בא

ב”ה

פרשת בא

פרשת החודש הזה לכם:

רמב”ן שמות פרק יב פסוק ב

וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו’ (שם כט א), וכן כלם:

וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב) וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז) בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו:

וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר”ה א ב, ב”ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד – טו) ולא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש”י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:

מצות מנין ימי השבוע מבואר ברמב”ן פרשת יתרו כ, ח: בביאור מצות זכור את יום השבת:

ובמכילתא (כאן) רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא, וכך פירש ר”א. ואומר אני שזהו מדרשו של שמאי הזקן (במכילתא דרשב”י) שפירש מצות זכור עד שלא תבא, כלומר שלא נשכחהו בשום פנים, אבל הזכירו בברייתא (בביצה טז ב) עוד מדת חסידותו שהיה הוא מזכירו גם במאכליו ואוכל לכבוד שבת כל ימי חייו, והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי, אבל היתה בו מדה אחרת במאכלים מפני שכל מעשיו היו לשם שמים, והיה בוטח בה’ שיזמין לו לשבת מנה יפה מכל הימים:

אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו בזכרון, כענין וקדשתם את שנת החמשים שנה (ויקרא כה י), שהוא טעון קדוש ב”ד לומר ביובל מקודש מקודש, אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו.

רמב”ן שמות פרק כ פסוק ז

ומשם תלמוד שהמצוה הזאת למדה ממלת “לקדשו”, אבל זכור את יום השבת מצוה לזכרו תמיד בכל יום, כמו שפירשנו, אלא שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ”ח מצות שנצטווינו. ודע זה:

בסוף דבריו מדגיש הרמב”ן מדוע אין שתי מצות עשה, גם למנות לשבת וגם לקדש את יום השבת, משום שכל זה מצוה של זכירה.

אבל צריך עיון מה ההבדל בין קריאת שמע של שחרית ושל ערבית שלרמב”ן אלו שתי מצות שונות. וצ”ל שכאן שתי המצות יש להם מטרה אחת, לקדש את יום השבת וגם זה חלק ממצות קידוש היום, לומר היום יום שני בשבת. אבל צריך עיון מדוע לא נמנית מצות המניה ליציאת מצרים למצוה בפני עצמה, אלא אם הרמב”ן סובר שזו אסמכתא.

האם לאחר שעלו מבבל יש עדיין מצוה למנות ליציאת מצרים?

הרמב”ן בדרשת ראש השנה כתב מפורש שלא בטל חיוב האזכרה גם ממצרים, אלא שנוסף על זה גם המנין מבבל:

דרשה לראש השנה לרמב”ן

ובתחלה יש עלינו לפרש מה שאומר בחודש השביעי, כי יכול השואל להקשות לנו היאך זה חדש השביעי והלא כל ישראל קורין אותו ראש השנה, ומפי עוללים ויונקים ראש השנה שמו, וכן קורין אותו רבותינו בתלמוד ואומרים בכל מקום ראש השנה ויום הכיפורים, והכתוב עצמו מורה שזה החודש הוא ראשון וראש לשנה…

דרשה לראש השנה לרמב”ן

ותשובת שאלה זו כי מה שאמר בתורה בניסן החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה אין פירושו שיהיה ניסן ראש, אלא שיהא נקרא ראשון לנו כלומר ראשון לגאולתינו, שנמנה החדשים לגאולתינו שיצאנו ממצרים, כי מנהג התורה שימנו החדשים והימים למצות, שהרי ימי השבוע אין להם שם בישראל, ובשאר האומות כל אחד שמו עליו, כגון הנוצרים שקורין אותם על שם שבעת כוכבי לכת כצנ”ש חל”ם שהם ראשי הימים, ואומרים וכו’ +עי’ בפי’ רבנו עה”ת בפסוק זכור את יום השבת, ובפירש”י ברכות נ”ט ב’.+ אבל בישראל אין להם שם אלא שקורין אותם לשם מצות שבת ואומרים אחד בשבת שני בשבת וכו’ כדי שנזכור השבת בכל יום, וזהו פשוטו של מקרא שאמר זכור את יום השבת שנזכור אותו תמיד בכל הימים, וכך אמרו רז”ל במכילתא ר’ יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין אלא תהא מונה לשם שבת, כלומר כל הימים תהא מונה אליו וממנו, ועל כן לא קראו להם לא שם עצם ולא שם תאר כלל אלא לשם שבת הם נקראים, וכן החדשים לא היה להם שם בתורה ולא בישראל אבל היו ישראל אומרים כמו שהתורה אומרת בחודש הראשון, וכן ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן, ובחודש השביעי באחד לחודש וכן כולם, ופירושו בחודש הראשון לגאולתינו ממצרים ובחדש השביעי ליציאת מצרים, וזהו פירוש ראשון הוא לכם שאינו ראשון בשנה אבל הוא ראשון לנו שנקרא אותו ראשון לגאולה שלנו.

ואלו השמות שאנו קורין אותן ניסן אייר סיון, שמות פרסיים הם ולא תמצא אותם לא בתורה ולא בנביאים אלא בכתבי הקדש הנעשים בבבל, ולא בימי מלכות בבל עצמה שאינם בספר דניאל, אלא לאחר שכבשו הפרסיים המלכות הוזכרו כן בספר עזרא ובדברי זכריה נביא בבל, ובמגלת אסתר מזכיר אותם בחודש הראשון הוא חודש ניסן כלומר בחודש הראשון לישראל שהוא נקרא ניסן למלכות פרס, וכן בחודש השלישי הוא חודש סיון, והענין הזה הזכירוהו רבותינו ז”ל אמרו בבראשית רבה (פמ”ח ט) וכן בירושלמי (ר”ה פ”א ה”ב) שמות החדשים עלו עמהם מבבל כלומר שמתחילה לא היו להם שמות בישראל עד שיצאנו מבבל והעלינו השמות משם, והסבה בזה לפי שמתחילה נצטוינו למנותם בזכרון גאולת מצרים, וכשיצאנו מבבל ונצטוינו לא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון וגו’, חזרנו לקרות חדשינו לגאולת צפון, ולא שנשנה השמות הראשונים ונשכח גאולת מצרים אלא שנצרף שם שמות בבל להודיע ולזכור ששם עמדנו ומשם הוציאנו ה’, וכל זה נתחדש ביציאתנו ממצרים, אבל קודם לכן החדשים הנזכרים בתורה כגון במבול בראשון באחד לחדש ובחדש השני והשביעי והעשירי הנמנים שם, אינן אלא למנין השנים והראשון הוא תשרי שהוא ראש השנה לזרע וקציר וממנו כולם, שכבר הסכימו הכל לדעת ר’ אליעזר וקבעו בתפילות זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמו שאמרו בגמרא (ר”ה כ”ז א’) כמאן מצלינן וכו’, ובתורה מפורש וחג האסיף בצאת השנה ואמר תקופת השנה כמו שהזכרתי, וכן היה הענין עד שיצאנו ממצרים ואז נצטוינו לעשות שני מנינים אחד לחדשים ויהיה פי’ ראשון ושני ושלישי לגאולה, ואחד למנין השנים ויהיה ראש השנה מתשרי.

וזה בניגוד לבעל העיקרים כשדן על נצחיות התורה, האם אפשר שמצוה תבטל בניגוד לרמב”ם ורס”ג שמדברים על נצחיות התורה:

ספר העיקרים מאמר שלישי פרק טז

וכן מצינו בימי עזרא שבטלו מנין החדשים מניסן, שהיו מונין כן כפי משפטי התורה, לפי שכתוב החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות י”ב ב’), והיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, כי אף על פי שתשרי ראש השנה למנין שנות העולם כמו שאמר הכתוב וחג האסיף תקופת השנה, וחג האסיף בצאת השנה (שמות כ”ג ט”ז), וממנו מונין לשמיטין וליובלות, צותה תורה למנות מנין החדשים מניסן בכל חשבונותיהם, לפי שאז יצאו ישראל ממצרים והיתה תחלת צמיחת האומה, וכן תמנה היא גם כן כל חשבונותיה מניסן, ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש, בחדש השלישי וגו’, ובחדש השביעי באחד לחדש, ובעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא, ואין לחדשים שמות במשפטי התורה, אבל ראוי שיהיה שמם שני שלישי רביעי חמישי ששי שביעי לניסן זכר ליציאת מצרים, וזהו שאמר הכתוב ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כלומר למנין החדשים תמנו מניסן אף על פי שלמנין שנים ראוי למנות מתשרי כמו שאמרנו.

וכאשר עלו מבבל ראו לעשות זכר לגאולה השנית ועשו זה בשני דברים, האחד שהניחו כתב עברי ובחרו להם כתב אשורי זכר שגלו אל אשור ונגאלו משם…

ספר העיקרים מאמר שלישי פרק טז

ומכל מקום יתבאר ממה שכתבנו ששנו כל הכתב או קצתו זכר לגאולה השנית. וכן עשו דבר אחר זכר לגאולה השנית, והוא שהניחו מלשנות מנין החדשים מניסן כמו שהיו רגילין למנות זכר ליציאת מצרים, וחזרו למנות מנין אחר לחדשים, וזהו שאמרו רבותינו ז”ל שמות החדשים עלו עמהם מאשור, כלומר שהיו מונין החדשים בשמותם תשרי מרחשון כסליו כמו שהיו מונין אותם באשור זכר לגאולה השנית ולא שני שלישי רביעי כאשר בתחלה, וכן כתב הרמב”ן ז”ל בפרשת בא אל פרעה.

ונראה מזה כי הם הבינו שצווי מנין החדשים היה זמניי, רוצה לומר כל עוד שתתמיד הגאולה ההיא, אבל אחר שגלו שנית ונגאלו משם ונצטוו על ידי ירמיה לא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה’ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון וגו’ (ירמיהו כ”ג ז’), ראו להניח המנין הראשון שהיה זכר ליציאת מצרים וחזרו למנות מנין אחר מתשרי לשנות העולם, והשאירו שמות החדשים שעלו עמהם מאשור זכר לגאולה השנית, כי הבינו שצווי מנין החדשים מניסן היה זמניי ולא צווי נצחי אף על פי שלא נזכר בו זמן.

המהר”ל בתפארת ישראל פרק סב

גלות וגאולה

נושא הגלות והגאולה תופס מקום מכובד במשנתו של רמב”ן, המתייחס לסיבות הגלות, לאורכה, למציאותה המרה ולתקוות הגאולה.27 תחילה מתייחס רמב”ן לגלות מצרים ולתמיהות הרעיונות והאמנויות שהיא מעוררת.

בברית בין הבתרים נגזר על זרעו של אברהם “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה”. אולם הכתוב מוסיף: “וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי” (בראשית ט”ו 14). הפסוק מעורר בעיה כפולה: במה חטאו ישראל שסבלו צער ושעבוד, ובמה אשמים המצרים שייענשו, הרי שעבדו את בני ישראל בגזרת ה’. רמב”ן מרחיב את הדיבור בתשובתו לשאלה השנייה, באמרו: “והנכון בעיני כי טעם ‘וגם’, אף על פי שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם, אף על פי כן אשפוט את הגוי אשר יעבודו על אשר יעשו להם, ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי”. לאמור – אין ביצוע גזרת ה’ על-ידי המצרים משחרר אותם מעונש. לדעתו, הסיבה לכך היא “והטעם כמו שאמר הכתוב ‘קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה, וקצף גדול אני קצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה’ ” (זכריה א’ 15-14).

רמב”ן מבאר פסוק זה בתארו את עבדות מצרים: “וכן היה במצרים שהוסיפו להרע, כי השליכו בניהם ליאור וימררו את חייהם וחשבו למחות את שמם”. כלומר, המצרים הרעו לעם ישראל יותר ממה שנתבקשו; לפיכך אומר רמב”ן: “וזה טעם ‘דן אנכי’, שאביא אותם במשפט אם עשו כנגזר עליהם או הוסיפו להרע להם”.28

רמב”ן מצטט גם מדברי רמב”ם בספר המדע:29 “לפי שלא גזר על איש ידוע, וכל אותם המרעים לישראל אילו לא רצה כל אחד מהם, הרשות בידו. לפי שלא נגזר על איש בידוע”. אולם רמב”ן איננו מקבל את דבריו מטעם: “שאפילו לו הייתה גזירה כללית על האומות להרע לישראל, ואחת מהן קדמה ועשתה גזירת הקב”ה, הרי זכתה בדבר מצוות… ומה טעם בדבריו, כאשר יצווה המלך שיעשו בני מדינה פלונית מעשה מן המעשים, המתרשל ומטיל הדבר על האחרים, חומס וחוטא נפשו… אמר הקב”ה היה לכם לנהוג בהם כעבדים ויעשו צרככם, אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. ודבר ברור הוא כי השלכת ביניהם ליאור אינה בכלל ‘ועבדום ואינו אותם’, אבל היא עקירתם לגמרי, וכן מה שאמרו תחילה ‘הבה נתחכמה לו פן ירבה’ (שמות א’ 10) אינו בכלל עבדות וענוי…”.

נושא זה, שלפיו הקב”ה גוזר על אומה להעניש את ישראל, ולאחר שביצעה את הגזרה הקב”ה מענישה, מפותח בדברי הנביאים. רמב”ן מרחיב על כך את הדיבור: “וכן הכתוב אומר בסנחריב ‘הוי אשור שבט אפי וגו’ בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו’ (ישעיהו י’ 6-5). ואמר הכתוב ‘והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשב’ (שם 7). ועל כן הענישו בסוף, כמו שנאמר ‘והיה כי יבצע ה’ את כל מעשהו… אפקד על פרי גדל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו וגו’ ‘ (שם 12). ואמר בו ‘שה פזורה ישראל אריות הדיחו. הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עצמו נבוכדנאצר מלך בבל. לכן כה אמר ה’ הנני פקד אל מלך בבל ואל ארצוכאשר פקדתי על מלך אשור’ (ירמיהו נ’ 18-17). והנה זו ראיה שנענש מלך אשור על הרעה שעשה לישראל”. ובדרך דומה מסביר שם רמב”ן כיצד נענש גם מלך בבל.

בהתייחסו לגלות מצרים הארוכה, בפירושו לשמות יב 42, מציע רמב”ן הסבר לאורכה של הגלות, באמרו – שאם נגזרה גלות לזמן קצוב, היא יכולה להתארך בהתאם למעשיהם של הבריות, שכן אין בעונש הראשון ערובה שלא יינתן עונש נוסף, “ולא היתה לא הבטחה רק ב’ארכי כן יצאו ברכוש גדול’, והוא מיד או מופלג כמה, וגם הוא על תנאי כמו שאמר ‘וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול’, שיעמיד בדין את הגוי אם עשו כראוי לישראל לפי מעשיהם ולפי הנגזר עליהם. ועוד שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא30 לבטלה אלא במקום שבועה”. רמב”ן ממשיך לבאר שכיוון שבני ישראל חטאו בהיותם במצרים כפי שנאמר ביחזקאל כ’ 8, לכן הגלות נתארכה, אחר-כך נתארכה תקופת הנדודים במדבר בעקבות חטא המרגלים.

סיבה והסבר לשנאת ישראל ניתן למצוא בפירושו לדברים ל”ב 40: “והטעם כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב”ה, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו עבודת זרה כהם, רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם ויעבדו את הקב”ה וישמרו את מצוותיו, ולא יתחתנו בהם, ולא יאכלו מזבחיהם, ויבוזו עכו”ם שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, כענין שנאמר ‘כי עליך הורגנו כל היום’ (תהלים מ”ד 23). אם כן, לשנאתו של הקב”ה יעשו בנו כל הרעות האלה”.

האנטישמיות הקלסית, המתוארת בדברי רמב”ן, יסודה בשוני של עם ישראל, ומוכרת לנו מדברי המן ומדבריהם של האנטישמים שבעל הדורות.31

את קשיי הגלות ותלאותיה היטיב רמב”ן לתאר בפירושו לבראשית ל”ב 26: “אמרו בבראשית רבה32 נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו, זה דורו של שמד. והענין כי המאורע כולו רמז לדורותיו, שיהיה דור בזרעו של יעקב, יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקרקע ביצתן. והוה זה דור אחד בימי חכמי המשנה, כדורו של ר’ יהודה בן בבא וחבריו. כמו שאמרו: אמר ר’ חייא בר אבא, אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב”ה, אני נותן, ובלבד שיהרגוני מיד. אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול. ומה היו עושים בדורו של שמד? היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנים אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהן. ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז ‘ויבא יעקב שלם’ “.33 מאידך גיסא, אפשר למצוא גם נחמה פורתא, כפי שמוצא רמב”ן בפירושו לחלוקתו של יעקב את המחנות לשניים בבראשית ל”ב 9: “והכוונה בזה כי יעקב יודע שאין זרעו כולו נופל ביד עשו. אם כן ינצל המחנה האחד על כל פנים. וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו, אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם. מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפליטים”.

למציאות זו, שגם בחשכת הגלות הקב”ה מרחם על עמו, יש יסוד בתפילת יעקב. בפירושו של רמב”ן לבראשית ל”ב 17, הוא כותב: “אמר יעקב לפני הקב”ה: הרווח להם מצרותיהם. עשה רמז שיהיו המיסים והארנוניות שיגבו בני עשו מזרעו, ברווח והפרש בין זו לזו”.

לרמב”ן תקווה וביטחון בסיומה של הגלות, שסימוכין לה הוא מוצא ברעיון שהקב”ה כביכול מחויב לגאול את ישראל. בפירושו לדברים ל”ב 26, הוא מטעים שלפי מידת הדין מוטל עלינו להימצא בגלות, שכן תמה זכות אבות.34 אולם יש לנו פתח הצלה בכך שהקב”ה גואל אותנו למען שמו שלא יחולל בגויים, היכולים לומר “ידינו רמה ולא ה’ פעל בכל זאת”. רמב”ן דן בצורך ההיסטורי בקיומו של עם ישראל, המחייב את גאולתו: “אבל ה’ ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו ושם הרשות בידו להרע או להיטיב. וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כלם, לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם האותות והמופתים כי הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים, ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם ואם אדם יזכיר כן (אותם), יחשבו כי היה כח מכוחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר, והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים”. לעם ישראל יש אפוא תפקיד בעולם לקדש שם שמים, ואם הוא יאבד חלילה, ישכחו בני אדם את בוראם כליל, ובכך תסוכל מטרת הבריאה. לפי זה, לעם ישראל יש תפקיד המשתלב בכוונת הבריאה. מכאן יובן על מה מסתמך רמב”ן בביטחונו בבואה של הגאולה.

גאולת ישראל תתרחש כמובן בארץ-ישראל. אולם יש מקום לתהות, מה היה קורה לו העמים שכבשו את ארץ-ישראל במרוצת הדורות היו גם מיישבים אותה? על כך משיב רמב”ן בפירושו לויקרא כ”ו 16: “וכן מה שאמר בכאן ‘ושממו עליה אויביכם’ (שם 32), היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תימצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה, ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם”.

רמב”ן דן גם בשאלה, מי יערוב לנו שגם אחרי הגאולה לא תתרחש גלות נוספת, כפי שקרה פעמיים בתולדות עם ישראל. בפירושו לדברים ל’ 6, לפסוק “ומל ה’ אלוקיך את לבבך”, אומר רמב”ן: “כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו, צדיק או רשע וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב, ובעונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה, וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות… וזה מה שאמר הכתוב בירמיה (ל”א 30-23), ‘הנה ימים באים נאם ה’ וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו’, כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום ה’ נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה’. וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי”. רמב”ן מטעים, שבימות המשיח יועם תקפו של יצר הרע, והבחירה בטוב תהיה חלק מטבע האדם. זאת על-פי דברי הנביאים שדיברו על לב חדש (ירמיה ל”א 31-30; יחזקאל ל”ו 26), אשר לדעת רמב”ן, הכוונה לביטול יצר הרע.35 בכך משיב רמב”ן לשאלה הנזכרת, מי יערוב לנו שלא תתרגש עלינו גלות נוספת. ותשובתו – שבימות המשיח תהיה מילת הלב, כך שיצר הרע יחלש. כיוון שהבחירה בטוב תהיה לעם ישראל כדבר טבעי ללא מלחמת היצר, עם ישראל לא יצטרך להתמודד התמודדות כל-כך קשה עם התאווה לחטא ולכן גם לא יהיה חשוף לענישה כפי שהיה בעבר.36

בעת הגאולה לא רק טבעו של האדם ישתנה לטובה, בכך שתועם מלחמת היצר – גם טבע החיות ישתנה, והן תשובנה לטבען הראשון כפי שהיה לפני חטאו של אדם הראשון. רמב”ן נדרש למחלוקת שבין ר’ יהודה לר’ שמעון37 על אודות מעמדן של החיות בעת הגאולה. לדעת ר’ יהודה לא תבואנה חיות רעות ליישוב בני אדם כיוון שהערים תהיינה מלאות אדם. כלומר, טבע החיות לא ישתנה, אך הן לא תזקנה בפועל.

לעומתו, ר’ שמעון סבור שטבע החיות ישוב למה שהיה לפני חטאו של אדם הראשון, שלא היה בטבען להזיק. רמב”ן תומך בדעת ר’ שמעון, באמרו: “והוא הנכון, כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחלתו, קודם חטאו של אדם הראשון, אין חיה ורמש ממית אדם”.