פרשת שופטים

ב”ה

רמב”ן על התורה, פרשת שופטים

ספר דברים פרק יז

(ח) כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר יהוה אלהיך בו: (ט) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט: (י) ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר יהוה ושמרת לעשות ככל אשר יורוך: (יא) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:

רמב”ן על התורה שופטים י”ז י”א:

“ימין ושמאל – אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין, לשון רש”י. וענינו, אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו, וזה כענין רבי יהושע עם ר”ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ר”ה כה א): והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס”א לנו) להם התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול. ולשון ספרי (שופטים קנד) אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם

המעשה שמביא הרמב”ן ממשנה בר”ה כה ע”א:

מעשה שבאו שנים ואמרו, ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן בן נורי, עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קבלן רבן גמליאל. ועוד באו שנים ואמרו, ראינוהו בזמנו, ובליל עבורו לא נראה, וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס, עדי שקר הן, היאך מעידין על האשה שילדה, ולמחר כרסה בין שניה אמר לו רבי יהושע, רואה אני את דבריך:

(ט) שלח לו רבן גמליאל, גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מצר, אמר לו, יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר, (ויקרא כג) אלה מועדי יי מקראי קדש, אשר תקראו אתם, בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו. בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו, אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר (שמות כד), ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים, אלא ללמד, שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה. נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו, בא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דברי:

יש לגעת כאן בכמה נקודות בדברי הרמב”ן:

1. המשמעות של טעות, האם תתכן ואיך תתכן על ידי בית דין ובפסיקה בכלל
2. ברמב”ן אנו רואים שלא תסור נוגע לא רק לבית הדין הגדול בלשכת הגזית אלא גם לבית הדין ביבנה. האם בזמן הזה גם כן שייך לא תסור?
3. דין לא תסור בעינייני מחשבה ובמילי דעלמא.

משמעות של טעות: אמנם מסוף דברי הרמב”ן נראה שלא תתכן טעות, אבל מרישא של דבריו מוכח שיכולה להיות טעות ואנו צריכים לעשות כטעותן.

וכתב החינוך במצוה תצ”ו:

ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה אמרו זכרונם לברכה [ספרי כאן] לא תסור ממנו ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא תסור ממצותם, כלומר שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים אין ראוי לנו לחלוק עליהם אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם והפסד האומה לגמרי. ומפני ענינים אלה נמסרה כוונת התורה אל חכמי ישראל, ונצטוו גם כן שיהיו לעולם כת מועטת מן החכמים כפופה לכת המרובין מן השורש הזה, וכמו שכתבתי שם במצות להטות אחרי רבים”.

וע’ בדרשות הר”ן דרוש אחד עשר “שופטים ושוטרים” עמ’ קצט אחר שאמר שצריך לשמוע לבית הדין הגדול אפילו ברור לנו שהם טועים, ואפילו אם ברור לנו שהם טועים על פי נביא ועל פי בת קול, אעפ”כ צריך לשמוע לבית הדין. וכתב הרן שיש מקום עיון: שזה מובן לפי הסוברים שאין טעם למצות, ואין טעם למאכלות אסורות וכדו’ וטומאה וטהרה. לדעה זו יתכן להבין מדוע לשמוע לבית הדין הגדול אפילו ודאי טועים. אבל הרי אנו סוברים שיש טעם למצות, ואם כן מאכלות אסורות, למשל, מזיקים לנפש. ואם כן מדוע נשמע לבית הדין להתיר דבר כשנביא אומר לנו שהם טועים? וע’ תירוצו שאכן יש יוצאים מן הכלל, כפי שבטבע האדם שצריך לאכול הרי זה טבע נחוץ אבל יכול להביא גם נזק, גם דרכי התורה בדרך כלל הם לטובתנו אבל יש יוצאים מן הכלל.

אבל הרי ברור שב”ד יכולים לטעות שהרי זו המשנה הראשונה במסכת הוריות, אם הורו בית דין לעבור על אחחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם וכו’ הרי זה פטור מפני שתלה בבית דין. וכשהקהל או רובו עשה הרי מביאים פר העלם דבר.

אלא שאף שלכאורה מתוך הדברים הנ”ל עולה שצריך לשמוע לבית הדין אף אם הם טועים, מירושלמי לא משמע כך משום שדרשת הירושלמי בהוריות לכאורה היא הפוכה מדרשת הספרי שהביא הרמב”ן על התורה, שדורש אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל כו’:

“כהדא דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם ת”ל ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל”.

ודברים הנ”ל של ירושלמי הביא גם התוס’ רא”ש הנדפס על הדף בהוריות שם. וזה מסתבר שהרי הירושלמי הנ”ל מיירי על משנה זו עצמה. וכתב הירושלמי שאם אומרים על ימין שהוא שמאל שלא לשמוע להם.אם כן ע”כ שאין סתירה, ותשובת השאלה מתי אסור לשמוע כתב הרמב”ן בשורש הראשון לספר המצות. שהזקן הממרא צריך לשאול קודם את בית הדין, ואם שבשו סברתו וכו’ אסור לעשות כפי שחושב עיי”ש.

וז”ל הרמב”ן:

***

דברי הקדמת קצות החושן:

****

בזמן הזה:

לשון החינוך מצוה תצו:

“משרשי המצוה לפי שדעות בני האדם חלוקין זה מזה לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, ויודע אדון הכל ברוך הוא שאילו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות, ותעשה התורה ככמה תורות, וכענין שכתבתי במצות אחרי רבים להטות בכסף תלוה בסימן ס”ז ]מצוה ע”ה[, על כן אלהינו שהוא אדון כל החכמות השלים תורתנו תורת אמת עם המצוה הזאת שצונו להתנהג בה על פי הפירוש האמתי המקובל לחכמינו הקדמונים עליהם השלום. ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם ושתו מים מספריהם ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מליהם ופליאות דעותיהם, ועם ההסכמה הזאת נכוין אל דרך האמת בידיעת התורה, וזולת זה אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו לא נצלח לכל. ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה אמרו זכרונם לברכה [ספרי כאן] לא תסור ממנו ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא תסור ממצותם, כלומר שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים אין ראוי לנו לחלוק עליהם אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם והפסד האומה לגמרי. ומפני ענינים אלה נמסרה כוונת התורה אל חכמי ישראל, ונצטוו גם כן שיהיו לעולם כת מועטת מן החכמים כפופה לכת המרובין מן השורש הזה, וכמו שכתבתי שם במצות להטות אחרי רבים”.

אלא שע”כ אין כוונת החינוך שבכל זמן אכן יש שהרי בסוף המצוה מביא החינוך את מחלוקת הרמב”ם והראב”ד אם לא תסור כולל רק דברים שנלמדים בי”ג מידות כדעת הרמב”ן או שכולל גם גזירות תקנות ומנהגות כדעת הרמב”ם שהרי בסוף המצוה שם כתב החינוך כדעת הרמב”ן שלא תסור יש רק לגבי בית דין הגדול וכדעת הרמב”ן ולא כרמב”ם אף שהחינוך בדרך כלל נוקט את דעת הרמב”ם שיש לא תסור רק לגבי דברים שלמדו בי”ג מידות ולא לגבי גזירות תקנות ומנהגות:

“ונוהגת מצוה זו לענין זקן ממרא בזמן הבית, ולענין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו נוהגת בכל מקום וככל זמן בזכרים ונקבות: ועובר על זה ופורץ גדר בדבר אחד מכל מה שלמדונו רבותינו בפירוש התורה כגון באחת משלש עשרה מדות או בדבר שהוא אסור מהלכה למשה מסיני וכענין שכתבנו בסמוך, עבר על לאו זה מלבד שביטל עשה שבו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שניתן לאזהרת מיתת בית דין בזקן ממרא וכמו שכתבנו”

הרי שהחינוך פסק כרמב”ן ולא כדרכו שפוסק כמו הרמב”ם ולכן כתב שיש לא תסור רק בדברים שנדרשים בי”ג מידות.

וצ”ל שכוונת החינוך לדברים שיש בהם הסכמה כללית, וע’ שעור על לא תסור.

לא תסור בעיני מחשבה:

בבבלי סנהדרין פ”ז ע”א הדרשה היא: “כי יפלא ממך דבר-זו הלכה” אבל בירושלמי פי”א ה”ג בסנהדרין מובא “דבר, – זו אגדה”. אבל ידועים דברי הרמב”ם בכמה מקומות שאין בזה פסק (פהמ”ש סוטה פ”ג מ”ג: “וכבר אמרתי לך לא פעם שאם נחלקו חכמים באיזה השקפה ודעה שאין תכליתה מעשה מן המעשים הרי אין לומר שם הלכה כפלוני”. מסכת שבועות פ”א מ”ד, בספר המצוות ל”ת קלג). וכ”כ הרב קוק במאמר מיוחד על הרמב”ם, מאמרי ראי”ה עמוד ,105 שצריך לעסוק בדעות השונות במחשבה כמו בהלכה, אף בדעות שנדחו כמו שעוסקים בהלכה בדעות שלא נתקבלו להלכה.

“וההכרעה בזה היא נתנה לפי המצב הנפשי ותפיסת הציורים הרוחניים של כל אחד לפי תכונו והכל לפי מה שהוא אדם”.

וראה שם ההסבר לזה. א”כ גם לפי דברי הרב קוק אין מקום להכרעה חתוכה בענינים אלו. ולדוגמא אם אחד מרגיש יותר כהבנת מידת הבטחון של החזו”א, או של חובת הלבבות, או מהלך הרמב”ן באיוב, הרי לא שייכת הלכה בענין זה וכל אחד יקח את המועיל ליראת שמים שלו.

ובספר חובות הלבבות – הקדמה מפורש שאין לא תסור לגבי הדברים הללו:

ממה שאמר הכתוב (דברים יז ח): כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך – ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך. וכשאתה משתכל במה שכולל הפסוק הראשון מעניני הדינין, תמצאם דברים שצריכים לפרוט אותם ולחלקם ולדקדק בהם בדרך הקבלה, לא בדרך אותות השכל. הלא תראה, שלא הזכיר בכללם ענין מן הענינים, אשר יושגו מצד השכל, כי לא אמר כשתסתפק בענין הייחוד איך הוא, או בשמות הבורא ובמידותיו, ובשורש משרשי הדת, כעבודת המקום, ובטוח עליו והיכנע לפניו, וייחד המעשה לשמו, ולברר המעשים הטובים מפגעי ההפסד, ועניני התשובה מן העבירות, ולירא ממנו, ולאהבה אותו, ולהתבושש מפניו, ולחשוב עם הנפש בעבור שמו, והדומה לזה ממה שיגיע אליו האדם בדרך השכל וההכרה, שתאמין בהם על ידי חכמי התורה והסמך, ותסמוך על דברי קבלתם בלבד. אבל אמר, שתשוב אל דעתך ותשמש בשכלך במה שידומה לזה, אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה, שהיא כוללת כל מצוות התורה ושרשיהן ופרקיהן. ותחקור עליו בשכלך ותבונתך ושיקול דעתך, עד שתתברר לך האמת וידחה השקר, כדכתיב (דברים ד לט): וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלהים וכן אומר במה (בכל מה) שנוכל לעמוד על ברורו מדרך השכל, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יבמות ז א): כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. מפני שדעת ענין הייחוד כענף מן הדברים שיובנו בדרך השכל, וכיון (ומה) שיתחייב בו – יתחייב בכולם:

וכתב הרב קוק על זה, אגרות ראיה חלק א’ עמ’ קכד:

ונראה לע”ד, דיסוד הדבר תלוי בחילוק שבין בבלי וירושלמי בסוגיא דזקן ממרא בסנהדרין, בפירוש “דבר” האמור בפרשה, דהבבלי מפרש “זו הלכה” וירושלמי מפרש “זו אגדה”. דבהקדמה לחוה”ל כתב, דעניני הדעות לא נזכרו במקרא “וכי יפלא”, וזה ראי’ דאין זה שייך לחכמי הסמך והמסורת כ”א אפשר לברר ע”פ השכל, וכמה מהגאונים אמרו ע”פ זה שאין האגדות כ”כ מיוסדות להלכתא; אבל היו מהם, כפי הנראה מתשובת רב האי גאון בעניני החכמות, שהיו מחזיקים לעיקר ג”כ עניני ההגדות. והחילוק הוא פשוט, דסדר-לימוד שהוא נסמך על שרשי הנבואה וסעיפיה, ההלכות עם האגדות מתאחדות על ידו, ויש עניני קבלה ומסורת בדעות כמו במעשים, וזאת היא דעת הירושלמי שלא כד’ חוה”ל, אבל בסדר לימוד שבחו”ל, שאינה ראויה לנבואה וממילא אין ענפי רוה”ק מתלכדים עם ההלכה ונתוחיה, הדעות הנן רק מה שאפשר להוציא מתוך השכל ההגיוני, ואין לעניני האגדות שייכות להלכה ולא שייך עליהם לא-תסור, וזה החילוק טבע את חותם ההבדל בין בבלי לירושלמי.

ולגבי מילי דעלמא יש להביא מה שכתב בעל התניא אגרת הקדש כב:

“אהוביי אחיי ורעיי מאהבה מסותרת תוכחת מגולה לכו נא ונוכחה זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור ההיתה כזאת מימות עולם ואיה איפוא מצאתם מנהג זה מאחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אניס להו ונהירין להון שבילין דרקיע כ”א לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה’ על דבר האתונות שנאבדו לאביו כי באמת כל עניני אדם לבד מדברי תורה וי”ש אינם מושגים רק בנבואה ולא לחכמים לחם כמארז”ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ושבעה דברים מכוסים וכו’ אין אדם יודע במה משתכר וכו’ ומלכות בית דוד מתי תחזור כו’ הנה השוו זה לזה ומ”ש בישעיה יועץ וחכם חרשים וכן משארז”ל ונהנין ממנו עצה ותושיה היינו בד”ת הנקרא תושיה כמארז”ל יעץ זה שיודע לעבר שנים ולקבעו חדשים וכ’ שסוד העיבור קרוי עצה וסוד בלשון תורה כדאיתא בסנהדדרין דף פ”ז ע”ש בפרש”י”.