ב"ה
פרשת קדושים
ויקרא פרק יט:
(א) וַיְדַבֵּר ד’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ד’ אֱלֹהֵיכֶם: (ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ד’ אֱלֹהֵיכֶם:
וכתב רש"י:
קדשים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם, (ויקרא כא ז – ח) ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו (ויקרא כא טו) קדושים יהיו אשה זונה וחללה וגו' (ויקרא כא ו – ז):
רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק ב
קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם, פרושים תהיו. וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג), והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים:
ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים:
והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו:
באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים:
וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה. וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות, ועוד אפרש זה (להלן כג כד) בע"ה:
וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם – לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים. והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות (שמות כ ב):
הרמב"ן מוכיח מפרשת שמיני שגם שם במכילתא כתוב (שמיני פרק יב ג): "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים" הרי שפרוש יכול להיות גם ממאכלות אסורות.
יסוד דברי הרמב"ן הם שאין לטעון על דברים שלא נאמרו שאין בהם חובה, משום שאם הדברים יסודם במוסר הטבעי, יש חיוב לעשותם. וכן כתב הר"ן גאון בפתיחת הש"ס: "כל המצות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא הכל מתחייבים בהם מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו לדורים דורים.
הרמב"ן כאן מזכיר את המקבילה של "קדושים תהיו", וזה: "ועשית הישר והטוב", וציין למה שכתב שם ברמב"ן דברים פרק ו פסוק יח:
ועשית הישר והטוב בעיני ה' – על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען ייטב לך – הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר:
וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר:
כלומר, ענין קדושים תהיו הוא פרישות שבין אדם למקום, ואילו "ועשית הישר והטוב" הוא בדברים שבין אדם לחברו. אלא שדוקא בהמשך פרשת קדושים רוב המצות הן מצות שבין אדם לחברו. לפי רש"י הפסוק מוסב על הפרשה הקודמת, אחרי מות, שבה יש את פרשת עריות, ואילו לרמב"ן מצוה זו עומדת בפני עצמה.
וע' מסילת ישרים פרק יג שהבין את ענין הפרישות כתחבולה לאדם למען הנצל מיצרו, כדי שבעודנו רחוק ממנה ישאיר עצמו רחוק, ולא ימשך אל האיסור. כלומר הכל מחשש שיגיע לאיסור.
אבל מצאנו בספרי המוסר גם יותר מכך:
הרמב"ם נקט את פשט הפסוק שלא קאי על פרישות, אלא על כל התורה ולכן כתב שקדושים תהיו לא נמנית במנין המצוות משום שאין למנות ציוויים כוללים כמו "את חוקותי תשמורו", ראה דבריו בשורש ד' של ספר המצוות:
וכבר טעו בשרש הזה גם כן עד שמנו קדושים תהיו (קדושים יט) מצוה מכלל מצות עשה. ולא ידעו כי אמרו קדושים תהיו, והתקדשתם והייתם קדושים (שם כ וסוף שמיני), הם צוויין לקיים כל התורה. כאילו יאמר היה קדוש בהיותך עושה כל מה שצויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ולשון ספרא קדושים תהיו פרושים תהיו. רוצה לומר הבדלו מן הדברים המגונים כלם שהזהרתי אתכם מהם. ובמכלתא (דכספא) אמרו ואנשי קדש תהיון לי איסי בן יהודה אומר כשהקדוש ברוך הוא מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה. רוצה לומר כי זה הצווי אינו צווי עומד בעצמו אבל הוא נמשך אחר מצוה שנצטוו בה ומקיים הצווי ההוא יקרא קדוש. ואין הפרש בין אמרו קדושים תהיו או אילו אמר עשו מצותי. התראה שנאמר שזה מצות עשה מחוברת אל המצות הרמוז אליהם שנצטוינו לעשותם כן לא נאמר בקדושים תהיו והדומים לו שהוא מצוה כי לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו. ולשון ספרי (ס"פ שלח) והייתם קדושים זו קדושת מצות.
כיוצא בזה כתב הרמב"ן על הפסוק "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו" כותב הרמב"ן (שמות פרק טו פסוק כה):
ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא "חק", כענין הטריפני לחם חקי (משלי ל ח), חקות שמים וארץ (ירמיה לג כה), ויקרא "משפט" בהיותו משוער כהוגן, וכן כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים (ש"א כז יא), כמשפט הראשון אשר היית משקהו (בראשית מ יג), וארמון על משפטו ישב (ירמיה ל יח), על מדתו. או שייסרם בחקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכענין שצוה בתורה (דברים כג י) כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע:
וכן ביהושע נאמר ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם (יהושע כד כה), אינם חקי התורה והמשפטים, אבל הנהגות ויישוב המדינות, כגון תנאים שהתנה יהושע שהזכירו חכמים (ב"ק פ ב), וכיוצא בהם.
(לשון הרב ליכנשטיין לגבי עשית לפנים משורת הדין): אמנם, באשר לדרגת החיוב נחלקו ראשונים בדעותיהם. שמא המחמיר שבהם היה ר' יצחק מקורביל אחד מבעלי התוספות. בחיבורו "ספר מצוות קטן", (אחד מן הקבצים המרובים מימי הביניים שסיכמו ומנו את המצוות), הוא מונה: "לעשות לפנים משורת הדין דכתוב: 'אשר יעשון'" כאחת מתרי"ג מצוות, ומוסיף לראיה את הגמרא בבבא מציעא, ל ע"ב. הרמב"ן לא הרחיק לכת עד כדי כך, שכן אינו מונה את לפנים משורת הדין כמצווה בפני עצמה, המחייבת כשופר או כתפילין. עם זאת הוא מעמיד אותה בברור כחובה נורמטיבית המוטלת על כל יהודי במסגרת חובתו היסודית. אין ספק, כי לזה שלא יעשה את "הישר והטוב" יחשב הדבר כאילו אטום הוא למנגינה השמימית. קימת נבלה שהיא אמנם ברשות התורה – אך זאת היא נבלה.
אולם נראה שהרמב"ם מעמיד את לפנים משורת הדין בהקשר מעודן יותר. לאחר שהוא מתאר את שביל הזהב בפרק הפותח של "הלכות דעות", הוא מסכם: "ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד. וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות. יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון. וזהו לפנים משורת הדין. ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנא' והלכת בדרכיו". על פי דעה זו נראה כאילו התנהגות לפנים משורת הדין מוצגת כאידיאל אצילי ולא עממי; הריהו מבטא מישור נעלה, שהשגתו היא אות לרום מעלתו של אותו אדם, אלא שאין לתת דופי בזה שאינו מתרומם לאותו האידיאל. הבנה זו שונה, כמובן, תכלית שינוי מתפיסת הרמב"ן. ניתן לבאר, שבניגוד לנכתב קודם, נלמד מכאן שלשיטת הרמב"ם אין לפנים משורת הדין אלא אופציה בלבד; מעין מוסר עילאי ולאו דווקא חובה, במובנה המדויק[1].
יש לדון על ההקבלה בין קדושים תהיו לבין כופין על מידת סדום גם בהקשר של ענין הכפיה. האם כופים לעשות הטוב והישר. הגמרא בבא מציעא דף פג ע"א מביאה לפחות מקרה אחד שבו אמנם נעשה הדבר: היא מספרת מעשה בכמה סבלים שהיו עובדים אצל רבה בר הונא ואגב עבודתם שברו חבית יין. היות ונראה היה בעליל שהתרשלו במקצת במלאכתם, על פי הדין היו אחראים הם לנזק; וכיון שלא מילאו כראוי את המוטל עליהם, אף לא היו זכאים לקבל תשלום. כערובה להשבת הנזק החזיק רבה בבגדיהם, שכנראה נשארו ברשותו, ואז:
"אתו אמרו לרב אמר ליה הב להו גלימייהו אמר ליה דינא הכי אמר ליה אין למען תלד בדרך טובים יהיב להו גלימייהו אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי אמר ליה זיל הב אגרייהו א"ל דינא הכי אמר ליה אין וארחות צדיקים תשמר".
ועיין אורות התשובה קטעים ט-יא, בענין אכילה במחשבה פסולה.
לרמב"ם אם מכבדים אדם במאכל שתאב לו אין בזה פסול כל זמן שאינו רודף. אבל לפי דברי הרב באורות התשובה יש פסול כשאינו אוכל לשם כוונת קדושה. לעומת זה הקטעים באורות הקדש ח"ג עמודים רצ"ב-ה מדברים על אכילה לשם העלאת ניצוצות ראה שם.
ובספר שערי תשובה לרבינו יונה שער א העיקר התשיעי אות ל' כתב:
שבירת התאוה הגשמית. ישיב אל לבו כי התאוה עוללה לנפשו לחטוא ולמשוך העון בחבלי השוא, ויעשה גדר לשמור את דרך התשובה, יפרוש מן התענוגים, ולא ימשך אחר תאותו גם בדברים המותרים, ויתנהג בדרכי הפרישות ולא יאכל רק לשובע נפשו וקיום גופו, כענין שנאמר (משלי יג, כה): צדיק אוכל לשובע נפשו, ואל יגש אל אשה רק לקיים מצות פריה ורביה או למצות עונה, כי כל זמן שהאדם הולך אחרי התאוה, נמשך אחרי תולדות החומר, וירחק מדרך הנפש המשכלת, ואז יתגבר יצרו עליו, כענין שנאמר (דברים לב, טו): וישמן ישורון ויבעט. ונאמר (שם ח, יב – יד): פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך, ונאמר (משלי ל, ט): פן אשבע וכחשתי. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה נב ב) אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע.
וכבר ברמב"ם הלכות תשובה פרק ז' הלכה ג' כתב:
אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן מן הכל צריך לחזור בתשובה, ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם, וכן הוא אומר יעזוב רשע וגו'.
לדעת הרמב"ן התורה לא מונה מצוות שאינן שוות לכל נפש אלא לכל אחד לפי הרמה שלו.
על פי הרמב"ן נוכל להבין דבר שהרבה מפרשים נתקשו בו, מדוע לא כתוב בתורה שאסור להתגאות. הסמ"ג כתב שבעת שמנה את המצוות בספרו, הזכירו לו בחלום שלא ישכח למנות מצווה זו. היכן נאמר בתורה לא להתגאות? כתוב: "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך", וע"י גאווה שוכחים כמו שכתוב: "ורם לבבך ושכחת". זהו מקורו של הסמ"ג, אך כל מוני המצוות לא מנו מצווה זו. נראה שהסיבה לזה היא שאם היתה התורה כותבת בפירוש שאסור להתגאות, אסור לכעוס וכד', זה היה הופך למצווה מפורטת כמו אכילת נבילה וכד', אבל התורה לא כתבה את זה בתור מצווה מפורטת. ממילא זה נכלל ב"קדושים תהיו", לא להיות בעלי מידות מגונות. התורה משבחת את משה רבנו. כפי שמציינת ש"האיש משה עניו" וממילא אנו מבינים ש"קדושים תהיו" כולל ענווה, אבל מכיוון שזה לא מפורט, אז לא הכל שווה. לא כל אדם נידון באותה דרגה, לא כל מצב הוא אותו הדבר. יש מצבים מסויימים שבהם אדם צריך להתנהג במידה זו, זו הסיבה לכך שהדברים לא נכתבו בצורה מפורטת. כמו-כן הדברים נכונים לגבי המצווה של כעס. התורה מזכירה בכל מיני מקומות, שמשה רבנו כעס ובא לכלל טעות. "ויקצוף משה על אנשי החיל" גרם לזה שהוא שכח את ההלכות, ואלעזר בן אהרון אמר את הלכות הגעלת כלים במקומו.
גם כאן משום שבמידות אין הגדרות מדוייקות לא נכתבו על-כך מצוות פרטיות אלא הכל נכלל ב"קדושים תהיו".
דברי נחמה לייבוביץ על קדושים:
http://www.jafi.org.il/education/torani/hebgilion/kedoshim.html
נספח:
אורות הקודש ח"ג יא:
מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רחבו ועמקו, ואת יראת דבר ד' ותמצית הטהור של האמונה הפשוטה, וכל מדותיה ברוחב ובעומק, ועל גבי שתי הסגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות. אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה.