פרשת כי תשא
חטא העגל
כוזרי ורמב"ן
מהלך הכוזרי מתאים לדברי הרב קוק להלן
מהלך הרמב"ן, לפיו חפשו רק מנהיג, ע' משך חכמה פרשת חוקת, ולהלן על מופתים של משה רבינו שרק בקרח, כשחשבו שהוא אדם רגיל, עשה מופת מעצמו, אבל כל שאר המופתים עשה רק על פי השם כדי שלא ייחסו לוכוחות.
נ. ליבוביץ עמ' 395
משך חכמה על שמות פרק לב פסוק יט (עיי"ש באריכות)
ולפ"ז גם זה מכלל הטעות, שאמרו שמשה העלן מארץ מצרים, ולא משה העלן, רק היה השליח לדבר לפרעה, אבל הקב"ה בהשגחתו הפרטית העלן, ולכך אמר הקב"ה לך רד כי שחת עמך, במה שחת, שאמרו אשר העלית מארץ מצרים.
שגם אותך חשבו לאלקי וכאילו היית מעלה אותן ממצרים בכח אלקי בלתי השגחתי הפרטית, וזה רעיון יקר. ולכן בחוקת (כא, ה) כי אמרו למה העליתונו שניהן שוין, באו אז הנחשים ונשכום יעו"ש ברש"י ודו"ק.
ב"ה כ' אדר תשנ"ג
לפרשת כי תשא
"אי אפשר לאדם לחיות לא בשכל לבדו ולא ברגש לבדו, תמיד צריך שיהיה ממזג את ההשכל עם הרגש בחוברת" אורות הקדש ח"א עמוד רמ"ט. הרגש שייך ליחס שלנו לדברים מוחשיים, למראות שאנו רואים ולדברים שאנו באים אתם במגע. לעומת זה השכל שייך לדברים מופשטים. היחס שבין שני דברים אלו תלוי גם בחינוך שלנו. אולם בכל זמן ומצב יש לשלב שני דברים אלו. בפרשתנו אנו מוצאים תוצאה של חוסר איזון בין הרגש לשכל.
לדעת הכוזרי במאמר ראשון קטע צז, החטא העגל היה משום שבני ישראל רצו לעבוד לדבר מוחשי. עם ישראל היה העם הראשון שהכיר את בורא העולם בצורה המופשטת. והיה קשה לעבוד את הקב"ה עבודה שקשורה גם לרגש, ואהבת את ה', יראת ה' וכד' כשאין דבר מוחשי לעבוד. דעת התורה שלא כחוקרים הטוענים שעבודה זה התחילה ממצב פרימיטיבי. בדיוק ההיפך: האנושות בתחילה ידעה את השם, ורק משום שחפשו דרך איך לעבוד את השם באו לידי עבודה זדה. כפי שמתאר דבר זה הרמב"ם בתחילת הלכות עכו"ם.
כיוצא בזה ביאר הרב קוק באגרות ח"ב עמוד מג את נסיון העקידה. על ידי מעשה העקידה הוכיח אברהם אבינו שאפשר להגיע לרמות גבוהות של עבודה ולמסירות הנפש כשאדם מאמין בדבר שאינו מוחשי. דבר זה היה צריך להוכיח על ידי עקידה.
ללא השכל, הרגש פועל שלא במודע ולפעמים נותן משקל יתר לדבר אחד כלפי השני ללא פרופורציה. האדם שהוא חומרי, יש בו נטיה לחומריות. אדם זקוק לדבר חומרי כדי שיוכל להתייחס אליו. קשה להתייחס רק לדבר שהוא מופשט. וזה יסוד חטא העגל על פי הכוזרי.
ישנו תהליך של סובלימציה. לפעמים פותרים לאדם בעיה פסיכולוגית מסויימת. ולפעמים אפילו בעיה פיזית, אם מקורה פסיכולוגי, ובסוף מתברר שהבעיה עברה לתחום אחר. גם בתחום הנפש כך: האדם שזקוק לדבר מוחשי, אין לדעת לאילו תחומים עובר דבר זה. ונראה שזה פירוש דברי הרמב"ם במורה על עבודת הקרבנות שהיא כנגד עבודה זרה. ואנו שואלים אם כן מה מקום כיום לעבודת הקרבנות?
כנראה שיש צורך לאדם לעבודת הקרבנות, אנו אננו יודעים כמה זה חסר לנו ולאיזה תחומים אנו משליכים את מה שחסר לנו.
אלא שגם באותות יש הבדל בין אותות משה רבנו ובין אותות שאר הנביאים. ועמד על כך המשך חכמה בפרשת חוקת (ראה נספח), שדוקא משה רבנו כיון שהוא מתנבא לא בחלום ולא מפשט מן החומר, לכן כל האותות שהוא עושה הוא עושה רק בציוי מהקב"ה, כדי שלא יחשבו שהוא בעל הכוחות. אבל שאר נביאים אין בהם חשש. וז"ל שם:
ובאמת ראוי להתבונן, כי לא מצאנו למשה שיעשה דבר וענין בלי צווי השם קודם בכל המופתים ופלאות שעשה, כמו מן, ושליו, ובאר, וקי"ס, מה שמצאנו בשאר נביאים שעשו מעצמם, והש"י הקים דבריהם, כמו הראשון היה יהושע בעמידת השמש, וכמאמר הכתוב (יהושע י, יד) ולא הי' כו' לשמוע בקול איש, וכן באליהו בהר הכרמל (מלכים א' יח), ושמואל במטר (שמואל א' יב), זולת מה שמצאנו לו בדבר קרח, הלא דבר הוא. ונראה בזה, כי נביא אחר שהשגתו אינה באספקלריא המאירה, ובנבואתו הוא כמשתגע, שהוא מופשט החומר ומשולל החושים, בזה הלא עין בעין נראה כי לא אלקים הוא, ורק כחות הנבואה האלקית באים מהמשפיע היחיד אלקי רוחות לכל בשר, לא כן משה, כי הוא נשאר בחושיו ומדבר כאדם עם חבירו, וכמאמר השם (במדבר יב, ח) פא"פ אדבר בו (ועיין ספרי (בהעלותך יב-ח), ומדע) (ה' יסודי התורה ז-ו), אילו היה עושה כן, אז אמרו עליו כי הוא בעצם כח משפיע משדד הטבע, ועשאוהו לאלקי לעבדו, לכן מפני שהיה קל הטעות להמיר כבודו באל שדי, לא עשה שום נס ופלא מעצמו בלי מה שיצוהו השי"ת מקודם,
ועוד נדון להלן לגבי האותות של הנביא ובמה מאמינים לנביא שהוא אכן נביא.