אמור

ב"ה

רמב"ן פרשת אמור, פרק כד פסוק י':

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:

ספרא כאן:

"ויצא בן אשה ישראלית" – מנין יצא? מבית דינו של משה, שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמר להם: מבנות דן אני. אמרו לו: הכתוב אומר: "איש על דגלו באֹתֹת לבית אבֹתם יחנו בני ישראל" (במדבר ב, ב). נכנס לבית דינו של משה, ויצא מחוייב, ועמד וגידף… "בתוך בני ישראל" – מלמד שנתגייר .

מובא בתורת כהנים כאן, שבן המצרי נתגייר ולכן נקרא בן הישראלית. אולם לכאורה קשה הרי הוא בן ישראלית, ובאומות שהתערבו בישראל – הלך אחר האם, והיא הייתה ישראלית?

"הלכתא. גוי ועבד הבא על בת ישראל, בין בפנויה בין באשת איש, הולד כשר" (יבמות מ"ה ע"ב).^[1]

משנה קידושין ג,יב:

כל מקום שיש קידושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר. ואיזו זו? זו כהנת, לויה וישראלית שנִשאו לכהן וללוי ולישראל… וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין, הולד כמותה, ואיזה זה? זה ולד שפחה ונוכרית .

לכן כותב הרמב"ן כאן:

וטעם בן הישראלית ואיש הישראלי – להורות כי העו"ג הבא על בת ישראל הולד אינו ישראלי. ואע"פ שפסקנו בגמרא (יבמות מה א) דעו"ג הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש, הרי אמרו מזהמין את הולד שהוא פגום לכהונה, וכל שכן שאינו ישראלי בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ, כי "לשמות מטות אבותם" כתוב בהן (במדבר כו נה).

ומה שאמר בת"כ (פרשה יד א) בתוך בני ישראל, מלמד שנתגייר, אינו שיצטרך בגירות, אלא ככל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה (כריתות ט א), אבל נתכוונו לומר שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל. וזה טעם "בתוך בני ישראל", שהיה עמהם ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי. וכן מה שאמרו בת"כ (שם) אע"פ שלא היו ממזרים באותה שעה הוא היה כממזר, כדברי יחיד היא שנויה, והלכה הולד כשר:

והצרפתים אומרים כי טעם הגרות מפני שהיה קודם מתן תורה, והיה משפטו לילך אחר הזכר ממה שאמרו (יבמות עח ב) באומות הלך אחר הזכר, וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו, אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול. ואין דעתי כך, כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ובגוים לא יתחשבו, וכמו שאמר בעשו (קידושין יח א) ודילמא ישראל מומר שאני. וק"ו הדבר, אם לאחר מתן תורה שהכותי הבא על בת אברהם מחייבי לאוין ואין לו בה קידושין היא מקוה טהורה לאומות להכשיר את ולדה להיות כמוה, לא כל שכן קודם התורה שתהא מטהרת ולדה להיות כמוה לחייבו במילה כזרעו של אברהם ויהיה מכלל בני ישראל:

מחלוקת הרמב"ן והצרפתים היא האם בני ישראל בזמן האבות נקראו ישראל. לרמב"ן היו ישראל מעת שבא אברהם בברית. ולדעת הצרפתים קודם מתן תורה לא היו ישראל והיה משפטם לילך אחר הזכר.

וכבר אמרנו בשעור, שלדעת הרמב"ן צריך לומר שמהות הגירות בזמן מתן תורה לא היה כדי להפוך אותם לישראל אלא זה היה התחייבות במצות. מה שאין כן לדעת הצרפתים ענין מתן תורה היה כדי להכניסם בברית ישראל.

וכן נפ"מ נוספת, לאותן מצות שכבר היו בזמן האבות, כמו מילה וגיד הנשה, האם החיוב שלנו כיום הוא בגלל הציווי של מילה לאברהם אבינו וגיד הנשה ליעקב?

כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ט הלכה א'):

על ששה דברים נצטווה אדם הראשון… וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות, עד שבא משה רבנו ונשלמה תורה על ידו". מדברי הרמב"ם עולה שאכן אנו מצווים במילה מאברהם אבינו ועל גיד הנשה בגלל הצווי ליעקב. וכן כתב הכוזרי (מאמר א' קטע פג): "בעת ההיא היו לעם רק מצוות מועטות מורשה מיחידי הסגולה בזרע אדם ונח, ומשה לא בטל את המצוות האלה ולא התירן כי אם הוסיף עליהן בדרך

אבל בפרוש המשניות לרמב"ם על מסכת חולין פרק שביעי, על המשנה העוסקת באיסור גיד הנשה: "נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה ר' יהודה אומר אף בטמאה אמר ר' יהודה והלא על בני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם, אמרו לו מסיני נאסר אלא שנכתב במקומו". כתב הרמב"ם:

ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות.

וצריך לומר לפי זה שמה שכתב בהלכות מלכים, היינו שלמעשה היו מצוות לפני מתן תורה ונוספו. אבל עצם החיוב שלנו כיום הוא בגלל מתן תורה ולא קודם.

מכל מקום, האפשרות לומר שאנו חייבים מזמן האבות, כמובן תלויה האם בכלל מזמן האבות היינו ישראל, ולשיטת הצרפתים ודאי שהרמב"ם צודק שלא יתכן שהחיוב שלנו בגיד הנשה ומילה יהיה מקודם מן תורה, שהרי קודם מתן תורה לא היה גדר של ישראל.

ויש לומר ששתי המחלוקת תלויות זו בזו: לדעת הרמב"ן שמעת שבא אברהם בברית היה ישראל, אם כן אכן יש לומר שחיוב המצות הוא מזמן האבות. אבל לדעת בעלי התוספות הצרפתים, שקודם מתן תורה היו בני נח, חיוב המצות כולם הוא רק מזמן מתן תורה וכפי שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות.

וכן ר' יוסף ענגיל, בספר בית האוצר בכלל א' תולה שאלה זו, האם אנו מצווים במצות אלו מזמן האבות או מזמן מתן תורה, בשאלה שדנו עליה האחרונים האם האבות יצאו מגדר בני נח או שגם האבות נקראים בני נח.

וע' בפרשת דרכים דרוש א' שהאריך בזה, והוכיח ממה שאברהם קנה את ארץ ישראל בהליכה, היינו בחזקה. והרי כתב הרמב"ם בהלכות מכירה ובהלכות זכיה ומתנה שעכו"ם לא קונים בחזקה. ע"כ שהיה להם גדר של ישראל.

וכך מסביר הרא"ם את הפסוק ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם, ואומר המדרש, מה אמר, ר' מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון, ר' מאיר אומר חשודים הן בניך על אבר מן החי, ר' שמעון אומר תולין הן עיניהן בבנות הארץ, רבי יהודה אומר מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים. ולכאורה איך אכלו השבטים אבר מן החי הרי זו ממצות בני נח. ותירץ שאכלו מפרכסת, וס"ל לשבטים דהאבות יצאו מכלל בני נח גם להקל ויוסף היה סובר דרק להחמיר יצאו ועל כן מפרכסת אסורה להם דל"נ רק המיתה מתרת לא השחיטה. וע' בית האוצר מערכת א' סימן יא.

וכן במשך חכמה על הפסוק "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" כתב ר' מאיר שמחה:

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה – ולא נקראו בנ"י עד סיני כו' לאחר מעשה גה"נ (חולין ק"א.), לזה מרמז הקרא מגיד דבריו ליעקב (תהלים קמז) והכתיב דברו והיינו דבר אחד גיד הנשה שנוהג לדורות ואז נקרא יעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי אף שקודם מתן תורה נאסרו מ"מ דוקא בני יעקב ולא מאומה אחרת וכמו שכתבו תוס' פסחים (דף כ"ב ד"ה ור"ש) יעו"ש ודו"ק. ד"ה ור"ש) יעו"ש ודו"ק.

ועוד יש לומר בעקבות מחלוקת זו, שלדעת הרמב"ם לא רק שקודם מתן תורה לא התחייבו במצות אלא שכיון שחיוב המצות הוא ממתן תורה, זה מה שגורם לשם ישראל. שם ישראל פירושו חיוב במצות. זוהי ההגדרה של יהודי: מי שחייב במצות. ועל פי זה אפשר להבין את דברי הרס"ג והרמב"ם, כתב הרמב"ם במורה נבוכים חלק שני פרק כט:

"…'כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם', כי פעמים ישאר הזרע ולא ישאר השם, כמו שתמצא אומות רבות אין ספק שהם מזרע פרס או יון אלא שלא יודעו בשם מיוחד אבל כללה אותם אומה אחרת, וזה ג"כ אצלי הערה על נצחות התורה אשר בעבורה יש לנו שם מיוחד.

לדעת הרמב"ם כיון ששם ישראל תלוי במחוייבות למצוות, וללא מחוייבות זו אין לנו שם מיוחד. לכן אם ישנה הבטחה שיעמוד שם ישראל לעולם, הרי זו הבטחה על נצחיות התורה. מקור דברי הרמב"ם הם בספר אמונות ודעות לרס"ג (מאמר שלישי אות ז'):

…ראיתי להסמיך לדברים הללו דברים בענין בטול התורה כי זה מקומו ואומר, קבלו בני ישראל קבלה מוסכמת שמצוות התורה אמרו להם הנביאים עליהם שאינם בטלים, ואמרו כי שמענו את זה בדברים מפורשים שמסתלק בהם כל טעות וכל הסבר. וכאשר בדקתי בספרים מצאתי מה שמוכיח על כך, ראשונה שהרבה מן המצוות כתוב בהן ברית עולם. וכתוב בכם לדורותיכם, וכן לפי שאמרה התורה, תורה צוה לנו משה מורשה, ועוד לפי שאומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה, וכיון שאמר הבורא שהאומה תעמוד כימי השמים והארץ הרי בהכרח שתורותיה עומדות כימי השמים והארץ והוא אומר "כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חוקת ירח כוכבים לאור לילה רגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו אם ימשו החקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים."

מה שמעסיק את הרס"ג הוא הוכחה לנצחיות התורה. ולכן כתב רס"ג ש"אומתנו אינה אומה אלא בתורותיה" היינו, רק החיוב במצוות הוא הופך את בני ישראל לאומה. וכיון שישנה הבטחה לקיום האומה כימי השמים והארץ, הרי שהחיוב בתורה קיים כימי השמים על הארץ. לכן לפי הגדרת הרס"ג והרמב"ם יהודי הינו מי שמצווה בתורה. עצם היותו מצווה בתורה עושה אותו ליהודי גם אם אינו מקיים אותה, אלא שאם אינו מקים אותה יצטרך לעמוד בדין, בבית דין של מטה או בית דין של מעלה. לא כן הגוי, גם אם יקיים את כל התורה על כל מצוותיה לא יהפוך להיות יהודי משום שאיננו מצווה. גוי המקיים מצוות יכול להיות רק גר תושב ואין בו שום מעשה גרות אלא קבלת שבע מצוות. ואפילו לדעת התנאים )עבודה זרה דף סד ע"ב( שגר תושב חייב בכל המצוות פרט לאכילת נבלות, מדובר שם שקיבל עליו לקיים כל מצוות האמורות בתורה. מה שאין כן בגר צדק שאמנם מקבל על עצמו מצוות אבל מעשה הגרות נעשה על ידי שלשה דברים: מילה, טבילה וקרבן ובהם נכנס בכלל ישראל.

לדברים אלו ישנה משמעות שונה לחלוטין ממה שמקובל לייחס להם. בדרך כלל מבינים שרב סעדיה גאון רוצה לומר: אין אומתנו אומר אלא אם כן היא שומרת את התורה ומקיימת את מצוותיה. ואם, חס ושלום, יהודי איננו מקים את התורה, או עם ישראל אינו מקיים את התורה, חדלה להיות אומה ישראלית. אלא שלכך לא התכוון רס"ג כלל. יהודי הינו יהודי ועם ישראל הינו עם ישראל, גם כשאין התורה מתקיימת על ידם. לדעת הרס"ג והרמב"ם מה שעושה את בני ישראל לאומה מיוחדת היא העובדה שהם מצווים לקיים את התורה על מצוותיה. ואילו היינו מניחים אפשרות של "ביטול תורה" כלשון רס"ג, כלומר שתורה זו הנתונה לנו מפי הגבורה לא תהיה תקפה יותר ולא תחייב את בני ישראל, הם יחדלו להיות אומה ישראלית.

על פרשת המקלל מהרב דב לבנון:

http://www.yeshiva.org.il/midrash/doc/doc22/me_kalel.doc

http://yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=2266

גירות לפי הנ"ל דף פרשת שבוע משרד המשפטים:

http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/8A81F644-6FA9-48C4-B9CA-AF3DCE023785/5811/72.rtf

1. כתב הרב ויינברג בעל שרידי אש: "לפי דיני התורה, הולך הולד אחרי האם. אין אנו יודעים טעמי התורה. יש אומרים שהוא טעם ביולוגי ביצירת הולד ותכונתו הגופנית והנפשית, ויש אומרים שיש בזה טעם מוסרי, שכן האם והשפעתה התמידית מכריעה בחינוך הבנים… ואחרים רואים את הטעם בוודאות הבלתי-מפוקפקת בהשתייכות הילד הנולד לאמו. אבל יהיו הטעמים איך שיהיו, כאן מכריע לא היסוד הראציונלי של החקירה המדעית, אלא היסוד הדתי שהוא היה הגורם המכריע בעיצוב דמות האומה ובעיצוב המשפחה העברית… ." חוות דעת של הרב וינברג לממשלת ישראל, שפורסמה בקובץ מיהו יהודי, ירושלים תשי"ט, עמ' 73. ראה:

   http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/8A81F644-6FA9-48C4-B9CA-AF3DCE023785/5811/72.rtf ↑