תולדות

ב"ה

פרשת תולדות – מעשה אבות סימן לבנים

הרמב"ן בפרשתנו מדבר על פרשת חפירת הבארות בפרספקטיבה הסטורית של עם ישראל, ובגדר של מעשה אבות סימן לבנים. אמנם הרמב"ן לא הזכיר בסוגית הבארות את הכלל "מעשה אבות סימן לבנים" אבל הזכירו לעיל בפרשת לך לך, יב,ו ושם הזכיר גם את חפירת הבארות בנושא זה:

(ו) ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם – אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו:

ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו' (ירמיה נא סג סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מ"ב יג טז – יז), ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם. ונאמר שם (פסוק יט) ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם:

ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה. ואני מתחיל לפרש הענינים בפרט בפסוקים בעזרת השם:

שני דברים מדגיש הרמב"ן בהקשר לענין מעשה אבות סימן לבנים: א. ללמוד וללמד על העתיד לבא. ב. שהגזירה מתחילה לצאת אל הפועל ולכן תתקיים על כל פנים.

ובענין הבארות כתב הרמב"ן כאן כו, כ:

ויקרא שם הבאר עשק – יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות, ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה, אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד. כי "באר מים חיים" ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר באר מים חיים, כמו שאמר (ירמיה יז יג) מקור מים חיים את ה'. וקרא הראשון עשק, ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה שטנה, שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד ו) ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם, וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה. והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה, והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים יט ח) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מא ז) ורחבה ונסבה למעלה למעלה, ופרינו בארץ, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד:

הרמב"ן השתמש בכלל 'מעשה אבות סימן לבנים' שמופיע כמה פעמים בחז"ל בכמה אופנים (הקטע מתוך סיכום מאמרו של יאיר חרל"פ, "מעשה אבות סימן לבנים גזירה או דוגמה?, המעין טבת תשס"ה):

א. גזרה ('גזירת עירין') – גזירת עליונים. במעשיהם הוציאו האבות מן הכח אל הפועל את הגזירות (היעודיים האלוקיים), ובכך קבעו את התממשותם על כל פנים. כאשר האבות עשו "פועל דמיון", כלומר: פעולה הדומה למה שעתיד להתממש בגזרה, הם הוציאו את הרצון האלוקי לגבי עם ישראל מן הכח אל הפועל, והיה בכך מעין התחלת התגשמותה של הגזרה, ואז הגזרה תתקיים בוודאות – "על כל פנים".

ב. יצירה – מה שאירע לאבות יארע לבנים. מעשי האבות וארועיהם יצרו את מקרי הבנים וארועיהם. דברים אלו נוסחו על ידי המהר"ל בסגנון אחר: "כי מן השורש והעיקר נמשך הכל"^[1] , וכן "כי התולדות נמשכים אחר היסודות, כמו שהאילן ענפיו נמשכים אחר העיקר והיסודות" . ולכן מה שטמון בשורש – באבות, מתגלה בהכרח באילן הישראלי – בבנים, לטוב ולמוטב.

בקטגוריה של 'גזירת עירין' מעשי האבות תחילתם מלמעלה, גזירת עליונים – ייעוד אלוקי עליון מאת ה', וסופם הוצאה מכח גזרה אל פועל דמיון למטה בעולם הזה, על ידי האבות שעשו את "הפועל דמיון". ואילו הקטגוריה השניה: 'יצירה' – ההתחלה אינה בייעוד אלוקי עליון, אלא בארועי האבות ובמעשיהם שיוצרים את עתיד הבנים. האבות במעשיהם יצרו את עתיד האומה, לעיתים מציאות שונה מהייעוד האלוקי המתוכנן.

ג. דוגמה – לימוד מקורות אבותינו ומדרכי התנהגותם בנסיבות השונות, מעשה אבות ראוי שיהיה סימן לבנים אין להתנהג במקרים דומים; ראוי לנו לאחוז בדרכי האבות והאמהות וללכת בעקבותיהם.

האופן הראשון שהוא שהאבות מוצאים אל הפועל את הדברים שעתידים להתממש, כתב הרמב"ן בקטע שפתחנו בו. הביטוי 'גזירת עירין' מקורו בספר דניאל (ד, יד): "בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא". ומפרש רס"ג: מלאכי אף וחמה הקדושים שגוזרין מפי הקב"ה, משמע ש'גזירת עירין' היא גזרה מאת ה'. ופירוש הדבר הוא שהקב"ה עושה לאברהם פעולות לכל העתיד להיעשות בזרעו כדי שההבטחה תתקיים על כל פנים. וכן כתב הרמב"ן לגבי יעקב אבינו:

רמב"ן בראשית פרק מח פסוק כב

וטעם בחרבי ובקשתי – כי הארץ לא תכבש להם רק בחרב ובקשת. ירמוז למה שאמר הכתוב (יהושע יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם:

וייחס החרב והקשת אליו, כי זכותו היא העושה עמם מלחמה והיא הנלחם להם, לא הם עצמם, וכענין שאמר הכתוב (תהלים מד ד) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, וזהו בזכות האבות, כי על דרך האמת ימינך לאברהם, וזרועך ליצחק, ואור פניך ליעקב:

וקרוב אלי עוד שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים. נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו, כענין שעשה אלישע וישם ידיו על ידי המלך ויאמר אלישע ירה ויור (מ"ב יג טז), ואף על פי שלא סיפר הכתוב כן, ירמזנו בפסוק הזה. ויתכן שזה טעם אמרו לקחתי, כי מאז לוקחה הארץ לבניו:

דברי הרמב"ן קשים להבנה לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ובהקדמה לפירוש המשניות, כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק י' הלכה ד':

דברי הפורענות שהנביא אומר כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים הנה דבר ולא בא, שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה, או שתלה להם כחזקיה, אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר, ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחרבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו, וזה מפורש במסכת שבת, הא למדת שבדברי הטובה בלבד יבחן הנביא, הוא שירמיהו אמר בתשובתו לחנניה בן עזור כשהיה ירמיה מתנבא לרעה וחנניה לטובה, אמר לו לחנניה אם לא יעמדו דברי אין בזה ראיה שאני נביא שקר אבל אם לא יעמדו דבריך יודע שאתה נביא שקר, שנאמר אך שמע נא את הדבר הזה וגו' הנביא אשר ידבר שלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת.

אלא שדברים אלו כבר כתב עליהם הרמב"ם בהקדמת המשניות, וחילק בין דבר שבין הקב"ה לנביא, ובין דבר שהקב"ה מצוה לנביא לומר לבני אדם.

אבל מה שפחד יעקב אחרי שהבטיחו ה' בטוב באמרו לו והנה אנכי עמך וכו', ומצאנו שפחד פן יספה שנ' ויירא יעקב מאד וכו', ואמרו חכמים בזה שפחד מחטא חמור שיתחייב עליו השמדה, והוא אמרם קסבר שמא יגרום החטא, משמע מזה שאפשר שיבטיח ה' טובה ויכריעו העונות ולא יתקיים אותו הטוב. דע שאין זאת אלא במה שבין ה' לנביא, אבל חלילה שיאמר ה' לנביא להבטיח לבני אדם טובה בסתם ולא תתקיים אותה הבטחה, לא יתכן דבר זה, לפי שלא היה נשאר לנו במה לאמת את הנבואה, וכבר נתן לנו יסוד בספרו שהנביא יבחן באמתת הבטחותיו.

וזה מעין החילוק שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה ז':

הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים, ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם.

ויתכן גם שדעת הרמב"ן שהקב"ה יכול לחזור בו. גם מדבר שאומר לטובה. או יתכן שהוא סובר כמהר"ל שיש הבדל בין הבטחה לבין נבואה. וז"ל מהר"ל בספר גור אריה על בראשית פרק לב פסוק ז

והעיקר הוא כי חילוק יש בין הבטחה ובין נבואה, כי הדבר שלא נאמר אלא לשם הבטחה להבטיח את האדם – אין זה נבואה, שלא בא רק להבטיח את הצדיק לעשות עמו טוב, ובדין הוא שתבא לה שנוי מפאת המקבל, כי אחר שלא היתה רק מפני זכות אשר הובטח – ואותו המקבל אפשר שישתנה, וישתנה ההבטחה אשר הבטיח אותו הקב"ה. אמנם יבחן הנביא כאשר לא היה מתנבא להבטיח, רק שהוא אומר שכך שלחו להתנבאות שיהיה בעתיד, לא להבטיח. ולפיכך רוב דברי הנבואה הם בלשון עבר כאילו כבר נעשה, כלומר שכך נגזרה הגזירה לטובה מאת ה', לא כמו ההבטחה שהוא מבטיח את האדם לעתיד. וכל הבטחה היא אינה רק למקבל הבטחה, וכאשר ישתנה – משתנה, לאפוקי נבואה שהוא תולה הדבר בעצמו, לא בשום מקבל, רק בענין עצמו שכך יהיה. ומפני כי חנניא בן עזור אמר נבואתו כדכתיב בקרא (ר' ירמיה כח, ב) "הנה שברתי את עול מלך נבוכדנצר", כאילו כבר נעשה, ואין זה הבטחה, ובדבר הזה אמר לו ירמיה "שמע נא חנניא וגו'" (ר' שם, שם ז)א. וזה לשונם בב"ר בפרשה זאת (עו, ב) 'מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה', פירוש מפני כי בעולם הזה הם, ואפשר שישתנה מפאת המקבל. והרי מוכח בדברים אלו דבמקום הבטחה שאני.

דברי המהר"ל על נבואות בלשון עבר, הם בעצם אותו הסבר שכתב הרמב"ן על הטעם שגזירת עירין צריכה להתחיל להתקיים בימי האבות, משום שבאופן זה ודאי שהנבואה תתקיים שהרי היא כבר התחילה להתקיים.

אלא שכבר הר"ן בדרשות (דרוש ב' עמ' מ"ב-מג) תמה על דברי רמב"ן אלו, והוא סובר שהקב"ה יכול לשנות גם לטובה וגם לרעה.^[2]

סוג נוסף של מעשי אבות סימן לבנים, הוא כפי שכתב הרמב"ן בפתיחה לספר שמות, שמעשהם יצר את העתיד לזרעם, וכן כתב בפרשת וישלח.

בתחילת פרשת וישלח כותב הרמב"ן, לב,ד:

נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו. וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו. ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהנצל, וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר (להלן לב ט, לג טו).

ובפתיחה לספר שמות כותב הרמב"ן:

השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות שהם כענין יצירה לזרעם מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפי' ובגאולה ממנו

וכן כתב הרמב"ן בפרק לב פסוק יז

ורוח תשימו בין עדר – כדי להשביע עינו של אותו הרשע ולתווהו על הדורון. וסברו בבראשית רבה (עה יג) שיש בזה רמז, אמר יעקב לפני הקב"ה רבונו של עולם אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותן זו אחר זו אלא הרוח להם מצרותיהם. עשה רמז שיהיו המסים והארנוניות שיגבו בני עשו מזרעו ברוח והפרש בין זו לזו:

היינו, שמעשה העבות הם רמז לעתיד לבא על עם ישראל. אבל יש גם ענין נוסף שהוא בגדר של מעשה אבות סימן לבנים, והוא שהבנים צריכים להסתכל במה שקרה לאבות ומהם יסיקו איך להתנהג בזמנם. וכן כתב הרמב"ן בפירושו לפגישת יעקב עם עשיו שהבאנו לעיל:

וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהנצל, וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר (להלן לב ט, לג טו).

ולהלן כותב הרמב"ן:

למה זה אמצא חן בעיני אדני – למה זה, תעשה לי טובה שאיני צריך לה. אמצא חן בעיניך, ולא תשלם עתה שום גמול, לשון רש"י. והכונה ביעקב כי לא היה חפץ בהם ובחבורתם כלל, וכל שכן שהיה בדעתו ללכת דרך אחרת:

ורבותינו ראו עוד בזה עצה, אמרו (ב"ר עח טו) רבי ינאי כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב עמיה רומאין, חד זמן לא איסתכל בה ונסיב עמיה רומאין, ולא הגיעו לעכו עד שמכר פינס שלו. מפני שהיתה קבלה בידם שזו פרשת גלות. כשהיה בא ברומה בחצר מלכי אדום על עסקי הצבור היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו, ולא היה מקבל חברת אנשי רומי ללותו שאין מקרבין אלא להנאת עצמן ומפקירין ממונו של אדם.

ואם כן, היסוד של "מעשה אבות סימן לבנים" כולל בתוכו לדעת הרמב"ן כמה ענינים: א. מעשה האבות הם קובעים את מה שיקרה לבנים, משום שזו התחלה של מעשים של הבטחת הקב"ה. ב. מתוך מעשה האבות אפשר לדעת מה יהיה בעתיד. ג. מתוך מעשה האבות אנו יכולים להתבונן בהוה ולעשות מעשים על פי מה שאנו רואים שנרמז אצל האבות.

ע"ע במאמרו של יאיר חרל"פ, מעשה אבות סימן לבנים גזירה, יצירה או דוגמה?, המעין טבת תשס"ה.

נספח:

של"ה ספר בראשית – פרשת וישלח תורה אור (ו)

ודע שענין פרשה זו לא לבד על יעקב יצא כי אם על יוצאי חלציו גם כן, כי מעשה אבות סימן לבנים. וכמו שהאריך הרמב"ן (בראשית לב, ד) וכתב, כמו ששלח יעקב לעשו, וארז"ל בבראשית רבה (עה, ב) יעקב היה מחזיק באזני כלב. אמר לו, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב. רומז לבניו בבית שני, כי ישראל התחילו נפילתם ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים ומהם שבאו ברומה, והיא היתה סיבת נפילתם בידם. וכל מלחמות יעקב עם עשו רומז על העתיד כמוזכר בבראשית רבה. ואמרו בבראשית רבה (עו, ג), אם יבא עשו אל המחנה והכהו אלו אחינו שבדרום, והיה המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגולה. וכן אמרו (ב"ר עז, ד), וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו, אלו הם יוצאי יריכו.

נספח:

רמב"ן בראשית לב, כו:

(כו) וירא כי לא יכל לו – מלאכיו גבורי כח עושי דברו, ועל כן לא יכול לו המלאך להזיקו, כי לא הורשה רק במה שעשה עמו להקע כף ירכו. ואמרו בבראשית רבה (עז ג) נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו, זה דורו של שמד. והענין כי המאורע כלו רמז לדורותיו שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן, והיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה כדור של רבי יהודה בן בבא וחביריו, כמו שאמרו (שהש"ר ב ז) אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושים בדורו של שמד, היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהן. ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז ויבא יעקב שלם:

פרשת ויגש, תשס"ד "מעשה אבות סימן לבנים" ד"ר מאיר רפלד המחלקה לתלמוד

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vaygash/raf.html

1. המהר"ל מאריך בדחיית שיטת הרמב"ן שבגלל 'שהביא אברהם את שרה בנסיון גדול שאמר אחותי היא ולקחה פרעה' הוריד ה' את זרעו למצרים, ואח"כ מוסיף: "ודע, כי ראוי שיהיה העונש נמשך אל זרעו של אברהם בשביל אברהם, כי חסרון השורש יתגלה ויראה בענפים ביותר, כי זה עניין הענף שבו יתגלה כח השורש, ולפיכך חטא השורש יתגלה בענפים ביותר ממה שנראה בשורש עצמו… לכך הביא הש"י זרעו בגלות כדי שיקנו האמונה". ↑
2. הר"ן שם תמה על דברי הרמב"ן: "אמנם דבר אלו הפעלים הדמיונים המקיימי

   ם העתיד על כל פנים כדברי הרמב"ן ז"ל מתמיה, כי זה מטיל רפיון וחולשה ביעודים אשר לא בא עליהם פועל דמיוני שלא יהיו הכרחיים להתקיים, כי אם הם הכרחיים – למה יעשה פועל דמיוני בקצתם לקיים היעוד, וכבר הוא קיים בלעדיו. ונראה שהיתה התשובה בזה שהפועל הדמיוני ההוא לא יעשה כי אם ביעודים שאינם בטבעם חזקי הקיום והם המייעדים רע, כי הם אין ענינם שיתקיימו על כל פנים, כי לְמה שהש"י ארך אפיים (שמות לד, ו) אם ישוב הגוי המיועד ברע ההוא אליו וניחם ישיב מעליהם אפו, כאשר ראינו בנינוה . ולזה לא ייבחן הנביא ביעודים הרעים, שאין מענינם שיתקיימו על כל פנים … אבל מה נעשה והרמב"ן ז"ל ממשיך זה ביעודים הטובים שנאמרו לאברהם, כי ברובם נעשה פועל דמיוני מקיים היעוד".

   "ומעתה שמע מה שאומרהו בזה, והוא שידוע שאין מטבע היעוד הטוב להתקיים יותר מן היעוד הרע; כי כמו שמדת הדין נותנת שהמיועד הרע, משהטיב מעשיו יקרע גזר דינו – כך ראוי שהמיועד בטוב כשירע מעלליו שחטאיו ימנעו הטוב ממנו, ואין בין זה לזה כלום… אבל אם ימשך העניין על הדרך אשר אמרנו, רצוני לומר שהיעודים הטובים והרעים ישתנו – לא ישאר דבר יבחן בו הנביא; כי האותות והמופתים כבר יבואו על פנים רבים, אין אימות בהם. ולזה היה מן ההכרח שישים השם יתברך איזה מין מן היעודים חזק הקיום, לא ישתנה בשום פנים. ולמה שלא היה אפשר זה ביעודים הרעים, כי אין מחוק השם יתברך להרע לשבים אליו. אם כן בהכרח שיקיים היעודים הטובים על כל פנים, כי אם לא יותיר דבר לא יוכל לבחון בו הנביא. ואחר שלא היה כך רק להכרח אשר זכרתי, ראוי שכאשר לא יתחייב מצד ההכרח שיונח העניין לטבעו. והוא שיהיו היעודים הטובים אפשרי ההשתנות כיעודים הרעים. וידוע שאין מקום להכרח אלא כאשר ייעדו היעודים על ידי נביא נתחייב לשמוע אליו, כמו שבאה על זה המצוה ואמר 'אליו תשמעון' (דברים יח, טו); כי אם לא יהיה לנו דרך לבחון אותו, אי אפשר שנהיה מצווים לשמוע אליו. אבל האבות, שלא היו מזה הכלל, רצוני לומר שלא היו מכלל הנביאים שנצטוינו לשמוע אליהם, נשארו היעודים ההם על טבעם המוחלט, רצוני לומר שהיעודים הטובים מהם אפשרי הביטול כיעודים הרעים, אלא במה שבא אליו פעל דמיוני, שזה מקיים היעודים כולם, רעים וטובים". ↑