג.
זכינו שהקב"ה שם חלקנו מיושבי בית המדרש, ואנו מודים לקב"ה על כך, ועם זאת, אנו צריכים להיות מודעים לכך שיש מציאות של כופר בכל התורה כולה, ועם זאת – כפירתו מוגדרת כשגגה.
ע' צדקת הצדיק המלא סימן נד "עיקר היהדות תלוי בשם ישראל" ולכן יתכן תינוק שנולד ולא יודע מהמצות בכלל.
עיקר היהדות בקריאת שם ישראל כמו שנאמר: זה יאמר לה' אני וגו' ובשם ישראל יכנה (ישעיה מד) שלא יהיה לו רק מעלה זו שמכונה בשם ישראל, די. ומצינו בריש פרק כלל גדול (שבת ס"ח ע"ב) גר שנתגייר בין האומות ומביא חטאת על החלב והדם והשבת ועבודה זרה עיין שם דלא ידע כלל שזה אסורה ואפילו על עבודה זרה ושבת, ונמצא שלא ידע כלל מכל התורה ובמה הוא גר להתחייב חטאת, רק בקריאת שם ישראל די. ובזה יובן מה דיהרג ואל יעובר על המרת דת להיות ישמעאל אעפ"י שהם אין עובדים עבודה זרה אפילו בשיתוף כנודע וכן נזהרים על גילוי עריות ושפיכות דמים ואין כופין כלל על אותן שלש עבירות דיהרג ואל יעבור אבל המרת שם ישראל לבד, זה שקול ככל התורה כולה וכנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ועיין ברדב"ז מזה. ולכן גם אצל ההמון הוא פסול משפחה שיש מומר במשפחה ואין חוששין אם יש בה רשע גמור העובר על כל עבירות שבתורה כל זמן שלא המיר. וכן דורות הראשונים היו עובדים עבודה זרה ומכל מקום שם ישראל לא המירו ועל זה נאמר, חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד') שהם בחיבור אומה אחת ולא נתפרדו להתחבר עם הגוים ולהיות בכללם.
במה מוגדר יהודי אם אינו מקיים את המצות: ע' ממלכת כהנים וגוי קדוש עמ' 334.
הגדרת תינוק שנשבה, רע' רמב"ם הלכות ממרים פרק ג' הלכה ג':
במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה.
וע' פירוש המשניות לרמב"ם חולין פרק א' מ"ב:
ודע כי מסורת בידינו מאבותינו כפי שקבלוהו קבוצה מפי קבוצה כי זמנינו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אינו אלא בישראל שעבר עברת מיתה, אבל המינים והצדוקים והביתוסים לכל שינוי שיטותיהם הרי כל מי שהתחיל אותה השטה תחלה ייהרג לכתחלה כדי שלא יטעה את ישראל ויקלקל את האמונה, וכבר נעשה מזה הלכה למעשה באנשים רבים בכל ארץ המערב. אבל אלו אשר נולדו בדעות אלה וחונכו על פיהן הרי הם כאנוסים ודינם דין תינוק שנשבה לבין הגוים שכל עברותיו שגגה כמו שבארו, אבל המתחיל הראשון הוא מזיד לא שוגג. וכן מן המקובל בידינו המפורסם למעשה כי האדם שעושה עברה שהוא חייב עליה מיתת בית דין כיון שאין אנו יכולים היום לדון דיני נפשות מחרימין אותו חרם עולם בספרי תורות אחרי שמלקין אותו ואין מתירין אותו לעולם.
(מקובץ של א"מ שליט"א, עד סוף דברי החזון איש): השאלה המרכזית שנידונה בהקשר זה היא באיזו מידה אנשים שהגיעו לכפירה ביסודות האמונה מתוך עיון ומחשבה, נחשבים ככופרים. הרמב"ם כתב בהלכות תשובה (פ"ג ה"ז):
חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג… והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה…
הראב"ד השיג על כך:
ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.
הראב"ד סבר, אם כן, שאין ראוי לקרוא מין למי שהסיק מסקנות מוטעות שלא באשמתו. כלפי שיטת הרמב"ם אומרים בשם ר' חיים סולובייצ'יק, שאמנם לפעמים אין להאשים את האדם בכך שהגיע לכפירה, אולם גם 'אפיקורוס נעבעך' (=אפיקורס מסכן) הוא אפיקורוס…
דיון בנושא זה נמצא במקומות נוספים. הרדב"ז (שו"ת, ח"ד סי' קפז) נשאל על אדם שדרש ברבים שמשה רבנו היה א-לוה, וכתב שאם אדם הגיע למסקנה של כפירה מתוך עיון מוטעה – אין הוא נקרא כופר בשל כך:
ולא מצאתי טעם לפוטרו מן העונש זולת מפני שהוא טועה בעיונו ותקנתו קלקלתו. ולא עדיף האי ממי שטועה באחד מעיקרי הדת מחמת עיונו הנפסד שלא נקרא בשביל זה כופר. והרי הלל היה אדם גדול וטעה באחד מעיקרי הדת שאמר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו. ומפני זה הטעות לא חשבוהו כופר ח"ו דאם לא כן איך היו אומרים שמועה משמו. והטעם מבואר כיון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת ואם כן אנוס הוא ופטור. אף הכא נמי טועה בעיונו הוא.
בדומה לכך כתב ספר העיקרים (מאמר ראשון, פרק ב):
אבל מי שהוא מחזיק בתורת משה ומאמין בעקריה, וכשבא לחקור על זה מצד השכל והבנת הפסוקים הטהו העיון לומר שאחד מן העקרים הוא על דרך אחרת ולא כפי המובן בתחלת הדעת, או הטהו העיון להכחיש העקר ההוא להיותו חושב שאיננו דעת בריא תכריח התורה להאמינו, או יחשוב במה שהוא עקר שאיננו עקר ויאמין אותו כשאר האמונות שבאו בתורה שאינם עקרים, או יאמין אי זו אמונה בנס מנסי התורה להיותו חושב שאיננו מכחיש בזה שום אמונה מן האמונות שיחויב להאמין מצד התורה, אין זה כופר, אבל הוא בכלל חכמי ישראל וחסידיהם, אף על פי שהוא טועה בעיונו, והוא חוטא בשוגג וצריך כפרה.
המקורות שהובאו עד כאן עוסקים באדם שעקרונית הוא ירא שמים, אלא שהוא טעה ביסודות האמונה. ברם, השאלה המרכזית היא – כיצד ניתן לבוא בטענות כלפי אדם שאינו מאמין? וכי אשמתו היא זו שאינו מאמין?
ר' אלחנן וסרמן היה מן היחידים שהתמודד עם שאלה ישירה זו. בחיבור 'דוגמאות לביאורי אגדות על דרך הפשט' (נדפס בחלק מהמהדורות של קובץ הערות למסכת יבמות), סי' א, כתב:
וצריך להבין, איך שייך מצוה להאמין, בשלמא בחובת האיברים שייך מצוה לעשות או שלא לעשות, שזה הוא ביד האדם ותלוי ברצונו אם לעשות או לחדול, אבל האמונה בשי"ת ובתורתו היא מידי דממילא, וממה נפשך – אם יש לו האמונה הזאת, אין צורך לצוותו שיאמין, ואם ח"ו נכרתה האמונה מלבו – אין בידו להשיגה, ולכאורה הוא אנוס גמור בזה, דליביה אונסיה, וממשפטי התורה אנו רואים דעוון הכפירה חמור מאד, יותר מעובד עבודה זרה, שהרי העובד עבודה זרה צריך לדונו בבת דין ע"י עדים והתראה, והכופרים – מורידין ולא מעלין בכל מקום ובכל זמן….
דברי ר' אלחנן וסרמן מתייחסים לדינים מפורשים ברמב"ם, כגון בהל' עבודת כוכבים (פ"י ה"א):
אבל המוסרים והאפיקורסין מישראל היה דין לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת מפני שהיו מצירים לישראל ומסירין את העם מאחרי ה'.
וכן בהלכות רוצח (פ"ד ה"י):
המינים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין, והאפיקורוסין, והן שכופרין בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן, אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג, ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד, ראה אחד מהן שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם ואומר לו הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו.
יש אפוא מצוה להרוג אדם שלא מאמין, והקושיה נשאלת במלוא עוצמתה – במה הוא אשם?
אנו צריכים גם לשאול את עצמנו: האם אנו יכולים לומר שלו היינו אנחנו גדלים באותם תנאים שגדלו אנשים שאינם מאמינים – האם היינו צדיקים יותר מהם?
ר' אלחנן וסרמן משיב על שאלתו, שבעצם באופן טבעי כל אדם אמור להגיע לאמונה בקב"ה, אלא שאדם נגרר אחרי תאוותיו והן המביאות אותו לכפירה:
יסודי האמונה מצד עצמם הם פשוטים ומוכרחים לכל אדם שאיננו בכלל שוטה, אשר אי אפשר להסתפק באמיתתם, אמנם רק בתנאי שלא יהא האדם משוחד, היינו שיהיה חופשי מתאוות העוה"ז ומרצונותיו, ואם כן סיבת המינות והכפירה אין מקורה בקלקול השכל מצד עצמו, כי אם מפני רצונו לתאוותיו המטה והמעוור את שכלו. ומעתה מובן היטב מה שהזהירה התורה וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם (במדבר ט"ו, לט) – זו מינות (ברכות יב ע"ב), היינו שהאדם מוזהר להכניע ולשעבד את רצונותיו כדי שיהא השכל חפשי מנטיות הרצון וממילא יכיר האמת… והכפירה אין לה שום מקום בשכל האדם כי אם ברצונותיו ובתאוותיו.
ברם, דברים אלו אינם מספקים. יש אנשים רבים שהגיעו לאמונות שלהם לא מתוך תאוות, אלא דווקא מתוך מסירות לערכים, תוך כדי הקרבה, ולא מתוך הליכה אחר תאוות. קשה לתלות את כל מציאות הכפירה בהליכה אחר תאוות.
הראי"ה קוק התלבט אף הוא בשאלה זו, וביאר (אגרות הראי"ה ח"א איגרת כ, עמ' כ-כא), שלמעשה מבחינה שכלית לא ניתן להגיע לוודאות מוחלטת של כפירה, אלא רק לספקות, ועל כן אפיקורוס הוא רק מי שמדבר בוודאות, והוא אכן פועל מתוך רוע:
שאע"פ שאיסור גמור וחולי רע הוא אפילו מי שמסתפק ומהרהר על דברי האמונה השלמה, מ"מ לא מצינו שדנו חז"ל דין אפיקורוס כי אם על הכופר, דהיינו המחליט ההיפך. וההחלטה של ההיפך אי אפשר שתימצא כלל בישראל בין שום אדם שלא יהיה רשע גמור ומשקר במזיד. כי הרשעה היותר גדולה לא תוכל כי אם להטיל דופי של ספק לחלושי הדעות, מי שמעיז פנים לאמר שהוא כופר בבירור, הרי הוא רשע מוחלט, שבצדק היה ראוי לדונו בכל הדינים המפורשים.
ברם, גם טענה זו ניתן להפריך, שכן ממקורות שונים ניתן לראות שמין הוא מי שאכן מאמין בתפיסת הכפירה שלו. הרמב"ם, כאמור לעיל, הגדיר מיהם הנקראים 'מינים', ובהמשך דבריו שם (הלכות תשובה פ"ג ה"ט) הגדיר מיהו 'מומר':
שנים הם המומרים מישראל: המומר לעבירה אחת והמומר לכל התורה כולה… מומר לכל התורה כולה – כגון החוזרים לדתי העובדי כוכבים בשעה שגוזרין גזרה וידבק בהם ויאמר מה בצע לי להדבק בישראל שהם שפלים ונרדפים טוב לי שאדבק באלו שידם תקיפה, הרי זה מומר לכל התורה כולה.
השיג על כך הראב"ד:
ומי שחוזר לדת העובדי כוכבים הנה הוא מודה באלהיהם, והרי הוא מין!
השיב על כך הכסף משנה:
ועוד י"ל, ש'מין' נקרא המאמין באחד מחמשה דברים הנזכרים למעלה, ו'החוזר לדת העובדי כוכבים' אע"פ שלא יאמין בדתם אלא שחוזר לדתם כדי שלא להיות שפל ונרדף – ישראל 'מומר' מיקרי, אבל 'מין' לא מיקרי שהרי אינו מאמין בלבו שיש צור זולתי א-להינו.
וכך כתב שם המגדל עוז:
…כי אינו חוזר מחמת שמאמין, אלא מחמת שפלות אלו וגדלות אלו, וגם רבים שאין להם דעת להבחין ואין פיהם ולבם שוין. והמינין לא כן דרכם, אלא מאמינים בלבם ואומרים בפיהם.
כלומר, לדעת הכסף משנה והמגדל עוז הגדרת 'מין' תלויה בכך שהוא אכן מאמין במה שהוא אומר, ובכך הוא שונה מ'מומר'.
ניתן להסביר באופן אחר, שאכן לא מדובר בעונש, אלא ברצון להגן על החברה מפני השפעות שליליות. בכיוון זה הולך החזון איש יו"ד סימן ב' אות טז:
ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו ית' גלויה כמו בזמן שהיו ניסים מצוין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות והפקרות ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורענות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו וכיון שכל עצמנו לתקן אין דין זה נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.
וכתב על זה בציץ אליעזר חלק ח' סימן טו:
ואם כי דבריו עומדים בניגוד לההלכות הפסוקות בזה ברמב"ם ובשו"ע וכן ביתר הפוסקים שפסקו את דינם בלי שום תנאי והגבלת זמן ועת, ולמרות שגם המה חיו כבר בזמן ההעלם שבת קול כבר לא היה משמש והשגחתו ית' כבר לא היתה גלוי' כמו בזמן שהיו נסים מצוין, וצדיק הדור ג"כ לא היו כבר תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, אבל בכל זאת ראוים דברים אלה להשמע כאשר יצאו מפי בעל סמכא כ"כ גדול כהחזו"א זצ"ל.
לעיון נוסף:
הרב שרלו, התתכן לגיטמיות דתית לחלוניות: