וישב

ב”ה

רמב”ן פרשת וישב

באמצע פרשת מכירת יוסף אנו מוצאים את פרשת יהודה ותמר. וכתב רש”י שהקשר בין מכירת יוסף ובין פרשת יהודה ותמר הוא “ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך”. אבל רבנו בחיי מוסיף דברים:

ועל דרך הקבלה – סמך פרשת היבום לפרשת המכירה כדי לסמוך גלגול לגלגול, כי סוד היבום הוא סוד הגלגול ומן הידוע שהחטא ההוא לא היה אפשר להתברר ולהתלבן רק בסוד הגלגול בעשרה הרוגי מלכות, כי אז הפח נשבר והנפשות נמלטו (על פי תהילים קכד’, ז’) ועלו לשלום אל אביהם שבשמים וכלל הדברים: עשרה אחי יוסף אלו עשרה הרוגי מלכות, וער ואונן הם פרץ וזרח הוא מה שכתוב ‘וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה’ והנה זה מרמזי התורה והמשכיל יבין. ומה שהיו עשרה הרוגי מלכות והאחים בעלי המעשה לא היו אלא תשעה, שהרי ראובן לא הסכים עמהם (בראשית לז’, כב’), יש לומר לפי שגם יוסף חטא כי חטא האחים בו, הלא הוא היה הסִבה כשהיה משתרר על אחיו הנכבדים הגדולים ממנו, והיה מכעיס אותם ומתפאר כנגדם בחלומותיו, וכיון שהיה בכלל החטא – היה בכלל העונש, ולכך נפקד עליו גם כן.

הרמב”ן בכל המקומות שכנראה רומז לענין זה של הגלגול, לא מזכיר בפירוש. וכן כתב הרמב”ן כאן, בראשית פרק לח פסוק ח:

ויבם אותה והקם זרע לאחיך – הבן יקרא על שם המת, לשון רש”י. ואין זה אמת, כי במצות התורה נאמר גם כן (דברים כה ו) יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל, ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת, ואמר בבועז וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ותקראנה אותו עובד לא מחלון (רות ד י):

ועוד, שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, ומה הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת, ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן. ולא אמר הכתוב “ויאמר אונן” אבל אמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע:אבל הענין סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם, ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע. והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת:

והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה. ולא ידענו אם היה המנהג קדמון לפני יהודה.^[1] ובבראשית רבה (פה ה) אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה, כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו. וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים, רצה הקב”ה להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם, כי באח הורגל הדבר ותועלת קרובה ולא בהם, כמו שהזכרתי:

והנה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו בית חלוץ הנעל (דברים כה י) כי עתה חלץ מהם, וראוי הוא שתעשה המצוה זאת בחליצת הנעל. וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה, הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, באותם שלא יהיה בהם איסור השאר, וקראו אותו גאולה, וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות. והמשכיל יבין:

והנה, להלן פרק מו נאמר:

(ח) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן:

(ט) וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרוֹן וְכַרְמִי:

(י) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית:

(יא) וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי:

(יב) וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרוֹן וְחָמוּל:

ועומד הרמב”ן שם (מו,ב) על כך שבכמה מקומות המקרא חוזר ומונה את ער ואונן:

והזכיר הכתוב ער ואונן עם שמות בני ישראל הבאים מצרימה, לסוד ידוע מדברינו שכתבנו כבר (לעיל לח ח). והמשכיל יבין זה. וטעם כל הפסוק, וכן הזכירם בפקודים (במדבר כו יט – כ) בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען, ויהיו בני יהודה למשפחותם. ובדברי הימים (א ב ג – ד) מנאם במספר, אמר בני יהודה ער ואונן ושלה, שלושה נולד לו מבת שוע הכנענית, ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח כל בני יהודה חמשה:

הרמב”ן אם כן מתייחס לכל המקומות שהוזכרו בהם ער ועונן וכותב שזה סוד ידוע.

רבינו בחיי גם הוא על הפסוק (בראשית מו’, יב’) “ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח”, כותב:

יחשוב הכתוב ער ואונן שכבר מתו מכלל השבעים הבאים וזה תימה כיון שמתו כבר איך הזכירם הכתוב בכלל הבאים, אבל הענין הזה ידוע בקבלה והוא מפורש ומבואר בסדר פנחס, שאמר הכתוב ‘בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען ‘ וסמך אז מיד ‘ויהיו בני יהודה’, וזהו סוד הכתוב האומר ‘והיה לך למשיב נפש’ (רות ד’, טו’) ומאמר השכנות ‘יולד בן לנעמי’ (שם, יז’) והיה ראוי לומר ‘יולד בן לרות’ והבן זה”.^[2]

ואם כן, גם הרמב”ן וגם רבינו בחיי מעירים על הסוד של יחוס בנה של רות כאל בנה של נעמי, והרי נעמי לא היתה אמו אלא אמם של מחלון וכליון?

דברים יותר מפורשים נמצאים באור החיים (מו,יב):

ובני יהודה ער ואונן וגו’ צריך לדעת לאיזה ענין הזכיר אותם שכבר מתו, גם אין חידוש בהודעת מיתתם גם צריך לדקדק אומרו ויהיו בני פרץ וגו’, שהיה לו לומר ובני פרץ וגו’ כאומרו אחר זה ובני בריעה, מה היא כוונתו באומרו ויהיו וגו’:

ואפשר כי לפי מה שקדם אצלנו במצות יבום, כי יביא נפש המת, ובמציאות שלפנינו לצד שמתו ער ואונן בלא בנים, ויוצרך המיבם להביאם, והנה נעשה יהודה מיבם בעד שלה, והביא ב’ הנפשות עצמן, והודיע הכתוב כי ער ואונן במקומן עומדים שנכנסו במקומן חצרון וחמול, וזה הוא שיעור הכתוב ובני יהודה חמשה בנים ער ואונן וגו’ וימת וגו’, ולצד זה היו ער ואונן חזרו להיות בני פרץ חצרון וחמול, כי חזרו לעולם מעוברים בסוד נפש מת והיו חצרון וחמול:

לפי זה הסוד המדובר כאן הוא סוד הגלגול. ויש להקדים כאן את דברי הרלב”ח בתשובה ח’:

ובענין השאלה הג’ ששאלת אם אמונת הגלגול הוא דבר הכרחי להאמין בו הכל. גם אם מות’ לדרוש בו ברבים. דע כי בעונותי עדיין לא זכיתי לחכמה הזאת יען כי לא ניתן לאדם רשות להבין בה מעצמו ולחקר עליה אלא כשמה כן היא שצריך שיקבל אותה מרב שקבל גם הוא ובזמן הזה (לשם) בארצותינו לא היו נמצאי’ אנשים כ”כ שלמים בה. האמנם בדבר הזה הפרטי כבר ראיתי ובינותי בספרים ומצאתי כי חכמינו ז”ל אותם שהיו אחרי חתימת התלמוד ימים רבים נחלקו לשני כתות: הכת האחת כת החוקרים בעיקרי האמונות כפי שכלם לבד ומתעסקים בחכמות החצונות. ובלבם של אלה קשה להאמין האמונה הזאת יען כי כפי השכל יש עליה קושיות שלא השיג שכלם לישבם.

אמנם יש כת אחרת גדולה מאד מחכמי ישר’ המאמינים וכלם כתבו עליה כי היא אמונ’ אמתית ועיקר מעיקרי התורה לתרץ קושית צדיק ורע לו. וכלנו אנחנו מחוייבים לשמוע דברי אלו האחרונים. ולהאמין האמונה הזאת בלי שום פקפוק וספק כלל. האמנם לדרוש בה ברבים נראה ודאי שהיא דבר בלתי הגון מאד כי לא טובים אנו מאבותינו ורבדותינו ע”ה אותם שכתבוה בספריהם ולעולם לא דברו בה כי אם ע”ד רמז וחידה וכתבו עליה שהיא סוד גדול. ולשון הרמב”ם ז”ל בפירוש איוב יעיד שכתב שם וז”ל

והרמח”ל בדרך ה’ כותב:

ענין הגלגול יש בו פרטים רבים מאוד. אמנם כלל הענין הוא, כי כבר ביארנו במקום אחר, איך הנפש הנבדלת מתחלקת לחלקים רבים, וכללם: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה; וגם אלה החמישה חוזרים ומתחלקים לחלקים פרטיים רבים; ואמנם כל אלה אפשר להם שיחזרו ויתגלגלו בגוף שני או בגוף שלישי, וכן כמה פעמים; ועל הרוב אינם מתגלגלים כולם, כי הרי כפי הזכיות שיש לגוף מן הגופים, כמו כן החלקים מנשמתו נתקנים, באופן שלא יצטרכו להתגלגל עוד; ושאר החלקים שלא נתקנו הם יתגלגלו. ואולם כל זה בנפש הנבדלת, כמ”ש, שאין ענינה מוסיף או גורע בענין חיות האדם והשכלתו; ועל כן לא יהיה יותר חי מי שיהיו לו – דרך משל – שישה מאות חלקי נשמה ממי שיהיו לו שני חלקים בלבד, וכן לא ישכיל יותר אותו שבו שישה מאות חלקים מאותו שבו שני חלקים, כי החיות וההשכלה תלויה בנפש המדברת שיש לכל אחד בפני עצמה; אך בענין הקשרו בקשרים העליונים, ודאי שאינו שווה מי שבו שישה מאות חלקים למי שבו שנים; ואין דבר זה נרגש אצלינו כלל, אבל הוא ממה שנוגע להשלמת אילן הנשמות, שביארנו במקום אחר

בזהר ענין הגלגול נמצא רק בסבא דמשפטים. סוד הגלגול מבואר בכתבי האר”י בשער הגלגולים:

שער הגלגולים – הקדמה ג

בענין הגלגול והיבום והעבור, וז”ל, וראיתי להרחיב יותר בדרוש זה של הגלגול והיבום והעבור. הנה בחי’ העבור היא בחיים כנז”ל, ר”ל, כי לפעמים יזדמן ליד האדם איזו מצוה, ויעשנה כתקנה, ואז יזדמן לו נפש אחד, מן איזה צדיק קדמון, שעשה אותה המצוה עצמה כתקנה, וכיון שנתדמו יחד בענין מצוה זאת, יתעבר בו נפש הצדיק ההוא…

דע, כי כאשר חטא אדה”ר, נפגמו כל הנצוצות, של נפשו ורוחו ונשמתו. והענין הוא במה שנודע, כי כמו שגופו של אדם, כלול מכמה נצוצות, ברמ”ח איברים ושס”ה גידים, ויש כמה נצוצות בראשו, וכן בעיניו, וכן בכל אבר ואבר, כן הנפש ההיא. וכמו שדרשו במדרש תנחומא, ובמ”ר, בפרשת נשא על פסוק איפה היית ביסדי ארץ, מלמד שהיה אדה”ר מוטל גולם, וזה תלוי בראשו וכו’. וכדמיון זה, נחלק הרוח שבו. וכן הנשמה שבו. וכשחטא, אז נפגמו רוב הנצוצות של נפשו ורוחו ונשמתו ונתעבר בין הקליפות…

אמנם הגלגול של הנצוצות המתוקנות, נקרא עבור, לפי שאינה נוטלת חלק בעבירות של זה הגוף, רק בזכיותיו בלבד. כדרך שנתבאר בנפשות הצדיקים שכבר מתו, ובאות בסוד עיבור ממש בחיים, ולא מיום שנולד. ונמצא, כי הניצוץ שלא נתקן כלל, ע”י קיום המצות המתייחסות לו, או שעבר עבירה מאותם שאין לו תחיה, הוא המתגלגל בגוף השני ונקרא על שמו. והנצוצות שנתקנו במצות, אלא שנפגמו בעבירה קלה, באים בעבור הנז’, אע”פ שהוא ג”כ גלגול…

ונמצא, כי בעת שנולד האדם בגלגול, כל הנפש בכללות חלקיה מתגלגלים שם, אבל עיקר הגלגול איננו, אלא לאותו החלק הפרטיי המתייחס אל הגוף ההוא, הבא ליתקן ממה שפגם בגוף הקודם, ובו תלוי השכר והעונש. אבל שארית חלקי הנפש, נוטלים חלק בשכר, ולא בעונש כנזכר. והנה, כיון שהנפש הזו בכללותה, סובלת עתה היסורין והעונשים, הבאים אל הגוף הזה בחייו, מלבד מה שסבלה כבר בגופים הראשונים, של שאר נצוצותיה, וגם סובלת צער המיתה הזאת, וצער שלאחר המיתה, עי”כ מתכפרים עונותיה הראשונים. ואמנם המצות שעשתה בגלגולים הראשונים, וגם המצות שעשה זה הנצוץ עתה, יש לה חלק בהם כנזכר, ועי”כ נשלמת תקוניה ושלימותה. ואמנם אם היתה נוטלת חלק גם בעבירות שעושה עתה זה הנצוץ, לא היה לעולם שום תקון אל הנפש, בכל הגלגולים שבעולם, כי לעולם האדם חוטא, ומוסיף פשעים על חטאיו הראשונים שקדמו לו בגלגולים אחרים, ואין קץ אליהם. אבל כיון ששאר חלקי הנפש אינם נוטלים חלק ברשעת הנצוץ הזה, אלא בזכיותיו, נמצא שהעבירות נשלמים להתכפר, ואינם נתוספים. והזכיות מתחדשים ונוספים בכל גלגול נצוץ ונצוץ, ועי”כ יש סיום אל בחי’ הגלגול, ואל תקוני הנפש, והבן זה היטב. והנה עד”ז נשלמת הנפש בכל נצוצותיה, ע”י הגלגולים עד שיושלמו להתגלגל ולהתקן כל הנצוצות, מראש הנפש ועד רגליה, וכדין יסתיימין רגלין ליתיי משיחא, כנזכר בזוהר פרשת פקודי דף רנ”ח ובסוף פרשת ויקהל:

אמנם בבחי’ היבום אינו כן, והטעם הוא, לפי שהמתגלגל לסבות אחרות, מחמת כל שאר העבירות שבתורה, יש לו תקנה על ידי היסורין שסובל בעוה”ז, או בגיהנם, ולכן כל חלקי הנפש אינם צריכים אל הגלגול, אלא בדרך עבור כנזכר, והנצוץ הפרטיי הוא המתגלגל. אבל מי שבא בסוד היבום, הוא לסבת שמת בלא בנים, והרי הוא כאלו לא הצליח כלל ועיקר, וכאלו לא היה בעולם, וגוף הראשון הוי כלא היה, כנזכר בפרשת וישב ולכן צריך שהנפש ההיא שהיה בגוף הראשון בכל חלקיה, חוזרת להתגלגל לגמרי עתה מחדש לצורך עצמה, וגוף השני זה הוא גופו העיקרי, וכשנתקן בו ויפטר מן העה”ז, הנה בעת תחית המתים לא תשוב הנפש כי אם בו, אבל בגוף הא’ אינו נכנס בו רק ההוא רוחא דשבק באנתתיה, כנזכר בסבא דמשפטים. והרי נתבאר חלוק שיש, בין מי שמת בלא בנים ובא בסוד היבום, למי שמת לסבת שאר עבירות שבתורה שבא בגלגול כפי ההזדמן, ולא על ידי יבום. והנה גם כל הפרטים הנז’, נוהגים ברוח ונשמה, ע”ד מה שביארנו בענין נצוצי הנפש:

הרמב”ן מתייחס לגלגול בדרשה לספר קהלת (כתבי הרמב”ן הוצאת מוסד הרב קוק חלק א’ עמ’ קפ”ו) על הפסוק “דור הֹלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת” (קהלת א’, ד’) – וז”ל:

ויש לרבותינו בפסוק הזה שאלה שהקשו שיאמר דור בא ודור הולך? והשיבו בזה סוד גדול מן הסודות הנכללות בכלל סוד העיבור והוא מדרשו של ר’ נחוניא בן הקנה כמו שהזכרתי (בספר הבהיר אות קכ”א) כי דברי שלמה כפולים ומכופלים בחכמה.^[3]

כפי שאומר הרמב”ן תורת הגלגול נמצאת בספר הבהיר שהוא הספר הראשון של הקבלה והוא מדבר על תורה זו כעל מובנת מאליה.^[4]

ועל פי זה מובן גם מה שכתב רבנו בחיי בבראשית פרק ד’ פסוק כה: “כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל”:

כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל – הסתכל אמרו זרע אחר תחת הבל כי היה זרע אחר תחת זרע שנזרע ממנו הבל, אילו לא נהרג הבל לא נולד שת וזהו תחת הבל במקומו ממש. ולא אמר הכתוב נפש תחת נפש שאלו אמר כן לא היה תחת הבל ממש. וכבר ידעת כי כל עניני מעשה בראשית הם חכמות, ומזה הוצרכו חכמי האמת להוציא מן הפרשה הזאת רמז על משה רבינו ע”ה הוא שדרשו ז”ל בשג”ם זה משה והיו ימיו מאה ועשרים שנה כי כן היו שנותיו. מלת משה בעצמה כוללת שלשתן הבל שת משה והבן זה. ויחס הזרע הזה להש”י לפי שהיה הבל גם שת בדמותו וצלמו של אדם הנעשה בצלם אלהים, וע”כ הזכיר בו שם אלהים. ובאמרו כי הרגו קין באר כי לא נהיה שת לולי שהרגו קין להבל:

ועל פי זה ראה שוב מ”ש רמב”ן על נעמי והשכנות, וע’ בהערת הרב שעוועל.

וכ”כ הרמב”ן בהקדמתו לספר איוב (כתבי הרמב”ן בהוצאת מוסד הרב קוק חלק א’ עמ’ יט’):

ויש דבר מכאיב הלבבות ומדאיב המחשבות, ממנו לבדו נמשכו רבים בכל הדורות לכפירה גמורה, והוא הראות בעולם משפט מעוקל, (חבקוק א’, ד’) וצדיק ורע לו, רשע וטוב לו, (ברכות ז.) כי יאמרו מדוע דרך פלוני ופלוני צלחה, (על פי ירמיה יב’, א’) ולמה פלוני ופלוני שיראו צדיקים אבדו. זה שורש המרי בכל המורדים מכל אומה ולשון.

אבל באמת יש בזה הענין סוד גדול מסודות התורה לא ישיגם דעת חושב רק הזוכה להם, לומד מפי מלמד עד משה רבינו ע”ה מפי הגבורה יתברך, והוא נזכר בדברי אליהוא. ותראה איוב משעה ששמע דברי אליהוא, בתשובה ההיא שענינה מורה שהוא ענין חדש, ואינו דומה למענה חבריו, כמו שאמר ‘ולא ערך אליו מלין ובאמריכם לא אשיבנו ‘ (איוב לב’, יד’), לא פתח פיו לענות, והנה זה יורה שקִבל דבריו, והיו הטענות ההם מספיקות לשאלותיו עד שקבל עליו מהן השתיקה, וכן אמר לו ‘אם יש מלין השיבני וגו’ ‘ (איוב לג’, לב’) וכבר באו דברי אליהוא סתומים מדברי חבריו כֻלם, וענין פרושם סתום מאוד, ומי שלא יפנה את דעתו וישיא סברתו לא ימצא בהם ולא בכל מה שנתפש מהן ביד מפרשי המקרא דבר ראוי, או טענה הגונה מחודשת מדברי החברים ההם, אבל הוא מסודות התורה שנעלמו לבד מן הזוכים להם מן הקבלה, והפירוש בהן אסור בכתב, והרמז אובד התועלת”.

ומכל זה משמע שגם הרמב”ן הלך בדדך זו של הסבר הדברים על פי הגלגולים. ואומנם, יש מחכמי ישראל שהתנגדו לעניין גלגול הנשמות, ועיין בספר אמונות ודעות לרס”ג ובספר העיקרים לר”י אלבו מאמר רביעי פרק כט’ – ששוללים גישה זו, וז”ל הרס”ג:

והייתי חס על דברי מלהזכיר שיטתם, וראוים הם לכך לעוצם גריעותה, לולי שאני חושש לפתאים.

ובעיקרים:

אבל אין זה נכון! שאם גזרה החכמה העליונה להשכין העצם הרוחני, שאין בטבעו להיות בעל בחירה, בגוף האנושי כדי לשומו בעל בחירה, לפי שזה מעלה גדולה אליו בלי ספק, עד שבדבר הזה טעו המלאכים באדם, כמו שאמרו רבותינו ז”ל בבראשית רבה כשברא הקב”ה את האדם בקשו מלאכי השרת להשתחוות אליו וכו’, וזה להיותו בעל בחירה – למה תחזור עוד אל הגוף, ובמה תוכן הטיפה הזרעית לקבל הנפש שכבר שימשה בגוף, יותר מלקבל הנפש שלא שמשה בגוף, ולא הייתה בעלת בחירה. והיותר רחוק מזה שיאמרו שנפשות האנשים מתגלגלות בגופות הבעלי חיים, והשם יודע.

וכןשו”ת הרשב”א חלק א סימן תיח כותב השואל רבי ידעיה הפניני (הבדרשי), וכתב התנצלות ששלח לרשב”א שהאמונה בגלגול יכולה להביא להתרשלות בעבודת ה’:

…ומכלל זה התועלת גם כן בטול מה שהאמינוהו קצת הקדמונים כפי מה שנזכר בספרי הנפש בגלגול הנפשות. והוא דעת אמרו בו שהנפש תתגלגל מגוף אל גוף קצתם חשבו אפי’ מגוף מין אחד לגוף מין אחר.

עוד מהקדמונים מי שקבל את הגלגול זה האברבנאל, וראה בפירושו לפרשת כי תצא בענין היבום, ואכ”מ. ועל פי מה שפרש רבנו בחיי, נראה שגם הרמב”ן במקמות הנ”ל רומז לענין זה של הגלגול.

מקורות:

שער הגלגולים לאר”י

אברבנאל פרשת ויצא

ספר העיקרים מאמר רביעי פרק כט

רמח”ל מאמר החכמה

אמונות ודעות לרס”ג מאמר שישי פרק ח’

רמב”ן בדרשה לקהלת

דרך ה’ ח”ב פ”ג אות י’

מאתר דעת: http://www.daat.ac.il/daat/tanach/tora/dvarybum.htm

שעור מהרב אריה שטרן: http://www.kby.org/il/chochmat-yavne/parashat%20asavua/bershit/vaigash/sod-haibur-hagilgul.htm

וע’ מבוא לקבלה, חלמיש (פרק על הגלגול)

וע’ נפש החיים

קול הנבואה עמודים רל-רלו.

ממייל של הרב אליהו לוין:

כידוע די מקובל שאדם שלא השלים את תיקונו או נשאר חייב כסף וכו’

עלול להוולד מחדש בתקווה שעתה יתקן את חטאו.

גם פירוש הגר”א על יונה בנוי על דברי הזוהר הדורש כך את ספר יונה

לפניכם קטע מגליוני על פרשת כי-תבוא עא

כח ו בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ׃ תלמוד בבלי בבא מציעא קז א ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך מן העולם בלא חטא.

כתב על זה הרש”ש: מכאן קצת סתירה לבעלי דעת הגלגול.

אין צורך להאריך בהסבר, אם יכול להיות שנתגלגל לבוא פעם נוספת לעולם כדי לתקן חטאים, הרי ביאתו לעולם אינה “בלי חטא”.

אין זו סתירה גמורה, כיון שבגלגול זה הוא בא לעולם בלי חטא, ולעניין דרשה זו אין דנים בגלגולים קודמים.

ידוע שיש כועסים על הרש”ש על שכתב כן[1]. גם כן משמע מדבריו שהוא עצמו לא האמין בגלגול. הדברים האלה ידועים. בספר “דרך שיחה” מובא שמחבר הספר שאל את הרב חיים קנייבסקי נר”ו על דברי הרש”ש.

תשובת הרב: מסתברא שלא הרש”ש כתב זאת כיון שהרי אף אם זה גלגול, וכי זה חטא? אפשר להתווכח עם הרש”ש תמיד כדרכה של תורה, אבל שטויות אין בדבריו. ע”כ דברי הרב חיים קנייבסקי מהספר דרך שיחה.

אולי הרב מתכוון לתלות את הדברים בבנו של הרש”ש הרב מתתיהו שטראשון ז”ל שנחשד על הסכלה. אבל אינני רואה למה הדברים מוגדרים “שטויות”.

מיואל קטן:

לענ”ד הקלושה – חזקים דברי הרש”ש זצ”ל מדבריו של הגר”ח קנייבסקי שליט”א. פשטות הדברים כפי המקובל שבאים בגלגול גדי לתקן חטא – ובעברית פשוטה אי אפשר לקרוא לזה ‘ביאה לעולם ללא חטא’, וכדברי הרש”ש. מצד שני הרש”ש לא הביע את דעתו בענין הגלגול לא לכאן ולא לכאן, ואי אפשר לתלות בדבריו שהכחיש את קיומו, הוא רק אמר שהגמ’ מתאימה לחד מאן דאמר בקדמונים, אז מה הרעש? כל טוב, הק’ יואל

מהרב עמית קולא

ב”ה

מסתברת גישת ר’ חיים קנייבסקי יותר מפרשנות הרש”ש – ולא מטעמיה. שכן אף אם המגולגל בא לעולם בלא חטא וכי כל הנולדים באים בגלגול? בוודאי שצודקים דברי המדרש אף לבעלי אמונת הגלגול בנשמות חדשות. ולכן אין ראיה מן המדרש נגד אמונה זו.

וביחס למי שבגלל דברים אלו לא לומדים רש”ש כל מה שיש לומר שההפסד כולו שלהם…

עמית קולא

1. הרמב”ן לא חושש לומר שמצות הייבום היה ענין שנהגו בו דורות קדומים לפני מתן תורה משום שידעו שיש סוד בדבר הזה, והתורה נתנה גדרים בזה. הרמב”ן לא כותב שענין היבום מבוסס על כך שהאבות קיימו את התורה וידעו שיש מצוה כזו. ↑

2. ורבנו בחיי מתייחס לגלגול בספר כד הקמח – ערך השגחה: “ומה עושה הקב”ה בחסדו כדי שיזכה לראותו באור העליון נפשו מתגלגלת בגוף וחוזרת שם כבראשונה זהו רטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו” ↑

3. ונראה שזו כוונת הרמב”ן ברמב”ן דברים פרק כט פסוק יד שכתב: “כי אמת הדבר, וסוד גדול לא אוכל לפרש בו”. ↑

4. ספר הבהיר: נקרא מדרש ר’ נחוניא בן הקנה העומד בראשו, ובו נזכרו שמות הספירות. אבל לא כולן מפורשות כסדרן. (בסדר הספירות שם יסוד קודם לנצח והוד, כמו בקבלת האר”י ומתאים לסדר האושפזין של מנהג אשכנז שיוסף קודם משה ואהרון (ק”ה ק”נ). ספר זה נזכר כמה פעמים בפירוש התורה לרמב”ן. (על מחברו עיין בהערות לקול הנבואה החכמה הפנימית אות י’ עמ’ קמט, וראה עוד על ספר הבהיר אצל וינשטוק עמוד ,15ו סיכום הדעות בעמוד .)27 ר”ד הנזיר מזכיר עוד ספרים קדומים (ע’ קנ”א), ספר התמונה וספר הקנה השייכים לתקופת הקבלה הראשונה. בכמה ענינים נחלקו המקובלים עליהם. ↑