בשלח

ב"ה

פרשת בשלח

רמב"ן שמות פרק יד פסוק י

(י – יא) וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים – איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. אבל הנכון שנפרש כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כלם. אמר כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. ועל זאת כתוב וימרו על ים בים סוף (תהלים קו ז), ולכך יחזיר הכתוב "בני ישראל" פעם אחרת, ויצעקו בני ישראל אל ה', כי הטובים בהם צעקו אל ה' והנשארים מרו בדברו. ולכך אמר אח"כ (להלן פסוק לא) וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. לא אמר "וייראו ישראל את ה' ויאמינו" אבל אמר "העם", כי "בני ישראל" שם ליחידים, "והעם" שם להמון, וכן וילונו העם (להלן טו כד). וכך הזכירו רבותינו (במדב"ר כ כג) ויחל העם לזנות (במדבר כה א), בכל מקום שנאמר "העם" לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר "ישראל" לשון שבח הוא:

והנה לא אמרו "לקחתנו למות במלחמה", אבל לקחתנו למות במדבר, וממותנו במדבר, כי טרם יראו מלחמה לא היו חפצים לצאת אל המדבר פן ימותו שם ברעב ובצמא. ויתכן שאמרו לו כן בצאתם ועודם בארץ מצרים כאשר הסב אותם אלהים דרך המדבר ים סוף. או שאמרו לו מתחלה אנה נצא, אם דרך פלשתים ילחמו בנו, ואם דרך המדבר טוב לנו לעבוד את מצרים ממותנו במדבר. ואפשר עוד לומר כי היו העם מאמינים בה' ומתפללים אליו להצילם, אבל במשה נכנס ספק בלבם פן יוציאם למשול עליהם. ואע"פ שראו האותות והמופתים חשבו שעשה אותם בדרך חכמה או שהשם הביא עליהם המכות ברשעת הגוים, כי אלו חפץ השם ביציאתם לא היה פרעה רודף אחריהם:

ואונקלוס תרגם בכאן ויצעקו וצעיקו, עשאו ענין תרעומת, לומר שלא התפללו אבל היו מתרעמים לפניו על שהוציאם ממצרים, כלשון ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך (לעיל ה טו). וכמוהו ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים (נחמיה ה א), מתרעמים עליהם בקול גדול וצעקה. ובמכילתא (כאן) תפשו להם אומנות אבותם, ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים, מאחר שנתנו שאור בעיסה באו להם אצל משה, אמרו לו הלא זה הדבר אשר דברנו אליך וגו'. ושאור שבעיסה הוא היצר הרע, והיה דעתם לומר כי מתחלה צעקו אל ה' לתת בלב פרעה לשוב מאחריהם, וכאשר ראו שלא היה חוזר אבל היה נוסע וקרב אליהם, אז אמרו לא נתקבלה תפלתנו ונכנסה בלבם מחשבה רעה להרהר אחרי משה כאשר בתחלה:

א. ענין הצעקה או תפילה:

רש"י אכן פרש את הפסוק "ויצעקו בני ישראל אל ה'" שזו תפילה:

ויצעקו – תפשו אומנות אבותם. באברהם הוא אומר (בראשית יט כז) אל המקום אשר עמד שם, ביצחק (שם כד סג) לשוח בשדה, ביעקב (שם כח יא) ויפגע במקום:

אבל המהר"ל אומר שהביטוי "תפסו אומנות אבותם" אינו לשבח, ראה ספר גור אריה על שמות פרק יד פסוק י

תפסו אומנות אבותם. דאין לומר שהיו צועקים כדרך הצדיקים שהם צועקים בעת צרה, דהא היו מתלוננים עכשיו לומר "הלא טוב לנו עבוד את מצרים" (ר' פסוק יב), אלא שהוא אומנות אבותם, שכך היה מנהג אבותם, ודבר שהוא מנהג אבותם נמשך האדם תמיד אחריו, אף על גב שאינו עושה בכוונת לבו ודעתו. וכמו כן אמרו (חולין יג ע"ב) גוים שבחוצה לארץ אינם עובדי עבודה זרה אלא שמנהג אבותיהם הם בידיהם, הרי שהאדם עושה דבר משום המנהג, אף על גב שאין עושה זה בכל לבו:

אבל בשפת אמת ספר שמות – פרשת בשלח – שנת [תרל"ה], פירש:

ואיתא ויצעקו כו' תפסו אומנות אבותם. פי' מו"ז ז"ל כי לא הי' להם הכנה לתפילה מרוב צרה רק שתפסו מנהג אבותיהם בידיהם כו'. ובזה עצמו מתגאין בנ"י מה שלא נמסר להם הכח. רק שיקבלו כל צרכיהם מהש"י ע"י תפילה וקול תורה ועבודה זו תפילה והוא גיאות של אמת שנכלל בגיאות הקב"ה. כמאמר אל יתהלל חכם כו' הגבור כו' כ"א בזאת כו' השכל וידוע אותי. וזה פי' כי גאה גאה. פי' הגיאות שבא ע"י גיאות הקב"ה הוא קיים לעד וכל גיאות שאין בו דבר לשמים אין לו קיום:

ילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח רמז רלג

ארבע כתות נעשו ישראל על הים אחת אומרת נפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה כנגדן, ואחת אומרת נצווח כנגדן, זו שאומרת נפול לים נאמר להם התיצבו וראו, זו שאומרת נחזור למצרים נאמר להם כי אשר ראיתם, זו שאומרת נעשה מלחמה כנגדן נאמר להם ה' ילחם וזו שאמרת נצווח כנגדן נאמר להם ואתם תחרישון:

וע' גבורות ה' פרק מ שהמהר"ל הסביר את ענין הכתות:

פי' אלו ארבע כתות, האחת שאמרה נפול לים, לא היה להם אמונה ובטחון כלל שיהיה מציל אותם, אף על ידי הכנה אם יחזרו למצרים ולא היה להם שום בטחון, ואלו שהיו אומרים נחזור למצרים, היו בוטחין בו יתברך שיציל אותם על ידי הכנה אם יחזרו שישאר להם חיים, אבל לא יתקיים דברי משה להביאם אל הארץ, והאומרים נעשה עמהם מלחמה, ואף אם יהיו קצת מהם במלחמה נהרגים או בחשש שמא יהיו נהרגים מקצתם סוף סוף יתקיימו דברי משה שיכניסם לארץ, ועל זה השיב ה' ילחם לכם ואם כן אין אחד מכם נהרג, כי מלחמת הקדוש ברוך הוא אין ספק שהוא יציל הכל, כי מלחמת אדם הוא כך שקצת מהם נצולים וקצת מהם אינם נצולים, אבל במלחמת השם יתברך לא שייך זה. ואחר כך היו עוד יותר שהיו אומרים שלכל הפחות אנו צריכים לצווח כאלו עושים מלחמה, ומחמת יראה זאת יבא פחד על מצרים שצריך לעשות עזר וסיוע למעשה אלהים, ועל זה אמר ואתם תחרישון, נמצא שתי כתות רשעים ושתי כתות צדיקים, כי שתי כתות הראשונות ח"ו לא יבאו אל הארץ, ואם כן לא היו מאמינים כלל בדברי השם יתברך שיביאם אל הארץ, ושנים האחרונים היו צדיקים מאמינים בכל דברי השם יתברך רק שהיו אומרים שיהיו נהרגים קצת מהם, או לכל הפחות בספק שמא יהרגו מקצתם:

ב. "העם" "בני ישראל":

החלוקה שאומר הרמב"ן בין "העם" לבין בני ישראל, אכן במרה טו,כד נאמר: "וילונו העם על משה". וברפידים יז,ב נאמר "וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים".

ולכן יש להתפלא על פרשת המן, טז, שם כתוב "בני ישראל" ולא "העם". וברוב הפעמים בפרשה כתוב "בני ישראל", ולפי מה שכתב הרמב"ן הרי הכוונה היא למעולים שבהם.

אלא שפרשת המן מתחלקת לשני חלקים: פסוקים א-י ופסוקים יא-יב. ולכאורה קשה, שפסוק יא: "שמעתי את תלונות בני ישראל…" נאמר כבר כלול במה שנאמר בתחילת הפרשה, ומדוע עוד פעם נאמר "שמעתי את תלונות…"?

וכתב על זה הרמב"ן בפסוק יב:

שמעתי את תלונות בני ישראל דבר אליהם לאמר בין הערבים – זה הדבור כבר אמרו משה לישראל (בפסוק ח), אבל נשנה בעבור שאמר שמעתי את תלונות בני ישראל, כי מתחלה אמר (בפסוק ד) הנני ממטיר לכם לחם, כעושה עמהם חסד ברצונו או לזכותם, ועתה הגיד כי נחשב להם לעון, ובעבור התלונה יעשה עמהם כן כדי שידעו בו כי אני ה' אלהיכם, כי עד עתה אינכם מאמינים בה' אלהיכם, על כן אתם מתלוננים על נביאיו. ויתכן שמתחלה לא הבטיחם להיות להם המן כל ימי המדבר, והיו חושבים אולי יהיה ליום אחד או לשנים בהיותם במקום ההוא, ובנסעם משם יבאו אל מקום לחם, ועתה אמר להם בין הערבים תאכלו בשר תמיד ובכל בקר ישבעו לחם כל ימי המדבר:

לפי הרמב"ן החלק הראשון של הפרשה נאמר להם בדרך של חסד בזכותם. ולכן אף שהתלוננו, נראה שהיו מקבלים את המן גם לולא התלונות. ולכן התורה מחלקת במן לשתי פרשיות. אם אומרת את התלונה וגם אומרת שהמן ניתן לנסיון, והיה נסיון אף אם לא היו מתלוננים.

ע' בפרשת עקב, דברים ח:

(ב) וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו מִצְוֹתָיו אִם לֹא:

(ג) וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְקֹוָק יִחְיֶה הָאָדָם:

(ד) שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה:

(ה) וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:

(ו) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ:

(טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:

וע' רמב"ן כאן פסוק ו' שבאר את ענין המן, ובתו"ד כתב:

והנכון בעיני כי היה הפלא במן גדול מאד. כי השלו הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו כדרך העולם, אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה בשמים כענין מעשה בראשית, והוא מה שאמרו בו (אבות ה ו) שנברא בין השמשות:

ולכן אמר הכתוב באות אשר יעשה לכם היום בערב תדעו כי הוא הוציא אתכם מארץ מצרים, כי יערוך לכם שולחן במדבר, אבל בפלא הגדול אשר יעשה לכם בבקר תראו את כבוד מלכותו אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו, שבגדולות ובנפלאות שיעשה השם יראה את כבודו,

רש"י באר את הנסיון שבמן, בטז,ד:

למען אנסנו הילך בתורתי – אם ישמרו מצות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט:

אבל הספורנו מפרש כאן אחרת את הנסיון:

"למען אנסנו הילך בתורתי – כשיהיה מתפרנס שלא בצער". וכן כתב באור החיים על פסוק זה.

והרשב"ם כתב שהנסיון הוא "מתוך שבכל יום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי" – וע' הכתב והקבלה שבאר שהנסיון הוא מידת הבטחון. וכן משמע במכילתא:

דבר יום ביומו… מכאן היה ר' אלעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מחוסר אמנה שנאמר למען אנסנו הילך בתורתי

ורמב"ן כאן אכן חולק על רש"י וכותב:

למען אנסנו הילך בתורתי – אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. לשון רש"י. ואיננו נכון^[1], אבל הוא כמו שאמר (שם טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך, כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא מקום לחם:

וענין הנסיון שבמן, באר הרמב"ן גם בפרשת עקב, ח,ב ושם אנו רואים שהרמב"ן מסתפק האם "ויענך" הולך גם על המן או שאלו שני דברים:

(ב) וזכרת את כל הדרך וגו' – יאמר, כי תוכל לדעת שיש בעשיית המצות טובה שלמה ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם, כי השם מפרנס אותך במדבר במעשה נס גדול בעבור לכתך אחר מצותיו. וכבר פירשתיו בפרשת המן (שמות טז ד) טעם למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא – כי היה נסיון גדול להם, שלא ידעו עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם, ואין בידם כלום מן המן אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס, וירעבו אליו מאד. וכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה. והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בנסיון הזה כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם:

(ג) וטעם אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך – כי לא ידעת במן שתוכלו לחיות בו ימים רבים, ולא הגיע אליכם כן בקבלה מאבותיכם. או יאמר כי עשה עמכם החסד הגדול הזה אשר אבותיכם הקדושים לא הגיעו אליו, כי אף על פי שהלכו אחריו ככל אשר צוה אותם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (בראשית יב א), לא הגיע מעלתם שיפרנסם בדגן שמים כאשר עשה לך. וכן אמרו במדרש במדבר סיני רבה (א ב), בזכות משה הייתם אוכלים המן מה שלא ראו אבותיך הקדושים שנאמר ולא ידעון אבותיך. ופירש כי עשה זה להודיעם כי הוא המחיה האדם בכל אשר יגזור, א"כ שמור מצותיו וחיה:

ויתכן לפרש כי ויענך וירעיבך ויאכילך את המן – ענינים שונים, יאמר כי ענה אותך בלכתך במדבר ארבעים שנה, כענין ענה בדרך כחי (תהלים קב כד), וירעיבך, מתחלה, כמו שאמרו (שמות טז ג) להמית את הקהל הזה ברעב, ואחרי כן האכילך את המן, להודיעך כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. וכן המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך (פסוק טז), וספר הנס שעשה להם. "ולמען ענותך" שב אל המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו' וצמאון וגו' (פסוק טו). אבל מה שאמר בפרשת המן (שמות טז ד) למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, שאתן לכם צרכיהם ושאלתם אביא להם ואראה אם ישמעו אלי ברבות הטובה. וזה עולה בדרך הפשט, אבל הענין הראשון הוא אמת ונכון:

וענין הנסיון באר הרמב"ן בבראשית כב,א:

והאלהים נסה את אברהם – ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "נסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד. ודע כי השם צדיק יבחן (תהלים יא ה), כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה:

ולכן, לדעת הרמב"ן, כיון שענין הנסיון שבמן היה הכרחי לכן פרשת המן מחולקת לשני חלקים: קודם נתינת המן כנסיון, ואחר כך נתינה כתוצאה מתלונות בני ישראל. ולכן בפרשת המן הלשון היא "בני ישראל" משום שזה היה הכרחי לשם הנסיון.

ג. המצות במרה:

רמב"ן טו, כה:

שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת פרה אדומה ודינין. ושם נסהו, לעם, לשון רש"י. והיא דעת רבותינו (סנהדרין נו ב). ואני תמה, למה לא פירש כאן החקים האלה והמשפטים ויאמר "וידבר ה' אל משה צו את בני ישראל" כאשר אמר בפרשיות הנזכרות למעלה דברו אל כל עדת בני ישראל וגו' (לעיל יב ג), וכן יעשה בכל המצות באהל מועד, בערבות מואב, ופסח מדבר (במדבר ט ב). ולשון רש"י שאמר פרשיות שיתעסקו בהם, משמע שהודיעם החקים ההם ולימד אותם עתיד הקב"ה לצוות אתכם בכך, על הדרך שלמד אברהם אבינו את התורה, והיה זה להרגילם במצות ולדעת אם יקבלו אותם בשמחה ובטוב לבב, והוא הנסיון שאמר ושם נסהו, והודיעם שעוד יצוום במצות, זהו שאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והאזנת למצותיו אשר יצוה אותך בהם:

ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא "חק", כענין הטריפני לחם חקי (משלי ל ח), חקות שמים וארץ (ירמיה לג כה), ויקרא "משפט" בהיותו משוער כהוגן, וכן כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים (ש"א כז יא), כמשפט הראשון אשר היית משקהו (בראשית מ יג), וארמון על משפטו ישב (ירמיה ל יח), על מדתו. או שייסרם בחקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכענין שצוה בתורה (דברים כג י) כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע:

דבר זה באר הרמב"ן בפרשת ואתחנן דברים ו,יח, כאשר לאחר מתן תורה נצטוו "שמור תשמרון את מצות ה' אלקיכם ועדותיו חקיו אשר צוך ועשית הישר והטוב בעיני ה':

ועשית הישר והטוב בעיני ה' – על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען ייטב לך – הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר:

וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר:

ולדברי הרמב"ן כאן, הצווי לכל הדברים הללו נאמרו עוד קודם מתן תורה, בגדר של "דרך ארץ קדמה לתורה".

למאן דאמר אחד בגמרא ע"ז כה ע"ב, ספר דברים נקרא "ספר הישר" משום ששם נאמר "ועשית הישר והטוב":

(יהושע י) וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר מאי ספר הישר א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנא' (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים… ר"א אומר זה ספר משנה תורה ואמאי קרו ליה ספר הישר דכתיב (דברים ו) ועשית הישר והטוב בעיני ה'.

וע' נצי"ב בתחילת ספר בראשית, הטעם שספר בראשית נקרא ספר הישר, וכל הדברים הללו נצטוו לפני מתן תורה, ללמדך שיחד עם קבלת התורה, צריכים לרכוש את הצד האנושי.

1. פרוש רש"י גם דחוק מפני שמשמעות הכותוב היא שעצם מתן מן הוא הנ יון ולא הדרישושת הנוספות הקשורות אליו. ועוד "למען אנסנו" צריך להיות לחאר פסוק יט "איש אל יותר ממנו עד בקר" – למען ינסה וכו'. ועוד גם המילה "למען" מורה על כך שמתן המן עצמו הוא האמצעי לתכלית הנסיון ולא המצות הכרוכות בו. ואכן רש"י פרש את המילים "למען אנסנו": "כי אנסנו" וזה דחוק, ע' נ. לייבוביץ. ↑