משפטים

ב”ה

רמב”ן פרשת משפטים

רמב”ן סוף פרשת משפטים, כד, א:

(א) ואל משה אמר וגו’ – פרשה זו קודם עשרת הדברות בארבעה בסיון נאמרה לו, לשון רש”י. ויאמר ה’ אל משה עלה אלי ההרה והיה שם, לאחר מתן תורה נאמר לו כן. גם אלו דבריו ז”ל. ואין הפרשיות באות כסדרן ולא כמשמען כלל. ועוד כתיב (להלן בפסוק ג) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה’ ואת כל המשפטים, שהם המשפטים האלה הכתובים למעלה, שאמר בהם (לעיל כא א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי איננו נכון שיהיה על המשפטים שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם. ולא יאמר “ויספר” אלא בחדשות אשר יגיד:

וכבר היטיב לראות ר”א שפירש הענין כסדרו, ואמר כי עד הנה (מלעיל כ כב עד כג לג) ספר הברית. והנה הפרשיות כלן באות כהוגן, כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ כד), והתחיל לחזור ולהזהיר על ע”ז לא תעשון אתי (שם כ כג), וצוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכל המצות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת הע”ז שימצאו בארץ ובעובדיה (לעיל כג לב לג) ואמר לו אחרי צוותך זה להם, עלה אל ה’ אתה ואהרן. והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה’, ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה’ (פסוק ג) כאשר צוה אותו כה תאמר אל בני ישראל וגו’ (לעיל כ יח), ואת כל המשפטים כאשר צוהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (לעיל כא א), וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה’ נעשה. והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה, כי מאמינים אנחנו בדבריך, כמו שספר במשנה תורה (דברים ה כד) ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה’ אלהינו אליך ושמענו ועשינו. ואז כתבם משה (פסוק ד):

והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטווה, חקים ומשפטים ותורות, והשכים בבקר ממחרת היום ההוא לכרות להם ברית על הכל, ובנה המזבח (פסוק ד), וזבח הזבחים (פסוק ה), ונתן חצי הדם על מזבח ה’ וחצי הדם שם באגנות (פסוק ו), ולקח הספר שכתב מאמש וקראו באזניהם, וקבלו עליהם עוד לבא בברית עמו, ואמרו (פסוק ז) כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע אליך, מכל אשר תצוה מאתו ית’. ואז זרק עליהם חצי הדם (פסוק ח), כי זאת אות הברית לבא השנים בחלקים שוים. ואחרי שהשלים מעשיו עמהם הוצרך למלאת דבר ה’, שאמר לו ה’ עלה אתה ואהרן וגו’. וזהו שאמר (בפסוק ט) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו’. ועשה עוד מה שצווה (בפסוק ב) ונגש לבדו אל ה’, והוא שאמר (בפסוק יח) ויבא משה בתוך הענן וגומר. והנה מעשה הברית ביום המחרת למתן תורה, ובו היתה העליה שעלה משה אל ההר (פסוק יג), וממנה נתעכב שם ארבעים יום. והוא שפירש הכתוב (פסוק טז) ויקרא אל משה ביום השביעי וגו’, ונאמר (פסוק יח) ויבא משה בתוך הענן. וכל זה מתוקן ומבואר:

וראיתי במכילתא (לעיל יט י) שנחלקו בדבר, יש שאמרו שהיה קודם מתן תורה בחמישי, ואמר להם הרי אתם קשורים תפוסים וענובים מחר באו וקבלו עליכם את כל המצות. ורבי יוסי בר’ יהודה אמר בו ביום נעשו כל המעשים, כלומר בו ביום לאחר מתן תורה נעשו המעשים של סיפור העם וכתיבת ספר הברית, הכל כמו שפירשנו. ולזה שומעין שאמר כהלכה:

וטעם ואל משה אמר – בעבור שהיו עד כאן המצות והמשפטים אל בני ישראל, אמר עתה שהיה זה המאמר אל משה שהיא מצוה שיעשנה הוא בעצמו, כי צוה אותו אחר שתשים לפניהם המצות והמשפטים ותכרות עמהם הברית עלה אתה אלי, ולכך עשה המצוה הראשונה בששי, והשכים בשביעי בבקר וכרת עליהם הברית, ואחרי כן עלה אל ההר הוא והנקראים, על הדרך אשר נצטוו:

למחלוקת זו, האם פרשת הברית נאמרה לפני או אחרי מתן תורה, יש לה השלכות הלכתיות חשובות. לדעת הריטב”א ביבמות, שאלה זו היא מחלוקת תנאים.

פרשה זו של מתן תורה מהווה מקור בגמרות וברמב”ם להלכות גרות:

רמב”ם בהלכות איסורי ביאה פרק יג:

הלכה א

בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן.

הלכה ב

מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו, מל אותם משה רבינו שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי ועל זה נאמר ובריתך ינצורו.

הלכה ג

וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, וקרבן שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ע”י כל ישראל הקריבום.

הלכה ד

וכן לדורות כשירצה העכו”ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.

דעת רבי אליעזר ביבמות (דף מו ע”א) היא שמל ולא טבל הוי גר, ורבי יהושע שם חולק. ובגמרא שם רצו להביא מקור לשיטת ר’ יהושע מ”וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם” שלפני מתן תורה, דבכל מקום שטעון כיבוס בוודאי שטעון גם טבילה, וקל וחומר הוא. אך למסקנה הלימוד הוא מהפסוק בשמות (כד ח) “ויקח משה את הדם ויזרֹק על העם, וגמירי דאין הזאה בלא טבילה.”

וכתב הריטב”א שם:

ואין הזאה בלא טבילה. פי’ וקסבר ר’ יהושע דההיא קודם מ”ת הואי דפלוגתא דתנאי היא, ואיכא למ”ד לאחר מ”ת הואי שאין מוקדם ומאוחר בתורה וזו סברת ר’ אליעזר.

כלומר, שאם פרשת הזאה נאמרה לאחר מתן תורה אין ללמוד ממנה על גרות, דהגרות היתה לפני מתן תורה. ובשאלה זו חלקו רש”י ורמב”ן. רש”י פירש שהפרשה שייכת לפני מתן תורה, ונכתבה שלא במקומה, והרמב”ן שחלק עליו. לפי הריטב”א, היא דעת ר’ אליעזר.

והלכה היא כרבי יהושע שהטבילה מעכבת, כפי שמפורש ברמב”ם שם הלכה ו’: “גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול”. לפי זה נוכל לברר את דעת הרמב”ם:

הרמב”ם בהלכות איסורי ביאה פרק יג בהלכה ג’ שהבאנו לעיל הביא את המקור לטבילה מ”וקדשתם”: “וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, וקרבן שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ע”י כל ישראל הקריבום”.

וכיון שהרמב”ם פסק שהטבילה מעכבת, לכן מובן מדוע הרמב”ם הביא את הלימוד “וקדשתם” ולא מהפסוק שלמסקנת הגמרא ממנו לומדים: “ויקח משה את הדם ויזרק על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה”. משום שלרמב”ם הפרשה נאמרה לאחר מתן תורה, כרמב”ן, וממילא אי אפשר ללמוד משם גרות לעכב כמו שכתב הריטב”א. ולפי הריטב”א הלימוד שמעכב נכון רק אם זה נאמר קודם מתן תורה. וכיון שהרמב”ם פסק כר’ יהושע, ע”כ שהלימוד הוא מ”וקדשתם”.

אלא שכפי שנראה קשה לומר כך בדעת הרמב”ם, שהוא סובר כרמב”ן שהפרשה נאמרה כסדר, ונבאר להלן מדוע.

ובהקדמת פירוש המשניות לרמב”ם לסדר קדשים (ד”ה והחלק השני) כתב הרמב”ם מפורש שפרשת “ואל משה אמר” (שמות כד א) נאמרה לפני מתן תורה, כדעת רש”י:

אבל הגר אין כניסתו לדת נשלמת והיה כשאר ישראל אלא בשלשה דברים מילה וטבילה והרצאת קרבן, כמו שגם ישראל כאשר נכנסו לדת ה’ זו מל אותם השליח במצרים בזמן שצוה אותם מצות קרבן פסח והזהיר שלא יאכל ממנו ערל וטבלו במדבר לפני מתן תורה והקריבו עולות ושלמים והוא אמרו ‘וישלח את נערי בני ישראל’ ואז נתנה להם התורה.

ונראה דהרמב”ם סובר בזה כמו רש”י.

עמש”כ א”מ ברסיסי טל סימן א’, להסביר על פי שאלה זו, אם הפרשה נאמרה קודם מתן תורה או לאחר מתן תורה, את מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן אם קבלת מצות מעכבת בפני שלשה:

בדבר זה נחלקו הרמב”ן והרמב”ם. דעת הרמב”ן (יבמות דף מה ע”ב, והובא בבית יוסף יו”ד סימן רס”ח) דקבלת מצוות מעכבת, ולא עוד אלא דצריכה להיות בפני שלשה דוקא דמשפט כתיב ביה, מה התם שנים שדנו אין דיניהם דין כאן נמי אינו גר אפילו בדיעבד. ומחדש שם הרמב”ן דטבילה מועילה גם שלא בפני שלשה:

ואפשר לומר דגבי קבלת מצוות צריך שלשה אפילו בדיעבד דמשפט כתיב ביה מה התם שנים שדנו אין דיניהן דין אף כאן אינו גר אפילו בדיעבד, אבל מי שהודיעוהו מקצת עונשין של מצות ומתן שכרן וקיבל עליו בב”ד לטבול ולמול אם הלך ומל וטבל שלא בפני ב”ד הרי זה כשר ולא פסלינן לזרעיה, ולא מנסבינן ליה לדידיה בת ישראל עד דטבל בפני שלשה, משום דלכתחלה בעינן שלשה בין בקבלה בין בטבילה.

לעומת זה, דעת הרמב”ם היא הפוכה, שבדיעבד רק הטבילה צריכה להיות בפני שלשה. הרמב”ם בהלכות איסורי ביאה לא הזכיר את קבלת המצוות כחלק ממעשה הגרות, שכן כתב (פרק י”ג הלכה ד): “וכן לדורות כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן”. וכן בפרק הבא (פרק י”ד הלכות ב-ג) לא הזכיר הרמב”ם את קבלת המצוות כחלק ממעשה הגרות, אלא רק הודעת מצוות. ואין הודעת מצוות מעכבת בדיעבד, כמו שכתב בהלכות איסורי ביאה פרק י”ג הלכה יז: “גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג’ הדיוטות ה”ז גר”. וכן כתב המגיד משנה על אתר שזה פשוט שאין הודעת המצוות מעכבת בדיעבד.

הרמב”ם רק מזכיר את קבלת “עול מצוות” ויש להאריך במה שונה קבלת העול מקבלת מצות, ויתכן שאם הגוי רוצה לקבל את העול ולקבל עונש אבל לא לקיים, ומעדיף לקבל עונש של יהודים ולא שכר של בן נח, האם זו גם כן קבלת “עול מצוות”?

אם נאמר שקבלת המצוות היתה לפני מתן תורה, הרי יש לומר שאין זו קבלת מצוות ממש, שהרי עדיין המצוות לא נאמרו להם ולא היו יכולים לקבל. ולכן ייתכן שאין צורך בקבלת מצוות בבית דין. אבל אם נאמר שקבלת המצוות היתה לאחר מתן תורה כדעת הרמב”ן, לשיטתו יש לומר שכיון שהקבלה היא קבלת מצוות גמורה, יש ללמוד מכאן שקבלת מצוות בפני בית דין מעכבת. ולפי זה דעת הרמב”ם היא כרמב”ם שהפרשה נאמרה לפני מתן תורה וכרש”י.

וכל זה קשור להגרת הגרות: האם הגרות נעשית על ידי קבלת מצות או על ידי קבלת שם ישראל. הרמב”ן סובר שנקראו ישראל גם קודם ועל כן הגרות היא רק קבלת מצוות ולא קבלת שם ישראל.

לדעת הרמב”ן לא נתחדש שם ישראל, לא במתן תורה ולא בכריתת הברית, וכפי שכתב בפרשת המקלל על הפסוק (ויקרא כד י): “ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי”:

וטעם בן הישראלית ואיש הישראלי – להורות כי העו”ג הבא על בת ישראל הולד אינו ישראלי. ואע”פ שפסקנו בגמרא (יבמות מה א) דעו”ג הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש, הרי אמרו מזהמין את הולד שהוא פגום לכהונה, וכל שכן שאינו ישראלי בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ, כי “לשמות מטות אבותם” כתוב בהן (במדבר כו נה). ומה שאמר בת”כ (פרשה יד א) בתוך בני ישראל, מלמד שנתגייר, אינו שיצטרך בגירות, אלא ככל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה (כריתות דף ט ע”א), אבל נתכוונו לומר שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל. וזה טעם “בתוך בני ישראל”, שהיה עמהם ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי. וכן מה שאמרו בת”כ (שם) אע”פ שלא היו ממזרים באותה שעה הוא היה כממזר, כדברי יחיד היא שנויה, והלכה הולד כשר. והצרפתים אומרים כי טעם הגרות מפני שהיה קודם מתן תורה, והיה משפטו לילך אחר הזכר ממה שאמרו (יבמות דף עח ע”ב) באומות הלך אחר הזכר, וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו, אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול. ואין דעתי כך, כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ובגוים לא יתחשבו, וכמו שאמר בעשיו (קידושין דף יח ע”א) ודילמא ישראל מומר שאני. וק”ו הדבר, אם לאחר מתן תורה שהכותי הבא על בת אברהם מחייבי לאוין ואין לו בה קידושין היא מקוה טהורה לאומות להכשיר את ולדה להיות כמוה, לא כל שכן קודם התורה שתהא מטהרת ולדה להיות כמוה לחייבו במילה כזרעו של אברהם ויהיה מכלל בני ישראל.

על כן מוכרחים לומר לדעת הרמב”ן שמהות גרותם של בני ישראל לא היתה אלא קבלת מצוות. והרמב”ן לשיטתו (שמות כד א) שאחרי מתן תורה בו ביום ציוה הקב”ה למשה שיאמר להם “אתם ראיתם” וכל המצות שנאמרו אח”כ, דהיינו פרשת ואלה המשפטים. ורק אחרי שישראל שמעו את עשרת הדברים מפי הקב”ה, ואחרי ששמעו את כל המצוות שבפרשת ואלה המשפטים, קבלו עליהם את המצוות. על זה נאמר (שמות כד ג) “ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ד’ ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ד’ נעשה”

ודעת הרמב”ם היא שההתייבות במצוות היא בגלל שם ישראל כפי שנראה להלן ממו”נ, ולכן קבלת מצות לא מעכבת אלא הודעת מצות.

והנה, כתב הרמב”ם במורה נבוכים (חלק שני פרק כט):

…כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה’ כן יעמוד זרעכם ושמכם”, כי פעמים ישאר הזרע ולא ישאר השם, כמו שתמצא אומות רבות אין ספק שהם מזרע פרס או יון אלא שלא יודעו בשם מיוחד אבל כללה אותם אומה אחרת, וזה ג”כ אצלי הערה על נצחות התורה אשר בעבורה יש לנו שם מיוחד.

לדעת הרמב”ם כיון ששם ישראל תלוי במחוייבות למצוות, וללא מחוייבות זו אין לנו שם מיוחד, לכן אם ישנה הבטחה שיעמוד שם ישראל לעולם, הרי זו הבטחה על נצחיות התורה. מקור דברי הרמב”ם הם בספר אמונות ודעות לרס”ג (מאמר שלישי אות ז’):

…ראיתי להסמיך לדברים הללו דברים בענין בטול התורה כי זה מקומו. ואומר, קבלו בני ישראל קבלה מוסכמת שמצוות התורה אמרו להם הנביאים עליהם שאינם בטלים, ואמרו כי שמענו את זה בדברים מפורשים שמסתלק בהם כל טעות וכל הסבר. וכאשר בדקתי בספרים מצאתי מה שמוכיח על כך, ראשונה שהרבה מן המצוות כתוב בהן ברית עולם. וכתוב בכם לדורותיכם, וכן לפי שאמרה התורה, תורה צוה לנו משה מורשה, ועוד לפי שאומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה, וכיון שאמר הבורא שהאומה תעמוד כימי השמים והארץ הרי בהכרח שתורותיה עומדות כימי השמים והארץ והוא אומר “כה אמר ה’ נותן שמש לאור יומם חוקת ירח כוכבים לאור לילה רגע הים ויהמו גליו ה’ צבאות שמו אם ימשו החקים האלה מלפני נאם ה’ גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים.

מה שמעסיק את הרס”ג הוא הוכחה לנצחיות התורה. ולכן כתב רס”ג ש”אומתנו אינה אומה אלא בתורותיה” היינו, רק החיוב במצוות הוא שהופך את בני ישראל לאומה. וכיון שישנה הבטחה לקיום האומה כימי השמים והארץ, הרי שהחיוב בתורה קיים כימי השמים על הארץ. לכן לפי הגדרת הרס”ג והרמב”ם יהודי הינו מי שמצווה בתורה. עצם היותו מצווה בתורה עושה אותו ליהודי גם אם אינו מקיים אותה, אלא שאם אינו מקיים אותה יצטרך לעמוד בדין, בבית דין של מטה או בבית דין של מעלה. לא כן הגוי, גם אם יקיים את כל התורה על כל מצוותיה לא יהפוך להיות יהודי משום שאיננו מצווה. גוי המקיים מצוות יכול להיות רק גר תושב ואין בו שום מעשה גרות אלא קבלת שבע מצוות. ואפילו לדעת התנאים (עבודה זרה דף סד ע”ב) שגר תושב חייב בכל המצוות פרט לאכילת נבלות, מדובר שם שקיבל עליו לקיים כל מצוות האמורות בתורה. מה שאין כן בגר צדק שאמנם מקבל על עצמו מצוות אבל מעשה הגרות נעשה על ידי שלשה דברים: מילה, טבילה וקרבן ובהם נכנס בכלל ישראל.

לפי זה יש מחלוקת מהותית בין הרמב”ם לבין הרמב”ן לגבי תהליך הגרות. לדעת הרמב”ם על ידי גרות נוצר שם ישראל, ומכאן נובעת המחויבות למצוות. לדעת הרמב”ן מעשה הגרות הוא קבלת מצוות וכתוצאה מכך מקבל שם ישראל.

וכך יש להבין גם את מתן תורה: לדעת הרמב”ם על ידי מתן תורה קִבל עם ישראל שֵם ישראל ומכאן חלות חיוב המצוות. ולדעת הרמב”ן על ידי מתן תורה התחייבו במצוות אבל שם לא היה צורך שהגרות תיצור שם ישראל, כי שם ישראל חל עליהם כבר קודם, כמבואר במחלוקתו עם הצרפתים. ולכן הרמב”ם לשיטתו, קורא לגרות: “כניסה לברית” בהלכות איסורי ביאה כיון שהמחייב במצות הוא שם ישראל, אמנם לא יתכן שם ישראל בלא מצוות כמ”ש הרס”ג, אבל המחייב הוא הכניסה לברית שבה הופך הגר לישראל. וע’ צדקת הצדיק סימן נד (לא נמצא בהוצאות חדשות)