חיי שרה

ב"ה

פרשת חיי שרה

בראשית פרק כד

(א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיקֹוָק בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל:

(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי:

(ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיקֹוָק אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ:

רמב"ן בראשית פרק כד פסוק ג

אלהי השמים ואלהי הארץ – הקב"ה יקרא אלהי ארץ ישראל, כדכתיב (מ"ב יז כו) לא ידעו את משפט אלהי הארץ, וכתוב (דהי"ב לב יט) וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ. ויש בזה סוד עוד אכתבנו בעזרת השם (עיין ויקרא יח כה). אבל בפסוק (ז) לקחני מבית אבי לא נאמר בו אלהי הארץ כי היה בחרן או באור כשדים. וכן אמרו (כתובות קי ב) הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ש"א כו יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים:

ארץ ישראל נקראת ארצו של ה'. "ארץ אשר עיני ה' אלוהך בה". לכן גם הנבואה תלויה בארץ ישראל כפי שכתב הרמב"ן בראשית פרק יב פסוק ז

וַיֵּרָא יְקֹוָק אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק הַנִּרְאֶה אֵלָיו:

וטעם לה' הנראה אליו – כי הודה לשם הנכבד וזבח לו זבח תודה על שנראה אליו, כי עד הנה לא נראה אליו השם ולא נתודע אליו במראה ולא במחזה, אבל נאמר לו "לך לך מארצך" בחלום הלילה או ברוח הקדש. ויתכן שירמוז "הנראה אליו" על סוד הקרבן (עיין רקאנטי כא ב). והמשכיל יבין:

הרמב"ן מפרש את "לה' הנראה אליו" לא כתשובה לשאלה למי בנה מזבח, אלא כסיבה לבנין המזבח, על זה שה' עכשיו נראה אליו. ורק עכשיו כאברהם בארץ ישראל הקב"ה נגלה אליו.

וכבר הכוזרי כתב, מאמר ב אות יד

אמר החבר: כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה או בעבורה. הנה נתנבא אברהם כדי שיעבור בה, ויחזקאל ודניאל בעבורה.

אלא שזה שלא כדברי הרמב"ן שכתב שאברהם נתנבא שיעבור בארץ רק ברוח הקדש. ולדעת הרמב"ן אין נבואה מחוץ לארץ ישראל והדברים מפורשים גם דברים פרק יח פסוק טו:

נביא מקרבך מאחיך כמני – טעם "מקרבך", לרמוז שאין נבואה אלא בארץ ישראל (רמב"ן דברים יח,טו)

וכבר בגמרא הדברים נמצאים: בגמ' מו"ק כה ע"א נאמר "ראוי היה רבנו (רב ספרא) שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו" ופרש"י "שאין השכינה שורה בחוץ לארץ".

והטעם הוא משום שיש השראת שכינה מיוחדת בארץ ישראל. ולכן גם עיקר קיום המצות שייך בארץ ישראל. והוסיף דברים הרמב"ן בפרשת תולדות כו,ה על השאלה איך יעקב נשא שתי אחיות, וכותב:

והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כלה ברוח הקדש ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה, ושמירתו אותה היה בארץ בלבד, ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות, וכן עמרם, כי המצות משפט אלהי הארץ הן, אף על פי שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום (קדושין לו ב). וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה (בספרי דברים פסקא מג), ואני אעירך בו בעזרת השם (ויקרא יח כה, דברים יא יח). והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע היא, כמו שדרשו (בספרי) באשר שנא ה' אלהיך (דברים טז כב), ששנאה אחר היותה אהובה בימי האבות:

ובפרשת אחרי מות יח,כה האריך הרמב"ן בקשר שבין ארץ ישראל והקב"ה:

ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ – החמיר הכתוב בעריות, בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות. והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ, אבל סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח ט) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו וגו'. והענין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד יט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב (דניאל י יג) ושר מלכות פרס עומד לנגדי, וכתיב (שם פסוק כ) והנה שר יון בא, ונקראים מלכים כדכתיב (שם פסוק יג) ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס:

והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה) והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, וכתיב (ירמיה יא ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל. והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו, ולכך אמר (להלן כ כב) ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ, וכתיב (שם פסוק כד) ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות:

וביחס למצוות הוסיף שם שעיקר חיוב המצות הוא בארץ ישראל:

ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב מג), ואבדתם מהרה (דברים יא יז), אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה (לא כ) הציבי לך ציונים, אלו המצות שישראל מצוינין בהם:

והנה הכתוב שאמר (דברים יז יח) ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו', אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'. ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ), וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא לא לב), ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, וכך הוא בתוספתא דע"ז (פ"ה ה"ב). וזו היא מחשבת הרשעים (סנהדרין קה א) שהיו אומרים ליחזקאל, רבינו יחזקאל עבד שמכרו רבו יש עליו כלום, שנאמר (יחזקאל כ לב) והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות האדמה.

הרמב"ן דברים פרק יא פסוק יח, רומז למה שכתב בפרשת תולדות

(יח) ושמתם את דברי אלה – אף לאחר שתגלו היו מצוינין במצות, הניחו תפילין עשו מזוזה, כדי שלא יהו עליכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר (שם שם כ) הציבי לך ציונים, לשון רש"י. וכבר כתבתי פירוש הענין, כי המצות האלה חובת הגוף הם, ודינם בכל מקום כמו בארץ, אבל יש בו במדרש הזה סוד עמוק וכבר רמזתי ממנו (ויקרא יח כה). והנה החזיר במצות האלה תפילין ודברי תורה ומזוזה כאן פעם שנית, לרמוז בהיקש הזה שנהיה חייבים בהם לאחר הגלות בחוצה לארץ, ומהם נלמוד לכל המצות שהן חובת הגוף שחיובן בכל מקום, ושנהיה פטורין בחוצה לארץ מחובת הקרקע כגון תרומה ומעשרות, כך הוא נדרש בספרי (עקב יז). וכוונת המדרש, מפני שסמך ושמתם אל ואבדתם. אבל עיקר הכתוב בארץ, דכתיב (פסוק כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה.

וכן מפרש הרמב"ן את החומרא של אנשי סדום, יט, ה' ומציין למה שכתב בפרשת אחרי מות:

ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו, וראה הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה כאשר התרה בהן גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו (דברים כט כב):

כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'. ועוד אני עתיד לבאר זה בסדר אחרי מות (ויקרא יח כד), אם יחייני הממית והמחיה:

וכן כתב הרמב"ן לגבי פרשת נגעים ויקרא פרק יג פסוק מז:

(מז) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה:

ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו. והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם. וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם.

ומכח הדברים האלו ניתן להבין את המחלוקת בין רש"י לבין הרמב"ן בתחילת ספר בראשית, רש"י כתב (על פי תנחומא ישן בראשית א, יא):

בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:

אבל הרמב"ן חלק על רש"י וכותב:

ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה בבראשית ברא אלהים, כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל. והתשובה, מפני שמעשה בראשית סוד עמוק אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו…, ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, ותשאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני עם התורה שבעל פה:

ונתן רבי יצחק טעם לזה, כי התחילה התורה בבראשית ברא אלהים וספור כל ענין היצירה עד בריאת אדם, ושהמשילו במעשה ידיו וכל שת תחת רגליו, וגן עדן שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה נעשה מכון לשבתו, עד שגירש אותו חטאו משם, ואנשי דור המבול בחטאם גורשו מן העולם כולו, והצדיק בהם לבדו נמלט הוא ובניו, וזרעם חטאם גרם להם להפיצם במקומות ולזרותם בארצות, ותפשו להם המקומות למשפחותם בגוייהם כפי שנזדמן להם:

אם כן ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטוא, שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט האלהים בארץ מעולם, וכל שכן עם המסופר בכתוב כי כנען מקולל ונמכר לעבד עולם (להלן ט כז), ואינו ראוי שיירש מבחר מקומות היישוב, אבל יירשוה עבדי ה' זרע אוהבו, כענין שכתוב (תהלים קה מד) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו. כלומר, שגירש משם מורדיו, והשכין בו עובדיו, שידעו כי בעבודתו ינחלוה, ואם יחטאו לו תקיא אותם הארץ, כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם:

לדעת רש"י ר' יצחק בא לומר שהארץ היא של הקב"ה ונתנה לישראל. לדעת הרמב"ן התורה באה להדגיש שהגויים מאבדים את זכותם בארץ בגלל הרמה המוסרית שלהם. התורה בכמה מקומות מדגישה וכן הרמב"ן בכמה מקומות מעיר על זה, שהתורה מסלקת את הגויים מארץ ישראל לא משום שנתנה לעם ישראל אלא משום שהגויים לא ראויים.

הקב"ה נתן את ארץ ישראל דוקא לכנען משום שברור שהוא אינו ראוי. אבל כשהגוי ראוי אין לסלק אותו מהארץ. ולכן התורה מדגישה כשבא אברהם לארץ: "והכנעני אז בארץ", להדגיש "קודם היות עון יושב הארץ שלם להגלותם משם" (רמב"ן שם).

וכן בפסוק "ואם מנחת בכורים תקריב" ויקרא, ב, יד כתב הרמב"ן:

ואפשר גם כן, שאמר ואם תקריב מנחת בכורים כן תעשה כאומר, אם יביאך ה' אלהיך אל הארץ ותקצור את קצירה ותביא מנחת בכורים כן תעשה אותה. כי ירושת הארץ בתנאי יזכרנה להם, כמו שאמר (דברים יא כב כג) אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' והוריש ה' את כל הגוים מלפניכם, וכן במקומות רבים:

ועוד כתב הרמב"ן בראשית פרק י,טו:

ודע כי ארץ כנען לגבולותיה מאז היתה לגוי היא ראויה לישראל והיא חבל נחלתם, כמו שנאמר (דברים לב ח) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, אבל נתנה הקב"ה בעת הפלגה לכנען, מפני היותו עבד לשמור אותה לישראל, כאדם שמפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים וגם בעבד. ועוד אבאר בעזרת האל יתעלה (דברים ב כג):

ודוקא הרמב"ן הוא שהדגיש את מצות ישוב וכיבוש ארץ ישראל (בהוספות לספר המצות מ"ע ד'), ודוקא כנגד זה מדגיש הרמב"ן את הצד המוסרי של סילוק הגויים מארץ ישראל. יתר על כן. בהשגות לספר המצות טוען הרמב"ן שהושמטו שלשה לאוין שלפי דעתו הם לדורות ולא לשעתם כפי שכתב הרמב"ם:^[1]

ואני תמה על כולם שהרי כתוב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה וכתיב (שם) כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וכתיב (שם) לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה כי לבני לוט (נתתי את ער) [נתתיה] ירושה. והדבר ידוע שלא תקרא ירושה אלא הדבר הניתן לדורות כמו שאמר בארצנו (שם) כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו. וכן הרב עצמו (ריש שרש ג) הביא מלשון מורשה קהלת יעקב שהוא לדורות. ולשון חכמים (ב"ב קכט ב, קלג א) וירושה אין לה הפסק.

הרי שלדעת הרמב"ן יש לאדום עמון ומואב זכות בארצם ולכן אין לכבוש מהם. וכן כתב הרמב"ן בדברים ב, י:

והנה השם עשה נס לבני לוט לכבוד אברהם ויכלו להם וירשום מפניהם, ואין ראוי לגזול מהם הארץ אשר נתן ה' להם במעשה נס.

ורק כשבא סנחריב ובלבל את האומות היה מותר להציאם מארצם (סהמ"צ שם). ולכן אברהם אבינו פחד שגם זכותם של ישראל תפקע כשתקיא ח"ו הארץ אותם בגלל חוסר המוסריות שלם.

אלא שאם כן יש לשאול, מנין שעם ישראל עצמו לא יאבד את בעלותו על ארץ ישראל אם יחטאו ח"ו. על זה כתב הרמב"ן שאברהם עצמו חשש, ובברית בין הבתרים אמר במה אדע כי ארשנה:

בראשית טו, ז':

ולכן חשש אברהם פן יהיה בירושת הארץ תנאי המעשים אף על פי שאמר לו פעמים (לעיל יב ז, יג טו) לזרעך אתן את הארץ הזאת, כי עתה לא יגזור המתנה כאשר גזר לו זרע, ולכן אמר במה אדע כי אירשנה, אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה (ירמיה יח ז). והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים.

והתשובה לדבר, כתב הרמב"ן בהמשך שם פסוק יח:

וכאשר צוהו על המילה אמר לו לאחזת עולם (להלן יז ח), לאמר שאם יגלו ממנה עוד ישובו וינחלוה. והוסיף והייתי להם לאלהים, שהוא בכבודו ינהיג אותם ולא יהיו בממשלת כוכב ומזל או שר משרי מעלה, כאשר יתבאר עוד בתורה (ויקרא יח כה).

כלומר, אם יגלו מארץ ישראל, הם לא כמו הגויים שמאבדים את זכותם לארץ לגמרי אלא הברית היתה שיחזרו לארץ והקב"ה שהוא אלוהי הארץ, הוא יהיה להם לאלהים.

תפיסה של ארץ ישראל לכשעצמה, יכולה להביא ללאומנות במקום ללאומיות, הרב קוק (להלן משיחה של א"מ) היה מודע לסכנות של התנועה הלאומית להיות עם ככל העמים. והשאלה היתה באיזה דרך ללחום נגדה. אם לפסול את הלאומיות כרוב רבני ישראל או לחפש דרך אחרת.

הוא המשיל משל יפה שמובא במדרש (שמות רבה פרשה כ"ז ד"ה ו' ד"א וישמע), על אותו צייד שרצה לצוד ציפור והציפור התיישבה על איקונין של המלך ואי אפשר לזרוק חץ או אבן בציפור שמא יפגע באיקונין של מלך. לכן אי אפשר לפסול את הלאומיות, אבל היו לו בעיות לא רק בגלל מגמותיה החילוניות אלא בגלל המתח שבין המגמה האונברסלית של הרב לתיקון עולם במלכות שדי לבין היסוד הפרטיקולרי הפרטי המצומצם של הלאומיות. הבעיה האישית שלו באה לידי ביטוי בקטע מאורות הקדש ח"ג עמוד שמט:

ישנם צדיקים כאלו שהם גדולים ועצומים מאד שאינם יכולים לצמצם עצמם בכנסת ישראל לבדה, והם תמיד דואגים ושוחרים את הטוב בעד כל העולם כולו מכל מקום גם הם קשורים בנקודתם הפנימית דוקא בכנסת ישראל מפני שכנסת ישראל היא התמצית של הטוב והמעולה שבכל העולם כולו ובאהבה וטובה שתבא לכנסת שיראל חוזרת היא ומקפת את כל היצור. צדיקים הללו אינם יכולים להיות לאומיים על פי התוכן החיצוני של המילה. שהרי אינים יכולים לסבול שום שנאה ושום עולה, שום הצטמצמות ושום התכווצות של הטוב והחסד, והם טובים לכל, כמדותיו של הקדוש ברוך הוא שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו. והם בכל זאת צופי ישועה אדירים מאד מפני שהם יודעים ברור ומאמינים בכל מלא נפשם הטהורה שישועת ישראל ישועת ד' היא, ישועות העולם ומלואו וכל אשר בו ממרומי רום עד עמקי תחת.

ובמקום אחר (מאמרי ראיה ח”ב עמ' 417) כותב מפורשות:

אם הרעיון של העשיה הלאומית שלה לא היה כל כך רם ונשא עד שיש בו תוכן של חזון עולמים מקיף את כל האנושות כולה ואת ההויה כולה לא היינו יכולים כלל להיות מקושרים אליו .

היו לו בעיות רק משום שהלאומיות שלו קשורה לכל העולם כולו (עולת ראיה א עמוד רל"ד שורה 8).

הרגש הלאומי הוא רגש נעלה ביושר טבעיותו אלא כשאינו מכוון ופונה למטרה יותר נעלה של תכלית אושר השלמות הכללית יפרוץ לסוף את גדרי היושר כשיעבור גבולו … לרשת משכנות לא לו….

אבל אומר דברים הרבה יותר חריפים בהקדמתו לשבת הארץ: הוא טוען שבעם ישראל סגולת האומה לא יכולה לצאת לפועל בחיי החול. עם ישראל זקוק לשבת, וחיי החברה ודאי זקוקים לשביתה:

ואם אותה אביריות אותה הנוקשות, הכוחניות- המוכרחה להתלוות עם כל סדר של חיי ציבור קבועים, גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית, והנגוד המתמיד שבין השמיעה האידאילית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפיה ולחץ הקפדה של קנין ורכוש המוכרחים להראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור האלהי.

זה ההבדל בין הלאומיות של הרב ובין הלאומנות שגואה בימינו. ההגדרה של דתי לאומי, היא הלאומיות מבית מדרשו של הרב קוק, והלאומיות של המהר"ל.

ע"ע בדרשת הרמב"ן לראש השנה בסופה.

ע' מאמרו של הרב עוזי קלכהיים על הזכות המוסרית בירושת הארץ בכתבי הרמב"ן, מניב המדרשיה אביב תשכ"ח, ונדפס שוב בחוברת ארץ נחלה בעריכת הרב יהודה שביב.

1. ותחילת דבריו:

   עוד אחת מעט היא מכמה ספיקות מניעות שבאו בעמון ומואב ושעיר, ואל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (דברי' ב ט), ובבני עמון (שם יט) אל תצורם ואל תתגר בם, ובשעיר (שם ה) אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצכם עד מדרך כף רגל. הנה אלה שלש מניעות מפורשות בתורה לא הביאום בעלי חשבון המצות במספר. וראיתי לרב בעיקר השלישי (עמ' צח) שהן מצות לשעה ולא לדורות עד שעשאן על בעל ההלכות תמה וקושיא, אמר כשמנה לאוין שהיו לפי דעתו שלהרב לשעה למה לא מנה אל תצר את מואב והמניעה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם. ↑