פרשת כי תבא

ב”ה

פרשת כי תבא

הרמב”ן בפרשה זו עוסק בהבדל שבין התוכחה שבפרשתנו לתוכחה שבפרשת בחוקותי. כבר חז”ל עומדים על ההבדל, ואומרים במסכת מגילה דף לא בדין שאין מפסיקין לקללות:

אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה – פוסק. מאי טעמא? הללו – בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו – בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן.

בקללות שבמשנה תורה נאמר “יתן ה'”, “יולך ה'”. אבל בפרשת בחוקותי הקב”ה עצמו אומר: “ואם בזאת לא תשמעו לי” וכוצא בזה. ומוסיף הרמב”ן בפרשת בחוקותי:

כי הדבור מפי הגבורה ובלשון עצמו, אעשה, יסרתי, והכתי. ולכך אמר (פסוק מו) אשר נתן ה’ בינו ובין בני ישראל, כי הוא בשמו הגדול נתן הברית הזאת. אבל במשנה תורה (דברים כח טו) אמר אם לא תשמע בקול ה’ אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו, ויזכיר שם תמיד לשון ארירה, ופתח בהן ארור אתה (שם פסוק טז), כי הברכה נעדרת מהם.

אולם הרמב”ן עומד על הבדלים נוספים בין הקללות ולכן משייך את הקללות שבפרשת בחוקותי למה שאירע בזמן בית ראשון, אבל את הקללות שבפרשת כי תבא לבית שני. דעת האברבנאל היא שהקללות של פרשת בחוקותי הם גם על בית ראשון וגם על בית שני, וכפי שנראה. את המידע ההסטורי לקח הרמב”ן מיוסף בן מתתיהו.

אומר הרמב”ן כאן, כח, מב:

…ודע, כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות, הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן. אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ, כאשר אמר (פסוק לו) יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים, והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם:

ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק לח) זרע רב תוציא השדה וגו’, ואלה התוכחות בהיותם בארץ, כי כן יאמר אחריו (פסוק סג) ונסחתם מעל האדמה, שהוא הגלות, ועל דעתי גם זה מרמיזותיו, אמר יולך ה’ אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת, על לכת אגריפס המלך לרומי. גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס, והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתים, והיו למשל ולשנינה בכל העמים, שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמתם. ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ, וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאד, ואז נתקיים מה שאמר (פסוק מח) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך ברעב ובצמא וגו’:

ואמר ישא ה’ עליך גוי מרחוק (פסוק מט), כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות, והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים שלכדו גם חומות ירושלים ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה, והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם. וכאשר נלכדה גם היא אז נתקיים ונסחתם מעל האדמה, ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים, ונתקיים (פסוק סד) והפיצך ה’ בכל העמים וגו’:

והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות, וכן והיו חייך תלאים לך מנגד (פסוק סו) מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד. והנכון, שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חרבן הבית השני, כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי, על כן אמר אחריו (פסוק סח) והשיבך ה’ מצרים באניות, שהיה זה כאשר כלו להוציאם מן הארץ. ורבותינו אמרו (פתיחתא דאסתר רבה), ולמה למצרים לפי שכעור ורע לעבד כשהוא חוזר לרבו הראשון. אם כן, הזכיר מצרים דרך תוכחות:

אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם שרחמיו עלינו, כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה’ אלהיהם. וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי (שם שם טז) סוד הברית הזאת, וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית. ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו:

ובפרשת בחוקותי כתב הרמב”ן כו,טז:

…ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו. שכן תראה בתוכחות, שאמר ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם, ואמר להפרכם את בריתי, והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים (פסוק ל), כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות. והוא שאמר (פסוק לא) והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם, יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא. והעונשים עליהם, חרב וחיה רעה ודבר ורעב, וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו (לב כד). ואמר בגלות (פסוקים לד לה) אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו’ כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה, שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות, וכן אמר הכתוב בגלות ההוא (דהי”ב לו כא) למלאת דבר ה’ בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה. כן התרה בהם וכן הגיע אליהם, א”כ דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב:

והסתכל עוד בענין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות, ובזכירת הארץ (פסוק מב), לא שימחול עונם ויסלח חטאתם, ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם. כי היה כן בעלותם מבבל, שלא שבו רק יהודה ובנימין והלוים עמהם מעט, ומקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות, בעבדות מלכי פרס. וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו, רק שיתודו עונם ועון אבותם (פסוק מ), ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שהתודה דניאל (דניאל ט ה ח) חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וסור ממצותיך וגו’ למלכינו לשרינו ולאבותינו, וכתיב (שם שם טז) כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה, וכן נחמיה התודה (נחמיה א ה – יא), ועזרא אמר (שם ט לד) מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך, הרי כי כולם למדו מן התורה שיתודו עונם ועון אבותם. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו:

אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו. כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה. ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל, אבל אמר, (דברים כח טו) והיה אם לא תשמע בקול ה’ אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו. אמר, כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט ב) שבית ראשון מפני מה חרב, מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן, שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני, כמו שהעידו במסכת יומא שם (כא ב):

ואמר בקללות (דברים כח מט) ישא ה’ עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד, ואמר שם אל גוי אשר לא ידעת (שם פסוק לו), גוי אשר לא תשמע לשונו (שם פסוק מט), מפני רוב רחוקם מארצנו. ולא כן בדברי הברית הזאת, כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד, ויחוס ישראל משם היה ויודעים לשונם, כענין שנאמר (מ”ב יח כו) דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו. וכן והפיצך ה’ בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כח סד), הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. ואמר (שם פסוק סח) והשיבך ה’ מצרים באניות, ובגלותנו זה היה, שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר הרומיים. וכן מה שאומר שם בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות (פסוק לב), בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי (שם פסוק מא), איננו הגלות שגלו אבות ובנים רק השבי ההוא לבנים לבדם, והאבות נשארים בארץ, ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלמה, אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם. וכן ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך ברעב ובצמא (שם פסוק מח), היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו, ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד ולוקחים גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע בספרים:

ועוד ראיה שאמר (שם כח לו) יולך ה’ אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי ועל הליכתו שם נחרב הבית, ולא אמר הכתוב “המלך אשר ימלוך עליך”, אבל אמר “מלכך אשר תקים”, רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מא א). וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה:

והגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלמה מעולה על כלם. אמר (דברים ל א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו’, והבטיח (שם פסוק ה) והטיבך והרבך מאבותיך, שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל, לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרת ויכלה המגלים אותנו, שנאמר (שם פסוק ז) ונתן ה’ אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, והנה אויביך ושונאיך רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו:

ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל. וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם:

והנה הברית הראשונה אשר בפרשה הזאת הקב”ה כרת אותה, כי כן היה שמו הגדול עמנו בבית הראשון, והברית השנית שבפרשה והיה כי תבא מפי משה, רמז לסילוק שכינתו לגמרי, שלא היה בבית שני רק כבוד שמו, שנאמר (חגי א ח) וארצה בו ואכבדה, ותוספת הה”א רמז לשניה שבשם הגדול. וכבר דרשו בו (יומא כא ב) מדרש אחר גם כן, רמז לחמשה דברים שהיה הבית השני חסר וכו’:

והרד”צ הופמן, הביאו נחשוני בפרשת כי תבא (הגות בפרשת השבוע), שהפסוק והשיבך מצרים באניות (כח, סח) מתייחס לזמן בית שני לפני החורבן ששלח טיטוס שבעה עשר אלף מורדים לעבוד עבודת פרך במצרים. אבל הרמב”ן רואה במצרים רק משל ולכן הביא ממדרש שזה נאמר דרך תוכחות.

אם כן לדעת הרמב”ן ההבדלים שבין פרשת כי תבא לפרשת בחוקותי הם משום שהקללות שם נאמר על בית ראשון שעבדו ע”ז, והקללות שבפרשת כי תבא הם על בית שני.

וכתב הרמב”ן שבחורבן בית שני, לא הוזכר ריח ניחוח כיון שלא היה ריח ניחוח שהרי בבית שני אומרת הגמרא שלא ירדה אש מן השמים: (יומא דף כא ע”ב):

אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים.

ונראה שהרמב”ן הולך בדרך הרמב”ם שגם לאחר חורבן הבית מקריבין אף על פי שאין בית כמפורש במשנה עדויות. ואם כן לגבי הקרבנות לא עשה חורבן הבית דבר, וזהו שלא הוזכר בפרשה ענין הקרבנות וכמ”ש הרמב”ן. אמנם עיקר החורבן היה בעצם הבית שחרב.

אבל בגמרא יומא דף נב ע”ב משמע שהפסוקים כאן הם על בית ראשון, משום שעל המשנה המתארת את סדר העבודה, שהכהן היה נכנס בין הפרוכות, שואלת הגמרא:

במאי עסקינן? אילימא במקדש ראשון – מי הוו פרוכת? אלא במקדש שני – מי הוה ארון? והתניא: משנגנז ארון נגנזה עמו צנצנת המן, וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה, וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל, שנאמר (שמואל א’ ו) וכלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אתו והלך. ומי גנזו – יאשיהו גנזו. מה ראה שגנזו – ראה שכתוב (דברים כח) יולך ה’ אתך ואת מלכך אשר תקים עליך עמד וגנזו.

הרי שהפסוק “יולך ה'” מיירי בבית ראשון. ואכן האברבנאל (עמ’ רסב) מפרש שונה מהרמב”ן, וכתב שהקללות שבמשנה תורה מתייחסות גם לימי בית ראשון ולכל הצרות עד היום. וטענתו, א. כי הקללה “יתנך ה’ ניגף לפני אויביך בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דכים תנוס לפניו” (פסוק כה) נתקיימה רק בימי בית ראשון משום שבבית שני היהודים לחמו באויביהם ולא נסו מהם. ב. והשיבך מצריימה באוניות” היה בבית ראשון ולא בימי בית שני כי בבית שני הלכו לרומא (ולפי מה שכתבנו בשם הרד”צ הופמן, זה אכן היה גם בבית שני). ג. קללת “יולך ה’ אותך ואת מלכך” הוא בבית ראשון ונאמרה על צדקיה. וכמ”ש מגמ’ לעיל, והדבר נאמר לאחר כמה קללות ונבואות שלפניה. כי בימי בית ראשון קדמו צרות וגלויות לזה. אבל בבית שני הלא קדמה הליכת המלך לרומא (אגריפס או אריסטובלוס) לגלות ישראל.

והאברבנאל, עיי”ש האריך שלא יתכן שבית שני הוא נחשב כגאולה, אלא שדבריו רק לחושבים שבית שני הוא גאולה שלימה, וכתב:

“ומי האיש בעל שכל יאמין שיהיה ענין בית שני גאולה שלמה כי הנה לא היו שם קבוץ גליות כי אם אנשים מעט ארבעים אלף זכריםשעלו מיהודה ומבנימין ומן הנלוים עליהם… לא היו בבית שני ארון וכרובים, אורים ותומים, ושכינה נראית, ורוח הקדש… עם היות הבית שבנה הורדוס אחרי שדמים רבים שפך מחכמי ישראל וחסידיו… וכל זה יורה שהגלות הראשון הוא אשר התמיד מיום חרבן בית מקדשנו ותפארתנו על יד נבוכדנצר מלך בבל עד היום…”

(וע’ מ”ש על ט’ באב בבית שני, על השאלה אם היום התענית היא על חורבן ראשון או על חורבן שני, ושייך לענייננו. ושם הבאנו ראיה מי”ז בתמוז שבבית ראשון היה בט’ בתמוז ואנו קובעים את הצום ליום הבקעת העיר בבית שני, וע’ או”ש הלכות תענית).

וכתב ר”י נחשוני, שהמחלוקת בין הרמב”ן לבין האברבנאל, היא עקרונית איך להבין את זמן בית שני אם זה זמן גאולה או רק זמן פקידה. לרמב”ן זה זמן גאולה (וכן בפרשת ניצבים במצות התשובה קורא הרמב”ן לבית שני גאולה ל,ב), ולכן יש קללות מיוחדות ואזהרה מיוחדת על חורבנו. אבל אברבנאל יוצא מנקודת הנחה שלאחר בית ראשון לא היתה גאולה. וימי בית שני היו תחנה מסויימת במהלך החורבן. (ואכמ”ל בהשלכות לימינו).

הרמב”ן חוזר על הדברים בספר הגאולה עמ’ רס”ז מהדורת מוסד הרב קוק.

ומה שהוסיף הרמב”ן בסוף דבריו (למהדורה רגילה): “וכר פירשתי בסדר אם בחוקותי סוד הברית הזאת וכי הוא על זמן גלותינו היום ביד החיה הרביעית”:

ע’ רמב”ן פרשת בלק, מהדורת שעוול (רק שם נמצא) כד,כ שהרמב”ן מתווכח עם אבן עזרא אם המלכות הרביעית היא מלכות ישמעאל או מלכות רומי. האבן עזרא בפרושו לדניאל ז,יד חשב מלכות הרומים עם היונים למלכות אחת והיא מלכות השלישית וחשב מלכות ישמעאל למלכות רביעית. וכתב עליו הרמב”ן בפרשת בלק:

“ורבי אברהם נשתבש בזה והכניס בזה מלכות ישמעאל כי נפל פחדם עליו וטען איך לא תמנה מלכות גדולה ועצומה כמוה… ומי יודע ואולי תאבד עוד מלכות ישמעאל קודם המשיח”

והמהר”ל בספר נר מצוה עמוד יח מתייחס לבעית ישמעאל:

ויש בני אדם שואלים, והיכן רמז מלכות ישמעאל שהיא מלכות רבתא ותקיפא. ותשובת שאלה זאת מה שלא זכר מלכות ישמעאל, כי לא יחשב הכתוב רק המלכות שקבלו מלכות קדישין עליונים, שירשו מלכות ישראל וכוחם, והם אלו ד’ מלכיות, ואם לא שבטל מלכות ישראל לא הגיע להם המלכות. אבל מלכות ישמעאל לא ירש כחו מן מלכות ישראל, כי כחו ותוקפו נתן לו השם יתברך בפני עצמו בשביל שהיה מזרע אברהם, והשם יתברך אמר (בראשית יז, כ) ולישמעאל שמעתיך. והנה נתן השם יתברך כח ותוקף לישמעאל בפני עצמו, ומזה אין מדבר כאשר מזכיר אלו ד’ מלכיות, רק אשר ירשו כח ותוקפם של ישראל ובסוף יחזרו הם המלכות לישראל. ויותר נראה לומר כי ישמעאל הוא בכלל מלכות פרס, והוא בכלל מלכות שניה. ואף על גב שאמרו ומלכות אחרי הוא פרס, לא כתיב פרס בפירוש בכתוב אלא ר”ל כי פרס הוא בכלל מלכות תנינא:

האם תקופתינו היא כמו בית שני או יותר מכך? זו שאלה מחשבתית שכבר נדונה ויש מה לדון בה. ע’ בכוזרי שכתב על זמן בית שני, מדוע לא חשבו שזה זמן הגאולה, שזה משום שלא הגיעו לארץ אלא מקצתם. בתשובתו הידוע של החבר לכוזרי ששואל מדוע לא עולה לארץ ישראל, אומר החבר, מאמר ב אות כד:

אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלהים בבית שני, כמה שאמר: (זכריה ב’ י”ד) “רני ושמחי בת ציון”, כי כבר היה הענין האלהי מזומן לחול כאשר בתחלה אלו היו מסכימים כלם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם, ושמא על זה אמר שלמה: (שיר השירים ה’ ב’) “אני ישנה ולבי ער”, כנה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם. “קול דודי דופק”, קריאת האלהים לשוב. “שראשי נמלא טל”, על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר: “פשטתי את כתנתי”, על עצלותם לשוב. “דודי שלח ידו מן החור”, על עזרא שהיה פוצר בהם ונחמיה והנביאים, עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה, ונתן להם כמצפון לבם, ובאו הענינים מקוצרים מפני קצורם, כי הענין האלהי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. ואילו היינו מזדמנים לקראת אלהי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה, היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים. ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר.

וגם הרמב”ם בהלכות מלכים רואה בקיבוץ נדחי ישראל את אחד היסודות של המשיח, ע’ פרק יא הלכה א’:

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות…

כמה טעויות היו בהסטוריה של עם ישראל בחישוב המשיח: ר”ע חשב את בן כוזיבא למשיח, ע’ רמב”ם הלכות מלכים פרק יא הלכה ג’:

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן. (/השגת הראב”ד/ אל יעלה על דעתך וכו’, א”א והלא בן כוזיבא היה אומר אנא הוא מלכא משיחא ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא וכיון דלא עביד הכי קטלוהו.)

שנת ת”ח נועדה להיות, לדעת גדולים וטובים, שנת גאולה לעם ישראל. רבים ממחשבי הקצין – מגדולי ישראל ומגאוניו, ניבאו לבואו של גואל ישראל בשנה זו. סמוכים היו על דברי הזוהר הקדוש שקבע: “באלף הששי לזמן ארבע מאות ושמונה שנים יהיו קמים כל דרי העפר תהו שכתוב בשנת היובל הז’א’ת’. תשובו איש אל אחוזתו”. עוד רבי משה קורדבירו, הרמ”ק, קבע שנים רבות לפני ת”ח: “שאמנם נתעלמו כמה קצים בעוונותינו – אמנם לא יעבור משנת ת”ח לכל הדברים שבעולם” בפירושו לספר שמות ח”ב הנדפס בספר אור החמה, הובא על ידי יצחק אלפסי. משעברה שנת ת”ח נתברר כי הפכה להיות שנת חורבן, אימים ופורענות לעם, כשנה אחרת בהיסטוריה היהודית שקוו בה למשפט והיתה למשפח. “נהפך כינורי לאבל ושמחתי ליגונים”. קוזקים ובוגדן חמלניצקי בראשם, במלחמתם האיומה נגד מדכאיהם הפולנים, רצחו מאות אלפי יהודים והשמידו כליל שלש מאות קהלות יהודיות.

ואין אנו דורשים כדברי החתם סופר בתורת משה פרשת שופטים בהפטרה: “והנה אפשר כבר היה ראוי מכמה פעמים להיות נגאלים גאולה שאינה שלימה או לשום שלום בינינו ובין אומות העולם שאנו שוכנים בצלם או יותר מזה להיות גאולה ממש כמו בבית שני וכדומה אבל אין חפץ בזה כי אם גם אנחנו אפשר שנתפשר ונקבל גאולה כזה רק להיות גאולים מ”מ אבותינו הקדושים לא יתרצו עתה כי אם בגאולה שלימה וטוב לישראל לסבול אורך הגלות כדי שתהיה בסוף גאולה שלימה כנ”ל.” אנו מעוניינים גם בגאולה עכשיו אף אם אינה שלימה, וגם אם האתחלתא של עכשיו אינה של גאולה שלימה, הרי זוהי גאולה שעליה אנו מתפללים ומודים.