ב"ה
רמב"ן פרשת האזינו
א.
היחוד של פרשת האזינו:
סוף פרשת וילך לא, יט-ל, ועתה כתבו לכם… ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם.
וכתב הרמב"ן שם:
ויתכן, כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם שהביאם לפניו אל בית המדרש, כתבה בספר התורה, וצוה את הכהנים לקוח את ספר התורה, לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה, שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד. ואמר להם, שיקהילו אליו עוד כל זקני השבטים והשוטרים, והעם יאספו עמהם כי כן נאמר בסוף (להלן לב מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם. והנה עשו הכהנים כן, ויקהילו אליו כל העם והעיד בהם את השמים ואת הארץ בהקהל באזני הכהנים וכל העם. ואז אמר לו השם יתברך (שם פסוק מט) עלה אל הר העברים הזה, ונתחייב לעשות כן מיד, ועמד וברך אותם וזאת הברכה ויכתוב אותה בסוף הספר שנתן לכהנים, ואז עשו הכהנים מה שצוה אותם ונתנו הספר שלם מצד ארון הברית. והנה הכל כסדר האמור בתורה:
כלומר, משה כתב את השירה ולימד לכל שבט ורק אחרי כן כתב בכלל התורה, ואמר להן שיקהילו את כולם כדי שישמעו את דברי השירה ביחד. ועל הפסוק בסוף האזינו לב,מד: "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון" כתב הגר"א באדרת אליהו:
לא כשאר פעמים שנכנס תחילה אחרון ובניו ואחר כך הזקנים וכו' וכאן תחילה 'באזני העם' כמו שנצטווה.
יש יחוד לפרשת האזינו, וע' עוד להלן על כך.
ב.
בפרשת כי תבא בפרשת וידוי בכורים התורה נותנת סקירה של תולדות עם ישראל. בתוכחות של פרשת כי תבא הרמב"ן גם כן רואה מהלכים היסטוריים הקשורים לבית שני. וכן בפרשת האזינו יש מהלכים היסטוריים הקשורים לגלות ולגאולה ממנו. איך רואה הרמב"ן את פרשת האזינו? מה האם האופקים שקשורים לפרשה זו, לאחר שתי הפרשיות האחרונות?
כתב הרמב"ן בסוף פרק לב:
והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו. הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו (פסוקים ז-ט), והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר (פסוקים י-יב), ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים (תחילת פסוק יג), ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה (פסוקים יג-יד), וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד ע"ז (פסוקים טו-יח). והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם, עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה (פסוק כו). וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן:
ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם (פסוקים לה, מ-מג). והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע"ז כהם, רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם, ויבוזו ע"ז שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, וכענין שאמר (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום, אם כן לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם:
וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד) מה היהודים האמללים עושים, והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו:
והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בספרי (האזינו מג), גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא. ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדבור, כי ביאר להם עניניה הרבים:
ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום:
אלא שפרשנות זו של הרמב"ן היא בעייתית[1], (על פי ר' אלחנן סמט, להלן קטעים מלשונו, עד סעיף ג' להלן):
הרי שלדעת הרמב"ן מקופל בשירת האזינו הקצרה חזון היסטורי שלם, המקיף את תולדות ישראל
מראשית לקיחתם להיות חלקו של ה' ועד להשלמת הגאולה העתידה, ונמצא כי הן התקופה הנסקרת במקרא הביכורים והן זו הנסקרת בפרשת התשובה והגאולה כלולות בה, וכן מה שביניהן.
סיכם הרמב"ן בדבריו שהבאנו לעיל כך: "הזכירה תחילה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו".
"מאז" זה, פירושו לדעתו "מששת ימי בראשית", כדבריו בפירושו לפסוק ז. אלא שמדורות בראשית הללו קופצת השירה קפיצה היסטורית גדולה:
יימצאהו בארץ מדברובתהו ילל ישמן
יסובבנהו יבוננהויצרנהו כאישון עינו…
והשאלה ששואל כאן ר"י אברבנאל (הספק השישי ברשימת שאלותיו המקדימות את פירושו לשירה)
זועקת: מה הייתה הסיבה שלא זכר הנה יציאת מצרים, שהוא החסד הראשון שקיבלו ממנו, קודם בואם למדבר, והתחיל מהמדבר? ואיך אמר שמצאם במדבר, כי הנה במצרים מצא אותם ונקרא שמו עליהם?!… אם זכר חסדי המדבר שעשה עם ישראל, למה לא זכר יום מתן תורה?
בפסוקים כו-כז מתחוללת תפנית: ה' מגלה את תכניתו החמורה ביותר ביחס לענישת ישראל, שממנה חזר
בו מפני הטעות שתהיה לאויביהם בתפיסת עונש זה:
כו אמרתי אפאיהםאשביתה מאנוש זכרם.
כז לולי כעס אויב אגורפן ינכרו צרימו
פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת.
מהי אותה תכנית שעלתה במחשבה והמהווה את שיא הפורענות, ושאת מימושה מבטל ה' מפני מה
שיאמרו האויבים? (ושם בירר את משמעות המילה "אפאיהם" ואכ"מ). תכנית ההשמדה (הגמורה או כמעט גמורה) של ישראל לא הוצאה אל הפועל, וכאן מתחילה השירה לנטות לכיוון ההפוך: לרעתם של אויבי ישראל ולהצלת ישראל מידם. מפרשי הפשט הסכימו בדרך כלל עם דעתו של רבי נחמיה בספרי כי פסוקים כח-לה עוסקים באויבים ולא בישראל. ובפסוק לו כבר באה הצלתם של ישראל:
כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם
כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב.
…הבירור הפרשני שעשינו עד כה מביאנו אל השאלה הגדולה הבאה: בסדרת הפורענויות המתוארות
בפסוקים יט-כה לא נזכרה כלל הגלות! ואם כך הדבר, כשם שהפורענויות המתוארות בפסוקים אלו
נתרחשו בארץ ישראל, אף הצלת ישראל מיד אויביהם מתרחשת בארץ. דבר זה אינו תואם את האזהרות
המרובות בתורה שחטאי ישראל בארצם יביאו לבסוף לגלות. הייתכן אפוא שבבואה להעיד בישראל
תתעלם שירת האזינו מן הנוראה שבפורענויות ומן האזהרה החמורה מכולן – אזהרת הגלות?
[הרמב"ן רואה את הגלות במילה "אפאיהם", ושם הסביר סמט את הקשיים שבפירוש זה מה שהקשה הראב"ע על פי הסבר נ. לייבוביץ. ועוד הוסיף שם]:
נוסיף אנו קושיה חמורה נוספת: הרי תכנית ה' "אמרתי אפאיהם" מוצגת בכתוב כתכנית שלא בוצעה: "אמרתי אפאיהם… לולי כעס אויב…", ואילו הגלות הרי נתקיימה גם נתקיימה בתולדות ישראל, ובכל התורה היא מוצגת כאפשרות בת מימוש, ומעולם לא שמענו על ביטול היציאה לגלות מחמת 'מה יאמרו הגויים'!
[על שאלות אלה עונה הרמב"ן, שהתכנית שלא בוצעה היא שיהיו בכל פינה:]
אמרתי אפאיהם – אמרו המדקדקים: אפזרם בכל פאה, ואם כן יהיה טעם 'אמרתי' (- שפירושו 'רציתי' אך
לא עשיתי כן בפועל) שהיה הרצון לפניי במידת הדין שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה, ושיהיה זכרם
מאנוש נשבת לעד, לולי כעס אויב אגור.
ובד"ה אשביתה מאנוש זכרם הוסיף:
גלותנו בין העמים, אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים ולא ניחשב לעם ואומה כלל. והנה יאמר
הכתוב כי היה במידת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, לולי כעס אויב…
ובכן, תכנית הגלות אכן בוצעה, ולא עליה נאמר "אמרתי אפאיהם…". התכנית שלא בוצעה היא שגלות זו
תימשך "לעולם"; סוף יהיה לה, לגלות, מפני כעס האויב. ואם תשאל: והרי העיקר חסר מן הספר, שהרי אין
כתוב 'אמרתי אפאיהם לעולם'? על כך יענה הרמב"ן שדבר זה נלמד מן החלק השני של הפסוק – "אשביתה
מאנוש זכרם". אין כוונת 'השבתה' זו להשמדה, כפי שהבינו שאר המפרשים, אלא לביטול הערך, לחוסר
החשיבות של ישראל בין האומות בשעה שהם בגלות. אלא שגם בביטוי זה לא נאמר 'לעד', והרמב"ן נאלץ
להוסיפו בכל פעם שציטט אותו בדבריו.
[כמו כן לא נזכרה כאן הגאולה וקיבוץ גלויות וע"ע סמט שם]
[ולכן יש לפרש אחרת את הפרשה:]
שירת האזינו נועדה, על פי פשוטה, לשמש עדות והזהרה לישראל מפני המאורעות שיקרו אותם מיד לאחר כניסתם לארץ ובמהלך הדורות של ישיבתם בה, בעת שאיום הגלות עוד רחוק היה מלהתממש ואף צלו לא נראה באופק. בכך נבדלת שירת האזינו מן הברכות והקללות – "דברי הברית" – שנאמרו בסיני (- בפרשת בחוקותיי) ובערבות מואב (- בפרשות כי תבוא-ניצבים).
במקום אחד בספר דברים, העומד בהקבלה מובהקת לדברי הברית שבסוף החומש, נאמר:
דברים ד', כה-כזכי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל… העדתי בכם היום את
השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ… והפיץ ה' אתכם בעמים…
מפורש כאן אפוא כי איום הגלות נוגע לעת שבה ישראל כבר יהיו 'נושנים בארץ' – מושרשים בה דורי
דורות. אולם הירידה הדתית וחטא העבודה הזרה צפויים לישראל כבר מראשית אחיזתם בארץ, כבר מן
הדור שלאחר כיבוש הארץ וההתנחלות בה. בשלב הזה ישראל עדיין אינם 'נושנים בארץ', ואיום הגלות
אינו נראה באופק. מה יהיה אופיו של הטיפול הא-לוהי בעם הסורר בדורות הללו? על כך באה שירת
האזינו להעיד ולהזהיר. בכך היא משלימה את עדותה של הברית בערבות מואב, ורק צירוף שתיהן כאחת
מכסה את הצפוי בתולדות ישראל מעת כניסתם לארץ, דרך תקופת הירידה המתמשכת של ישראל בעת
שבתם בארצם, ירידה שיש בה מדי פעם עלייה והצלה, ועד לחורבן ולגלות ולגאולה מהם.
מהו המאפיין את חיי ישראל בארצם החל מתקופת השופטים כפי שהם מתוארים במקרא? הדפוס
ההיסטורי החוזר ונשנה פעמים רבות בתקופת השופטים, ואשר מופיע מאוחר יותר גם בתקופת המלוכה:
אויב קשה קם לישראל והוא משעבד אותם ומשפילם עד עפר, עד לבוא הישועה לישראל במפלתו של אותו
אויב. הריתמוס ההיסטורי הזה מתואר בדרך כלל כנובע מחטאיהם של ישראל, שפנו לעבוד עבודה זרה.
כעונש על כך מוסר אותם ה' ביד אויב קשה, אולם בסופו של דבר חוזר בו ה' מן המסירה הזו מפני
תשובה שטחית של ישראל שנועדה לאפשר את הצלתם אך אינה מחזיקה מעמד לאחר מכן. לעתים מציל
אותם ה' אף בלא שהם חוזרים בתשובה אלא רק מפני שמתעוררים רחמיו על ישראל שהגיעו לשפל
המדרגה.
שירת האזינו באה לענות על שאלה נוספת והפוכה: אם ישראל חטאו בעבודה זרה ונענשו על כך בעונשים
חמורים, מדוע אין ה' ממצה עמם את הדין? מדוע הוא מציל אותם בכל פעם מידי אויביהם ואף מביא
פורענות על אותם אויבים? תשובת השירה על כך כפולה: ראשית, סוף סוף האויבים הם אויבי ה'. הם
בעצמם עובדי עבודה זרה, והם ראויים לעונש על מעשיהם מפני שהם מייחסים את ניצחונם על ישראל
לכוחם ועוצם ידם ואינם משכילים להבין כי הם שלוחי ה' להעניש את ישראל שחטאו. שנית, עם כל כעסו
על עמו החוטא מתנחם ה' על הרעה שהביא עליהם בראותו את אזלת ידם ואת מצבם הירוד שבו "אפס
עצור ועזוב" (פסוק לו).
נמצא לפי דברינו כי שירת האזינו אינה סוקרת כלל מהלך היסטורי אחד רצוף אלא משרטטת את קווי
המתאר של מציאות היסטורית השבה וחוזרת על עצמה במשך דורות רבים בגוונים שונים ובדגשים
שונים.
ג.
יסוד בדברי הרמב"ן: המלחמה היא לא נגד ישראל בגלל שעובדים ע"ז אלא דוקא כשאינם עושים כמו הגויים: "רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם" והשירה הזאת מדברת על תפקיד עם ישראל בעולם, ראה רמב"ן לב כו-כז:
אשביתה מאנוש זכרם – גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל. והנה יאמר הכתוב, כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, לולי כעס אויב. ויורה זה, כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו, כענין שאמר ביחזקאל (כ מא מד) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים, וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל, וכן נאמר עוד (שם פסוק ט) ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו':
ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד טו) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו', והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך. והטעם בטענה הזאת, איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר. והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו, ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים:
ועוד כתב על הפסוק "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" לב, יב:
ה' בדד ינחנו – השם ישכון בישראל בטח בדד, ואין עמו – כנוי לשם או לישראל. והענין, כי אין לישראל שר ומושל מכל בני אלהים שינחנו או יעזור בהנחותו בלתי השם לבדו, כי הוא חלקו ונחלתו כאשר הזכיר, וכבר כתבתי זה (ויקרא יח כה). ובספרי (האזינו יב), ה' בדד ינחנו, אמר להם הקב"ה, כדרך שישבתם יחידים בעולם הזה ולא נהניתם מן האומות כלום, כך אני עתיד להושיבכם יחידים לעתיד לבוא ואין אחד מן האומות נהנה מכם כלום. ואין עמו אל נכר, שלא תהא רשות לאחד משרי אומות העולם לבוא ולשלוט בכם, כענין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון בא (דניאל י כ), ושר מלכות פרס עומד לנגדי (שם פסוק יג), אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת וגו' (שם פסוק כא):
כלומר: בשירה הזאת יש את תפקיד עם ישראל בעולם. ויתכן שמשום כך זאת נקראת שירה. וע' רמב"ן לא, יט:
וטעם השירה הזאת – השירה אשר אגיד לך עתה, והיא האזינו. ויקראה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה:
(ראה אלחנן סמט, בקלסר לא שלי.)
-
ונגרמת בעיה נוספת עקרונית בפרוש הרמב"ן לפרשיות אלו: העובדה שהרמב"ן נותן פרשנות אקטואלית לתוכחות ולפרשת האזינו, זה יכול לתת את ההרגשה שאין הדברים אקטואליים לימינו, לא התוכחות של פרשת אחרי וכי תבא ולא הדברים שכתובים בפרשת האזינו, וזו ודאי אין כוונת התורה ולא כוונת הרמב"ן בפירושו. ↑