וישלח

ב”ה

פרשת וישלח – מעשה שמעון ולוי בשכם

הקדמה:

“לכאורה מעשה שכם מסתיים בצדקתה של דרך האחים, לאחר תיאור מעשה שכם בדינה וסיפור נקמתם של שמעון ולוי באנשי שכם, מביאה התורה (ברא’ לד,ל-לא) את תגובתו של יעקב למעשה הנקמה, ואת תשובת שמעון ולוי לאביהם. דברי יעקב הם: “עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ, בכנעני ובפריזי, ואני מתי מספר, ונאספו עלי והיכוני, ונשמדתי אני וביתי.” תשובת האחים היא: “הכזונה יעשה את אחותנו.” לכאורה בויכוח זה משתמש יעקב בטיעונים ריאליים, תועלתיים ובטחוניים, ואילו האחים מעלים טיעונים מוסריים. ומבין שני סוגי טיעונים אלו, נראה צידם של שמעון ולוי צודק יותר: כיצד ניתן להבליג על הנבלה שנעשתה בישראל וכן לא יעשה – אפילו בין האומות שגדרו עצמם מן העריות אחרי המבול (רש”י לד,ז ע”פ ב”ר).

לכאורה, לא רק אנו מסכימים עם שמעון ולוי, אלא גם המקרא, שנותן להם את זכות “המלה האחרונה”. סיומה של פרשה בתמיהה, כמו לפנינו (“הכזונה יעשה את אחותנו?!”) מזכיר את סופו של ספר יונה (“ואני לא אחוס…?!”) ולכאורה איננו מותיר מקום לספיקות באשר לשאלת הצדק, וההכרעה שאכן לא היה מקום לשקולי תועלתיות כאשר מדובר על מעשה נבלה זה.

יתר על כן: הרי התורה מעידה מיד שחששו של יעקב לא התקיים – “ויהי חיתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב” (לה,ה). אין זאת אלא משום שהצדק היה עם שמעון ולוי, ואף הקב”ה מעיד על כך בהגינו עליהם.”^[1] אם כן מה הויכוח של יעקב עם שמעון ולוי. ולא זו בלבד אלא שבסוף ימיו כשהוא מברך את האחים, לשמעון ולוי הוא אומר, על פי חז”ל: “כי באפם הרגו איש – זה שכם; וברצונם עקרו שור – זה יוסף” (בראשית רבא צח,ה)”

קשה להמלט מהמחשבה שהרמאות של שמעון ולוי היא המשך הרמאות של יעקב שמרמה את יצחק ולוקח את הברכות, של התחכום של יעקב עם צאן לבן. וכאן שמעון ולוי מנצלים מידה זו עד תומה (הסבר הרבי מסלונים מדוע לא נשארו בגלות אצל לבן והיה צורך לחזור לא”י ולרדת למצרים, משום שלבן הוא קליפת השקר ומזה אי אפשר לצאת. רק ממצרים שהיא קליפת התאוה הצליחו בני ישראל לצאת).

א.

מתוך מבט זה, של הצדקה של מעשה שמעון ולוי, אנו מוצאים בראשונים ובאחרונים הסברים וצידוק למעשיהם.

הרמב”ן כאן (לד, יג) מאריך בענין. ואומר הרמב”ן שהדבר נראה שזה נעשה ברצון אביה ובעצתו שמעון ולוי ענו לשכם, וכל האחים ענו: “ויענו בני יעקב”. ואם כן הרי יעקב היה שותף למרמה. אלא שהמרמה היתה משום שכוונתם היתה שלאחר המילה יקחו את דינה וילכו, ואולי לא כל בני העיר ימולו. ושמעון ולוי רצו להינקם מהם והרגו כל אנשי העיר.

הרמב”ן חולק על הרמב”ם שכתב בהלכות מלכים פרק ט’ הלכה יד:

וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו .

הרמב”ן טוען על הרמב”ם שבן נח לא נהרג אלא על “אזהרה”, אזהרתן זו היא מיתתן ואזהרה הוא לאו ולא חיוב עשה. ועוד, לפי הרמב”ם הרי יעקב אבינו היה צריך בעצמו להקדים ולהרוג אותם. ויתר על כן כתב הרמב”ן

ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו, והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב) על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו’, לא תלמד לעשות וכו’ (שם יח ט), ובגלוי עריות כי את כל התועבות האל עשו וכו’ (ויקרא יח כז), אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין.

סיכם את המחלוקת החתם סופר בחלק ו’ תשובה יד:

ואען ואומר פלוגתת רמב”ם בהלכות מלכים עם רמב”ן פ’ וישלח הוא כך דלכ”ע לית דין ולית דיינא דכל ז’ מצות שמנו חכמים לב”נ ב”נ נהרג עליו והם מנו גזל ודינים ועל כל א’ משניהם ב”נ נהרג עליו וכ”ע נמי מודי’ דב”נ מצווה על דיני ממונו’ כגון אונאה וכובש שכר שכיר והדומה לזה אלא שהרמ”א בתשובה סי’ יו”ד מסופק אי הצווי הוא שכל המלך בעצמו יחקוק לו משפטי’ על כל פרט ופרט לפי חפצו ואז אותו הדין שחקק המלך הוא דין תורה כי כך יסד הקב”ה שיחקקו להם דין ונימוס באונאה והשגת גבול ושומרים וכמה יקנוס הגנב וכדומה או דילמא שהם מחוייבים לדון ממש כדין תורה בשומרים וגניבה וככל הכתוב וע”ש ברמ”א מילתא בטעמא. וזה לא נכנס כלל בפלוגתת רמב”ם ורמב”ן

ואמנם בהא פליגי דרמב”ם ס”ל דכל אלו נכללו במשמעות מצות גזל והכוונה גזל וכל אביזריהו ונשאר מצות דינים להושיב דיינים ולדון איש את רעהו ולפ”ז ע”כ ב”נ נהרג על ככה שהרי דיני’ א’ מז’ מצות ועל כולם ב”נ נהרג וחשב רמב”ם שמפני זה נתחייבו אנשי שכם הריגה על שראו אדוניהם שכם בן חמור גזל את דינה ולא דנוהו זהו דעת הרמב”ם אמנם רמב”ן ס”ל גזל כמשמעו אבל דיני’ כולל שארי דינים כולם שכר שכיר וכדומה וכולל נמי להושיב דיינים אבל אין נהרגים אלא על הדינים ממש ולא להושיב דיינים שהרי אין ב”נ נהרג על שב ואל תעשה דהיינו אם עובר על קום ועשה להושיב דיינים ואיך נתחייבו אנשי שכם הריגה על שביטלו עשה לדון אדוניהם ועוד אלו הי’ כן איך כעס יעקב על שמעון ולוי על שהרגו את החייבי’ הריגה. זה פלוגתת רמב”ם ורמב”ן.אלא כתב הרמב”ן:אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם, ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני, ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה’ והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (להלן מט ה):ואם נאמין בספר “מלחמות בני יעקב” (הוא ספר הישר) בא להם פחד אביהם כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות, ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה, כאשר יספר בספר ההוא. ורבותינו (ב”ר פ י) הזכירו מזה בפסוק אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (להלן מח כב), אמרו נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן, כמו שכתב רש”י שם. אבל הכתוב יקצר בזה, כי היה נס נסתר, כי אנשים גבורים היו וכאלו זרועם הושיעה למו, כאשר קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים, ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל, אבל הזכיר בכאן כי היה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם, ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב, כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב. וזה טעם “חתת אלהים”, כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה, ולכך אמר (להלן לה ו) ויבא יעקב לוזה הוא וכל העם אשר עמו, להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה:לכאורה לדעת הרמב”ן עיקר הכעס של יעקב אבינו הוא משום ששמעון ולוי סכנו אותו. ורק על ידי נס נסתר היה חתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב. אלא שלפי התיאור של הרמב”ן מספר מלחמות בני יעקב, הרמב”ן מקבל את הסיפור, ואכן היו שלש מלחמות שבאו על יעקב ובניו כתוצאה מכך שבני לוי הרגו את אנשי שכם. לפי זה יש להבין מה שלא כתוב מיד לאחר הפרשה שנפלה חיתת אלוקים עליהם. משום שהפחד לא היה כתוצאה ממעשה של שמעון ולוי אלא מהנצחון במלחמות שבאו בעקבות זה, כפי שכתב הרמב”ן, ולכן רק חמשה פסוקים לאחר מכן מובא דבר זה. אבל אם נדייק בדברי הרמב”ן, הרמב”ן מחלק את הכעס לשנים: א. הכעס המיידי שהוא סוף הפרשה: (ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי: (לא) וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ:וכעס נפרד הוא מה שאמר להם בברכות (פרק מט):(ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: (ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:וכך מדגיש הרמב”ן:ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני, ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה’ והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (להלן מט ה):כלומר, הכעס המידי הוא כפי שאומר הרמב”ן על כך שהם סכנו אותו, ובזה מתברר בסופו של דבר שהחשש של יעקב היה חשש שוא, אפילו אם טענתו היתה מוצדקת. ואולי רק מחמת שטענתו היתה מוצדקת, התורה רק אחרי פרשת המזבח בבית אל אומרת לאחר ארבעה פסוקים בפרק הבא: “(ה) וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב”. וטענה נוספת היא על עצם הברית שאמרו להם “והיינו לעם אחד והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם” ולפי גרסת הרב שעוול: “והם היו בוחרים בשם ובעטו בדבורם”. כלומר, אנשי שכם סמכו על בני יעקב, ושמעון ולוי אחים, “הרגו אותם חינם, כי לא הרעו להם כלל”.מקום נוסף שאנו מוצאים בתנ”ך טענה על ברית עם הגויים שהופרה היא הברית עם הגבעונים:בעת כיבוש הארץ בימי יהושע מסופר שיושבי גבעון הערימו על ישראל וסחטו מהם הבטחה להישאר בחיים. כך נאמר ביהושע (פרק ט’, ג’ ואילך):וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי: וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים… וַיֵּלְכוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית. וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַחִוִּי אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ אֶכְרָת לְךָ בְרִית: (שהרי נאמר “לא תחיה כל נשמה !)…וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם וְאֶת פִּי ה’ לֹא שָׁאָלוּ. וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה: וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים/וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים. וַיֹּאמְרוּ כָל הַנְּשִׂיאִים אֶל כָּל הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם. זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם וְהַחֲיֵה אוֹתָם וְלֹא יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף עַל הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְכָל הָעֵדָה כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם הַנְּשִׂיאִים:…וַיַּעַשׂ (יהושע ) לָהֶם כֵּן וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא הֲרָגוּם. וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה’ עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר.כריתת ברית מחייבת למרות שנתברר שהברית נכרתה בעורמה, שמירת הברית מחייבת לעבור על הציווי “לא תחיה כל נשמה”, ציווי אותו צוו ישראל בטרם נכנסו לכיבוש הארץ.במקרא מתאר מפגש נוסף בין ישראל לגבעונים והוא בימי דוד (שמואל ב’ כא’ ): “וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה’ וַיֹּאמֶר ה’ אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים: וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה’. וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם. וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל. יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה’ בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה’ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן”.על כך אומרת הגמרא בסוגיה הדנה במעמד ה’נתינים’ – הלא הם הגבעונים (יבמות ע”ח ע”ב): “אמר רב חנא בר אדא: נתינים – דוד גזר עליהם (שלא יכללו בעם ישראל ולא יוכלו להתגייר), שנאמר: (שמואל ב’ כ”א) “ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה ” וגו’. מאי טעמא גזר עלייהו? דכתיב: (שמואל ב’ כ”א) “ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה”, שנה ראשונה – אמר להם: שמא עובדי עבודת כוכבים יש בכם? דכתיב: (דברים י”א) “ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם… ועצר את השמים ולא יהיה מטר” וגו’! בדקו ולא מצאו; שניה – אמר להם: שמא עוברי עבירה יש בכם? דכתיב: (ירמיהו ג’) “וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך ” וגו’! בדקו ולא מצאו; שלישית – אמר להם: שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין? דכתיב: (משלי כ”ה) “נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר!” בדקו ולא מצאו, אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, מיד: “ויבקש דוד את פני ה'”. מאי היא? אמר ריש לקיש: ששאל באורים ותומים. מאי משמע? א”ר אלעזר: אתיא (באים שני פסוקים ללמד ) “פני”, “פני”, כתיב הכא: “ויבקש דוד את פני ה'”, וכתיב התם: (במדבר כ”ז) “ושאל לו במשפט האורים לפני ה'”. (תשובת ה’ לדוד שהבצורת באה מהסיבות הבאות) “ויאמר ה’ אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים”, “אל שאול” – שלא נספד כהלכה, “ואל בית הדמים” – על אשר המית הגבעונים. וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.” הגמרא אומרת שהברית בין עם ישראל לגבעונים, ברית בה נגזר על הגבעונים להיות חוטבי עצים ושואבי מים חייב את שאול ולכן שאול בהורגו את כוהני נוב פגע במקור מחייתם של הגבעונים ונחשב הדבר כאילו הרגם. על פי הכתוב דוד מסכים לדרישת הגבעונים ומוציא להורג את בני שאול ! למרות שבמעשיהו שה עובר דוד על הנאמר בתורה (דברים כד’) “לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות. הגמרא אומרת שדוד ניסה לשכנע את הגבעונים להמר את עונש המוות בכסף אך ללא הועיל. יתרה על כך כותב התלמוד (יבמות עט’ ע”א) : אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של אלו (בני שאול התלויים )? הללו בני מלכים הם, ומה עשו (מדוע נענשו בתלייה)? פשטו ידיהם בגרים גרורים (פגעו בגבעונים), אמרו (עוברים ושבים מאומות העולם) : אין לך אומה שראויה להידבק בה כזו, ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה! ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה! מיד נתווספו על ישראל מאה וחמישים אלף.ויתר על כן, הרי הלינו אותם תלויים והרי אסור להלין תלוי על עץ: “לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וכתב על כך הרמב”ן דברים כא,כב: ועל דעתי הענין בבני שאול המוקעים (ש”ב כא), מפני שלא היו תלויים בב”ד של ישראל ולא מיד ישראל כלל אבל דוד נתנם לגבעונים לעשות בהם כרצונם והם אשר הוקיעום, ולא רצו לקברם לפרסם נקמתם מהם והנשארים ישמעו וייראו. וכאשר נתך עליהם מים מן השמים אז ידע דוד שנמחל עונם, ונעתר אלהים לארץ כי פקד ה’ את הארץ במטר ויכלה הרעב, ואז צוה וקברו אותם עם אבותם לכבוד המלכות, לא לחיובו כלל, שלא נצטוינו אלא שלא נטמא אנחנו את הארץ במי שנתלה אותו. והנה ה’ לא רצה עונם בתלייתם מיד, להודיע כי ה’ אוהב גרים כדברי רבותינו (יבמות עט א):אבל גם על הגבעונים יש טענה, ע’ רמב”ם הלכות תשובה ב, י: אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן אלא ועברתן שמרה נצח, וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה.וכן ברמב”ם הלכת איסורי ביאה יט, יז וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים, ובגבעונים הוא אומר והגבעונים לא מבני ישראל המה לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם והם עשו עמהם חסד והחיום בתחלה.ואף על פי כן דוד נותן לגבעונים האכזריים את בני שאול כדי למנוע חילול השם שהם לא קיימו את הברית אתם.וברש”י דברים כט,י אומר עוד: “מחטב עציך – מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה, כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע. וזהו האמור בגבעונים (יהושע ט, ד) ויעשו גם המה בערמה, ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים”. עד כדי כך מגיעה המחויבות שבאה על ידי כריתת ברית אפילו לגבעונים. וזה מה שמדגיש הרמב”ן גם בפרשתנו על טענת יעקב לפני מותו משמעון ולוי. לפי מה שאמרנו הרמב”ן מחלק את התוכחה לשנים: בזמן המעשה רק “עכרתם אותי” היינו הסכנה שבדבר. אבל רק לפני מותו מוכיח אותם על הצד המוסרי שבדבר. בשעת המעשה תוכחה מוסרית לא היתה מתקבלת. מתוך הדברים הללו, מקבלת משמעות נוספת העובדה שכל זה קורה בשכם. במקום אחר (שופטים ט,לז) אנו מוצאים ששכם ניצבת בטבור הארץ. דווקא שם ניתנה לאברהם לראשונה ההבטחה על הארץ – “לזרעך אתן את הארץ הזאת” (ברא’ יב,ו-ז). כאן נתגלה שהארץ אינה נחלת יחידים, אלא נחלת העם – עם ה’. משום כך מבליטים האחים כולם את הפגיעה בעם, בלאום – ולא ביחידים: “כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב” (לד,ז). טעם הדבר הוא משום שארץ ישראל שייכת לעם ישראל בגלל רמתם המוסרית, ובגלל זה גורשו תושבי הארץ, וכפי שהארכנו בזה בפרוש הרמב”ן בפרשת חיי שרה. ושם הבאנו את מחלוקת הרמב”ן ורש”י על הפסוק הראשון בתורה: לדעת רש”י ר’ יצחק בא לומר שהארץ היא של הקב”ה ונתנה לישראל. לדעת הרמב”ן התורה באה להדגיש שהגויים מאבדים את זכותם בארץ בגלל הרמה המוסרית שלהם. התורה בכמה מקומות מדגישה וכן הרמב”ן בכמה מקומות מעיר על זה, שהתורה מסלקת את הגויים מארץ ישראל לא משום שנתנה לעם ישראל אלא משום שהגויים לא ראויים. הקב”ה נתן את ארץ ישראל דוקא לכנען משום שברור שהוא אינו ראוי. אבל כשהגוי ראוי אין לסלק אותו מהארץ. ולכן התורה מדגישה כשבא אברהם לארץ: “והכנעני אז בארץ”, להדגיש “קודם היות עון יושב הארץ שלם להגלותם משם” (רמב”ן שם).וכן אצל דוד אנו מוצאים שקנה את גורן ארונה היבוסי, אף שיכול היה להפקיע את הגורן, וארץ ישראל שייכת לנו, אף על פי כן, ודוקא על מקום המקדש אסור שיהיה אדם שיבא בטענה מוסרית לדעתו שגזלו ממנו את מקום המקדש. ולכן יעקב אבינו טוען, לדעת הרמב”ן שהיה צריך לקבל את הברית, ולהשאיר את דינה שם! “ואולי ישובו אל ה’ והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל” כלשון הרמב”ן.ולכן בשכם הדברים מקבלים משנה משמעות, ורק בירידתם למצרים, שם עם ישראל נהפך לעם, שם יעקב אבינו מוכיח את בני יעקב. אבל מאידך מובן גם מדוע יעקב אבינו מסכים לבניו שאנשי שכם דמם חשוב לפניו כמים, בגלל מעשיהם המקולקים כפי שמתאר שם הרמב”ן. העמק דבר על בראשית פרק לד פסוק כה שני בני יעקב שמעון ולוי. תיבת שני מיותר. ובנדב ואביהוא כתיב ויקחו בני אהרן נדב וג’. ובא ללמדנו דאע”ג שנתאחדו בכעס גדול להעריב עיר ומלואה וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה. מ”מ היו שנים. היינו ששונים היו בדעת המבעיר את האש הזה. אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו. המביא לאש כזה והוא אש זרה כידוע. וא’ בא בדעת קנאת ה’ בלי שום פני’ ורצון היה אש שלהבת יה. ומ”מ מאש כזה ג”כ יש להזהר הרבה לכוין המקום והזמן. ובל”ז היא מקלקלת הרבה. ויעקב אבינו פי’ בתוכחתו שתי הדעות שהיה בזה ולא הסכים גם לאש המעולה כאשר יבואר בפ’ ויחימתוך יהושפט נבו (ספרית לא שלי):”אל עשו אחיו ארצה שעיר” (בראשית ל”ב 4): “בעבור היות נגב ארץ ישראל על ידי אדום ואביו יושב בארץ הנגב, יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם, על כן פחד אולי ישמע עשו, והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו”. רמב”ן עונה כאן לשאלה כיצד זה יעקב פוגש בכלל את עשו. בהמשך דבריו בא רמב”ן חשבון עם התנהגותו של יעקב המתרפס בפני עשו: “וכבר תפסוהו החכמים על זה. אמרו בבראשית רבה18 מחזיק באזני כלב, אמר לו הקב”ה: לדרכו היה מהלך…19 ועל דעתי, גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים, ומהם שבאו ברומה, והיא היתה סיבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים”.20לדעת רמב”ן נכשל כאן יעקב בהתרפסותו לפני עשו, ועובדה זו רומזת למה שיקרה בעתיד לבניו. כך אנו מוצאים שהחשמונאים נכשלו בהביאם את הרומאים לארץ במו ידיהם, כאשר יהודה כרת אתם ברית, וכאשר מאוחר יותר פנו האחים הורקנוס וארסטובלוס בני אלכסנדר ינאי אל פומפאוס, המצביא הרומאי, שיכריע ביניהם במאבק על המלוכה. אולם כשם שבחז”ל יש דעות שונות על אודות התנהגותו של יעקב עם עשו, כך גם מביא רמב”ן דעה מנוגדת שיסודה בחז”ל על אודות היחס לרומאים. בפירושו לבראשית ל”ג 15, על דחייתו של יעקב את הצעת עשו ללכת יחד, כותב רמב”ן: “ורבותינו ראו עוד בזה עצה, אמרו21 רבי ינאי כד הוה סליק למלכותא, הוה מסתכל בהדה פרשתא, ולא הוה נסיב עמיה רומאין (ר’ ינאי כאשר הלך למלכות, היה מסתכל בפרשה זו, ולא היה לוקח עמו רומאי). חד זמן לא אסתכל בה ונסיב עמיה רומאין, ולא הגיעו לעכו עד שמכר הסוס שלו” (פעם אחת לא הסתכל בפרשה זו, ולקח עמו רומאי, ולא הגיעו לעכו עד שנאלץ למכור את סוסו. כלומר, כדי לשחד את השלטון בממון). ורמב”ן מוסיף: “מפני שהיתה קבלה בידם שזו פרשת גלות. כשהיה בא ברומא בחצר מלכי אדום על עסקי הציבור, היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו. ולא היה מקבל חברת אנשי רומי ללוותו שאין מקרבין אלא להנאת עצמן, ומפקירין ממונו של אדם”. רמב”ן מציג בכך גישה אחרת, שונה מקודמתה. לא עוד ביקורת על התרפסותו של יעקב בפני עשו, אלא להפך, פרשת יעקב עם עשו משמשת דוגמה כיצד להתנהג עם השלטון הרומאי שלא להתקרב אליו יתר על המידה, כדי לא להינזק. יושם לב לכך, שהגם שרמב”ן מציג בפנינו שתי גישות, אין הן סותרות זו את זו, ושתיהן נובעות מתוך המקראות. המקרא עצמו מתאר את יעקב פעם בהתקרבותו היתרה אל עשו, ופעם שנייה, בהתרחקותו, כאשר הוא דוחה את הצעת עשו ללכת יחד.

1. מתוך טללי אורות ח’ תשנ”ח-תשנ”ט, אורית לוי, שמעון ולוי אחים לבירור מעשיהם בפרשת שכם ובמכירת יוסף. ↑