ב"ה

פרשת שופטים – טעמי המצות ברמב"ם וברמב"ן

עיין תחילת דברי הרמב"ן, והביא טעם הרמב"ם, ושאל עליו, שטעם האיסור לדעתו הוא מתאים רק לבנו ואותו ולא לאותו ואת בנו. ומחלוקת הרמב"ם והרמב"ן היא אם הטעם הוא בשבילנו או טעם למצות שאינן דוקא בשביל האדם.

והא ראיה שצריך לדרוש את הטעמים, שהרי יש מצות שהתורה נתנה להם טעם. כמו שבת, החזרת משכון: "והיה כי יצעק אלי…", לא יבא עמוני ומואבי על דבר וכו' וכו'. ורמב"ן עצמו מוכיח שחייבים לומר שיש טעמים למצות.

וע' הוכחות הרמב"ן לכך שיש טעמים למצוות, שעוול עמ' תמט:

וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם, מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך. וכבר ארז"ל (סנהדרין כא ב) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו', ודרשו (פסחים קיט א) ולמכסה עתיק, זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה. וכבר דרשו בפרה אדומה (במדב"ר יט ג ד), שאמר שלמה על הכל עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג), ואמר ר' יוסי בר' חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה אבל לאחרים חקה, דכתיב (זכריה יד ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, יקפאון כתיב, דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפויים לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי, דכתיב (ישעיה מב טז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו, וכתיב (שם) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים, שכבר עשיתים לר' עקיבא. הנה בארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל, וכאלה רבות בדבריהם, ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן, והרב הזכיר מהן

הרמב"ן כאן עוסק באריכות בטעמי המצות, בהקשר לזה יש לציין גם את הרמב"ם בסוף הלכות מעילה (ונביאו להלן) וכן בסוף הלכות תמורה:

אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה יראה לי שזה שאמר הכתוב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש כענין שאמר ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו

והרמב"ם הקדים במורה נבוכים פרק כו בחלק ג' שיש הכרח שיש טעמים למצות:

כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה אם מעשיו יתעלה נמשכים אחר חכמה או אחר הרצון לבד לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זאת המחלוקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצות, שיש מי שלא יבקש לזה סבה כלל, ויאמר שהתורות כלם נמשכות אחר הרצון לבד, ויש מי שיאמר שכל מצוה ואזהרה מהן נמשכת אחר החכמה והמכוון בה תכלית אחת, ושהמצות כלם יש להם סבה, ומפני התועלת צוה בהם, והיות לכלם עלה אלא שאנחנו נסכל עלת קצתם ולא נדע אופני החכמה בהן, הוא דעתנו כלנו ההמון והסגולות וכתובי התורה מבוארים בזה, חוקים ומשפטים צדיקים, משפטי ה' אמת צדקו יחדו, ואלו שנקראים חקים כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, ואשר כתבו עליהם החכמים ז"ל ואמרו דברים שחקקתי לך כבר אין לך רשות להרהר בהם והשטן מקטרג בהן ואומות העולם משיבין עליהם, לא יאמין המון החכמים שהם ענינים שאין להם סבה כלל ולא בוקש להם תכלית, כי זה יביא לפעולת ההבל כמו שזכרנו, אבל יאמין המון החכמים שיש להם עלה, ר"ל תכלית מועילה על כל פנים, אלא שנעלמה ממנו, אם לקצור דעתנו או לחסרון חכמתנו.

הרמב"ם מביא שיש הוכחות פילוסופיות שיש טעמים, שלכן לא יאמין המון החכמים שהן ענינים אין להם סיבה כלל ולא ביקש להם תכלית כי זה יביא לפעולות ההבל" ועיין בפרק כה "ופעולת ההבל היא…" ויתר על כן בפרק מט (עמ' תקע"א-ב) שעבודה זרה היא ההבל וסיים שם בפסוק: "לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני".

והראיות מפסוקים: הרמב"ם כאן אינו מביא הפסוקים שהם מובאים בתורה למצות, אלא "חוקים ומשפטים צדיקים" בדברים ד,ח, וכן "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" בתהילים יט (ובשמנה פרקים הפסוק חוקים ומשפטים צדיקים הולך על שביל הזהב).

ב.

ומה שהביא הרמב"ן את שאלת הרמב"ם מ"לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות", כתב הרמב"ם במורה הנבוכים חלק שלישי פרק כו

אלא שאני מצאתי דבר לחכמים ז"ל בבראשית רבה יראה ממנו בתחלת מחשבה שקצת המצות אין להם עלה אלא המצוה בהן לבד, ולא כיון בהם תכלית אחרת ולא תועלת נמצאת, והוא אמרם שם וכי מה איכפת לו להקב"ה בין מי שהוא שוחט מן הצואר למי שהוא שוחט מן העורף הוי אומר לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר אמרת ה' צרופה וגו', ועם היות המאמר הזה נפלא מאד שלא ימצא לו דומה בדבריהם, פרשתי אני בו פירוש תשמעהו עתה עד שלא נצא מסדר דבריהם כלום ולא נפרד מהשורש המוסכם עליו, והוא היות כל המצות בוקש בהם תכלית מועילה במציאות, כי לא דבר רק הוא וגו', ואמר לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, אני ה' דובר צדק מגיד מישרים, ואשר צריך שיאמינהו כל מי שדעתו שלמה בזה הענין הוא מה שאספרהו, וזה שכלל המצוה יש לה סבה בהכרח ומפני תועלת אחת צוה בה, אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד, והמשל בו שהריגת בעלי חיים לצורך המזון הטוב מבוארת התועלת כמו שאנחנו עתידים לבאר, אמנם היותו בשחיטה לא בנחירה, ובפסיקת הוושט והגרגרת במקום מיוחד, אלו וכיוצא בהן לצרף בהם את הבריות, וכן יתבאר לך ממשלם שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, וזכרתי לך זה המשל מפני שבא בדבריהם ז"ל שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, אבל אמתת הדבר הוא, כי כאשר הביא ההכרח לאכילת בעלי חיים כיון למיתה הקלה עם קלות המעשה, שא"א הכאת צואר אלא בסיף וכיוצא בו והשחיטה אפשר בכל דבר, ולברור מיתה קלה התנו חדוד הסכין ואשר ראוי להמשיל באמת מענין החלקים הוא הקרבן, כי המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת כמו שאני עתיד לבאר, אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל והיות מספרם מספר מיוחד, זה א"א לתת לו עלה כלל, וכל מי שמטריד עצמו לתת סבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך ואינו מסיר בזה ההרחקה אך מוסיף הרחקות, ומי שידמה שאלו יש להם סבה, הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שהמצוה כולה היא ללא תועלת נמצאת.

כלומר יש טעמים רק לכללי המצות ולא לפרטי המצות.

ויש להוסיף כאן את דברי המהר"ם אלשקר:

(שו"ת מהר"ם אל אשקר, סימן קיז, והוא "ספר ההשגות", ויכוח על אמונתו של הרמב"ם ונאמנותו למקורות חז"ל. ספר ההשגות הוא תשובה לספר האמונות של רבי שם טוב אבן שם טוב, שיצא בהתקפה חריפה נגד הרמב"ם ונגד לימוד הפילוסופיה בכלל):

ומה שכתב על טעמי המצות. כבר כתב רבנו הרב ז"ל והר"ר אברהם בנו ז"ל כי לא שלל הרב ז"ל כי אין למצות טעמים אחרים מכוונים בעצמם, וגם לא אמר שאותו הוא הטעם בהכרח, אלא כתב כך על דרך השכל, ושבעים פנים לתורה, ואותו הטעם אחד מהם. ותעיין בפסוק כי יקרא קן צפור לפניך וגו' בפירוש הרמב"ן ז"ל ותנוח דעתך

ג.

רמב"ן מביא את הרמב"ם. לדעת הרמב"ם יש מחלוקת בחז"ל אם יש טעמים למצות או אין טעמים למצות. וזו המחלוקת בברכות לג ע"ב מה הטעם שהאומר עד קן ציפור יגיע רחמיך משתקין אותו, האם משום שמטיל קנאה במעשה בראשית או שעשוה מדותיו רחמים ואינן אלא גזירות.

אבל המהר"ל בתפארת ישראל פרק ו', נראה שהבין שהרמב"ם אומר שזו אחת משתי דעות, והדעה שאין טעם לא נתפרשה, ולכן הקשה:

האמת כי יש להפליא הפלא ופלא על דברים אלו לומר על משנה שנויה בלי מחלוקת וגם היא שנויה בלשונה במסכת מגילה (כ"ה ע"א) והאמוראים פרשוה בטעמא ולא ראינו ולא שמענו פוצה פה ומצפצף נגדה ולומר על הכל שאינו הלכה וכל שכן דבר שהוא מגיע לאמונה

וע' מהר"ל תפארת פרק ו' שכתב על הרמב"ם שזה פלא לומר שזו מחלוקת.

ורס"ג חילק את המצות למצות שכליות ושמעיות. ובשמנה פרקים (ע' קצ"ג הוצאת מוסד הרב קוק) כתב הרמב"ם: "ויקראו אותן קצת מחכמים האחרונים אשר חלו חולי המדברים מצות שכליות".

לכאורה אין להבין את מה שכתב הרמב"ם שאין טעמים והרי תכלת דומה לים וכו'. אלא שהרי הקב"ה הסתכל באוריתא וברא עלמא וממילא הרי ראה בתורה שיש מצות תכלת, ולכן ברא שמים כחולים. ואם כן הרי לא יתכן שטעם התכלת הוא משום שהוא דומה לשמים וזה פירוש אין טעמים למצות.

ג.

"מה אכפת לקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף" הרמב"ם התקשה.

רמב"ן: לצרף אין פירשו שאין טעם ורק לעשות רצונו, אלא הטעם לצרף אותנו וללמדנו המצות הטובות והמצות הגזורות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו. וכן שחיטה כדי ללמד אתנו מידת הרחמנות. לכן המצות נקראו גזירות משום שאינן רחמנות לבעלי חיים אלא כדי שאנחנו נרכוש את המידות הטובות.

וע' מהר"ל (כב עמודה 1) שהקשה גם על הרמב"ן. וכתב שאי אפשר להבין את הרמב"ן, אם זה כדי לקבוע בנו רחמנות, מדוע צוה על בריה זו ולא על אחרת, ומדוע מותר לשחוט אותו ואת בנו כשאחד בסוף היום ואחד בתחילת הלילה, ומדוע בבן פקועה מותר אותו ואת בנו.

אם אנו מעיינים היטב ברמב"ם הלכות מעילה, אנו לומדים גם על הסכנות שיש בדרישת טעמי המצות, רמב"ם בסוף הלכות מעילה, וזה לשונו הזהב:

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה ואפילו היה שוגג צריך כפרה קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו"ם שהיו משיבין על החקים וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה שנאמר טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך ונאמר שם בענין כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא והקדימה תורה ציווי על החוקים שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם

(ניתוח הלכה זו, ע' טברסקי, מבוא למשנה תורה לרמב"ם עמ' 305 והלאה)

היינו: 1. סכנה שיבעט מפני שלא מבין, 2. סכנה לטעמים לא הגונים. 3. סכנה שיאמר שאין טעם והכל שרירותי (דברי חול). ויש להוסיף הסכנה שהביא המהר"ל שאדם יזלזל משום שיקשה עלו להבין איך נית להגיע להצלחה רוחנית ממצות גשמיות.

נראה מהרמב"ם בספר המצות שהסכנה בפירוש לא נכון היא הסיבה שבתורה לא כתובים טעמי המצות ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שסה:

והמצוה השס"ה היא שהזהיר המלך מהרבות ממון מיוחד לעצמו והוא אמרו (שם) וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. וגבול זה שלא יהיה מן הגודל אלא בשיעור מה שיוציא על מרכבתו ועבדיו המיוחדים לו. אבל שיקבץ ממון שיהיה לתועלת ישראל כלם הנה זה מותר.

וכבר באר האל יתעלה בכתוב טעם שלש מצות אלה, רצוני לומר לא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים וכסף וזהב לא ירבה לו, ובעבור שנודע טעמם וסבתם הגיע בעבורם מהנטיה מהדת מה שכבר התפרסם מספור שלמה עליו השלום עם גודל מדרגתו בידיעה ובחכמה והיותו ידיד יה. אמרו (שם) שיש בזה רמז והערה לאנשים שהם אילו ידעו טעמי המצות כלם יקרה להם הנטיה. כי אם זה השלם בחכמה הגדול במעלה כבר דמה בזה וחשב שאין הפעולה הזאת בהכרח סבה לעבירה ההיא מה יהיה שכל ההמון עם חולשתו. הנה יחשבו בהם ויאמרו כלום היה אסור כך או צוה בכך אלא מפני כך, אני אהיה נזהר מן הדבר שבעבורו צוה במצוה הזאת ולא אשים לב עליה. ואז יהיה נפסד יושר הדת. ולכן הסתיר האל יתעלה טעמם. ואין מהם גם אחת שאין לה טעם ועלה וסבה, אבל רוב הטעמים ההם היה מן הצורך, שלא ישיגם שכל ההמון ולא יבינם. והם כלם כמו שהעיד הנביא ואמר (תהל' יט) פקודי י"י ישרים משמחי לב:

ברמב"ם יש הבדלים בין טעמי המצות שבספר מורה נבוכים לבין טעמי המצות שבמשנה תורה:

בדעת הרמב"ם יש לומר על ההבדלים שבין משנה תורה לבין המורה בטעמי המצות, למשל בטעם הקרבנות, שבמשנה תורה הרמב"ם מעוניין להדגיש תוצאה רוחנית או לקח פילוסופי מוסרי, שלימות מוסרית וש

למות שכלית (תיקון הגוף ותיקון הנפש). לעומת זה במורה נבוכים כוונת הרמב"ם יותר להראות שהתורה נובעת מחכמת ה' ושאין מה מעשה שוא וריק, והמצות אינן שרירותיות, וזה דבר שצריך להוכיח מבחינה פילוסופית.ויש להוסיף:אף שנראה כאן שיש מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרמב"ן, הרמב"ם עצמו כתב וסיכם את הדברים באגרת תימן (שהיא נכתבה ממש בזמן שהרמב"ם סיים את משנה תורה (1172) והדברים שייכים לנדונינו:ואילו היה יודע פנימיותיהם [של המצות] היה יודע שהדת האלקית האמתית שחכמתה בפנימיותיה, ושאין לה שום צווי ולא אזהרה שאין בפנמיות שלה דברים המביאים תועלת בשלמות האדם ומרחיקים ממנו נזק שמונע ממנו השלימות ההיא, ויגיע לו בהם מעלות המדות ומעלות הדעות להמון כפי יכלתם, וליחידים כפי השגתם. ובהם יהיה הקבוץ האלקי המעולה המגיע והחונה על שתי השלמיות האלו, כלומר השלמות הראשונה שהיא התמדת קיומו בעולם הזה על מיטב העניינים הנאותים לאדם, והשלמות השניה שהיא השגת המושכלוות כמו שהם בעצמם כפי כוחו של אדם" (הועתק מתוך טברסקי, שם עמ' 313).דעת המהר"ל:אבל מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצות שנתן השם יתברך בשביל המקבל שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך הגוזר על עמו גזירות כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. אף כי האמת ימשך מזה מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה. מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל… והטעם בכולם מפני שמצות התורה לא נתנו ליהנות בעולם הזה רק לעול על האדם. וכתב שאפילו "אם נכספה נפשך למר כי מצות שם יתברך עלינו לטוב לנו כל הימים כפשט הכתוב… נוכל לומר כך, אבל באופן הזה שיהיה דבר זה גם כן בגזירה ולא כמו מי שרוצה להטיב לאחד ואם אינו רוצה לקבל הגזירה אז המקבל יכול להפטר." ובהמשך רוצה גם להסביר את הרמב"ן על דרך זו:ובודאי דעת הרמב"ן ז"ל תבין על ענין זה כי המצות שלא נתאכזר, המדה הזאת גזר ה' על האדם וכן שאר המצות כלם הם לקבוע באדם מדות טובות והם גזירות על האדם.ולכן מפרש המהר"ל את מה שאמרו על קן צפור:ולא היה צריך אל הרמב"ן ז"ל לדחוק כלל, דאף לפי סברתו שסובר כי השם יתברך רצה לקבוע בנו מדת הרחמנות, יש לפרש מה שאמרו על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו מפני שעושה מדות השם יתברך רחמים כאלו השם יתברך הוא מרחם על קן צפור ואין מדות השם יתברך רק גזירות ולא רחמים, רק שגזר עלינו הרחמים שלא נתאכזר, ואם אומר על קן צפור יגיעו רחמיך כאלו הוא יתברך מרחם על קן צפור ודבר זה אינו:נספח:שפת אמת ספר דברים – פרשת ראה – שנת [תרנ"ח] הברכה אשר תשמעו. ולא כ' אם תשמעו. ובמדרש שמור תשמרון נרי בידך ונרך בידי אם אתה משמר נרי אני משמר נרך. והנה שמור תשמרון היא ציווי כי שכר מצוה מצוה פי' הקב"ה רוצה זה השכר שבא ע"י המצוה והוא בעצמו תכלית המצוה כי זה רצון המלך. וכן איתא במד' כל המצות לצרף את בנ"י. וכמ"ש רצה הקב"ה לזכות א"י הרבה להם תו"מ. כי מה איכפת להקב"ה שוחט מן העורף או מן הצואר. אבל כל מה שברא הקב"ה הכל להיטיב ונתן לנו המצות כדי שעי"ז נהי' כלים לקבל הטובה והברכה. נמצא כי זה עיקר מצות המלך.נספח. ע' הקדמת הרצי"ה לעולת ראיה, שם כתב שהאומר עד קן ציפור היינו רק לתפילה, וזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, עיי"ש.