תצוה

ב"ה

פרשת תצוה

פרק כט:

(מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:

(מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:

(מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:

(מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם: פ

וכתב הרמב"ן:

לשכני בתוכם – על מנת לשכון בתוכם. לשון רש"י. ושמוש הלמ"ד בתנאי כזה איננו נמצא. ויתכן שיאמר וידעו בשכני בתוכם כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כי ידעו כבודי ויאמינו שאני הוצאתי אותם מארץ מצרים. והוא כדרך ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (ש"א יח יד), כי בוחר אתה לבן ישי (שם כ ל), על אשר מריתם את פי למי מריבה (במדבר כ כד), והדומים להם. אבל רבי אברהם אמר כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם, וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה (לעיל ג יב). ויפה פירש. ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג), ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול (יהושע ז ט), ופסוקים רבים באו כן, אוה למושב לו (תהלים קלב יג), פה אשב כי אויתיה (שם יד), וכתוב והארץ אזכור (ויקרא כו מב):

דבר זה קשה להבנה, האם הקב"ה צריך משהו – האם ח"ו חסר לו דבר?

שאלה זו האם "עבודה צורך גבוה" או "צורך הדיוט, היא לכאורה סתירה בפסוקים ובמאמרי חז"ל שונים, וכבר דנו בזה, בעיקר ב"עבודת הקודש" לר' מאיר אבן גבאי (חלק ב'), ובשל"ה (שער הגדול).

מצד אחד יש כמה וכמה מאמרי חז"ל שמהם עולה כי עבודת האדם (בלימוד התורה וקיום המצוות) היא "צורך גבוה" וכדברי חז"ל (איכה רבתי פרשה א, לג) על הפסוק "ועתה יגדל נא כח אדנ-י" (במדבר יד, יז) שעל ידי העבודה ביום התורה והמצות מוסיפים כח בגבורה של מעלה. כך גם להפך, החטאים פוגמים, כביכול, למעלה. על הפסוק "צור ילדך תשי" (דברים לב, יח) אומרים חז"ל (איכה רבה שם) שעל ידי החטאים ישראל מתישין כביכול כוח של מעלה. בתורת הקבלה אנו אף מוצאים ביאורים שונים, כיצד על ידי עברה פלונית פוגמים בספירה אחת; ועל ידי עברה אחרת בספירה שניה.

נציג את הסתירות שיש במאמרי חז"ל בדברים אלו, ויותר מאשר יישוב של הדברים נעסוק בקשיים, והישוביים ישארו ליודעי ח"ן.

כתב בספר עבודת הקודש – חלק ב פרק ב:

לפי שענין זה שאנו בביאורו, והוא היות העבודה צורך גבוה יסוד גדול באמונה הקדושה, כי הוא מחזיק הלבבות ומושכן אל העבודה והייחוד, אשר העסק בזה הם החיים האמיתיים אשר בם יחיה העובד האמיתי ובהם צריך להוציא זמנו, לכן ראיתי להאריך בו ולהוכיחו עוד כי זה כל האדם:

ואומר כי גדול החכמים האחרונים בחכמה האמיתית הרמב"ן ז"ל, כתב פרשת תצוה בפסוק לשכני בתוכם בזה הלשון, יש בענין סוד גדול כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר, ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול, ופסוקים רבים באו כן אוה למושב לו, פה אשב כי אויתיה, וכתוב והארץ אזכור, עד כאן דבריו בקבלתו:

וביאורם, כפי מה שבארו תלמידיו המקובלים ממנו אמרו בזה הלשון, והכוונה בזה כי לפי הפשט היה נראה כי השכינה בישראל צורך הדיוט היא, אבל על דרך הסוד אינו כן אלא צורך גבוה, כענין שנאמר ישראל אשר בך אתפאר, מאמר השם הנכבד בעבור קרבנותיך ועבודתך אני מתפאר בתפארת עוזי, ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול כלומר אם יכריתו האויבים את שמנו שלך גדולה משלנו כי מה תעשה לשמך הגדול שאם אין אנו כאן אין אני כאן, וכן אוה למושב לו, פה אשב כי אויתה, אוה ואויתיה רמז לכנסת ישראל, וכן והארץ אזכור בזכר הרחמים, והנה זה מבואר עד כאן:

"תלמידיו המקובלים" נראה שזה רבנו בחיי, שכותב מעין דברים אלו כאן, וכן בסוף פרשת שלח

(במדבר פרק טו פסוק מא כותב רבנו בחיי:

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם – באר בכאן כי ההוצאה היתה כדי שיהיה לנו לאלהים, וא"כ אין הענין צורך הדיוט בלבד כי אם צורך גבוה, וזהו שאמר יהושע (יהושע ז) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול, כי אם אין עם אין מלכותו של מלך מתפרסמת. והפסוק הזה התחיל אני ה' אלהיכם וסיים אני ה' אלהיכם, כלומר בעוה"ז ובעוה"ב:

ושם בהקדמה של עבודת הקדש (ההקדמה חסרה בתקליטור התורני), הביא ממדרש דברים רבה:

דברים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה ו ד"א אלה

ד"א אלה הדברים מה הדבורה הזו דובשה לבעלה ועוקצה לאחרים כך הן דברי תורה סם חיים לישראל וסם המות לעובדי כוכבים, אמר רבי יהודה ב"ר סימון בשם רבי לוי מה הדבורה הזאת כל מה שהיא מסגלת מסגלת לבעליה כך כל מה שישראל מסגלין מצות ומעשים טובים הם מסגלים לאביהם שבשמים.

וכתב: "להודיע כי במצות צורך גבוה, לא צורך הדיוט בלבד, וזה סוד העבודות והתפילות".

וכן כתב רש"י בגמ' סוטה (לח ע"ב), על מה שנאמר בגמרא: "מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם":

ושמו את שמי – תלה הכתוב הדבר בהן להיות ברכה זו שימת שמו על עמו ולא עשאה צורך ישראל אלא צורך מקום.

וכתב בעבודת הקדש:

וזה סוד "והאר פניך על מקדשך השמם למען אדנ-י" (דניאל ט, יז) ליודעי הסתרים.

ובמדרש איכה רבה (וילנא) פרשה א ד"ה לג ויצא מבת איתא:

ר' עזריה בשם ר' יהודה בר' סימון אמר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה, כמד"א (תהלים ס') באלהים נעשה חיל, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כח גדול של מעלן דכתיב (דברים ל"ב) צור ילדך תשי, ר' יהודה בר' סימון בשם ר' לוי בר' טרפון בזמן שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא מוסיפין כח בגבורה של מעלה כמד"א (במדבר י"ד) ועתה יגדל נא כח ה', ובזמן שאין עושין רצונו של הקב"ה כביכול מתישין כח גדול של מעלן, והולכין גם הם בלא כח לפני רודף,

ובספר השל"ה הקדוש – תולדות אדם – שער הגדול (ט) כתב לגבי המשכן:

ולפי שזה כן, היות שרות השכינה בישראל צורך גבוה. וזה טעם העבודות שהיו במקדש מקום השכינה, להמשיכה ולהתמידה בתחתונים שתקבע במקדש, ובזה מתיחדים הדברים העליונים מראשית המחשבה עד סופה, והוא יחוד השם הגדול. נמצאו העבודות סבת שרות השכינה בתחתונים, ונמצא שרותה בתחתונים צורך גבוה. ודניאל עליו השלום היה יודע שזה כן, היה מתפלל על המקדש שהוא מקום השכינה שיבנה שתחזור למקומה, ובחזרתה למטה תחזור גם כן למעלה, ואז תשלם הכוונה בבריאה, כי כן אמרו רז"ל בבראשית רבה (יט, טז), עיקר שכינה בתחתונים היתה.

ספר השל"ה הקדוש – מסכת שבועות – פרק תורה אור (כ)

…והכל לכבודו יתברך, כי העבודה במעשה ובעיון הכל צורך גבוה, לא צורך הדיוט לבד, כי הוא מתקן השם לכבודו, ומקרב אותיות שם יהו"ה. וזה לשון הזוהר (ח"ג קיג, א), ועשיתם אותם, מאי ועשיתם אותם, אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל באורחוי, כביכול כאלו עביד ליה לעילא.

ובזה מובנת הגמרא בברכות דף ז עמוד א:

תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו וקמשמע לן שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך.

ואכן כתב רבנו בחיי בספר שולחן של ארבע – השער הראשון, לגבי משמעות ברכות בכלל:

אמנם יש לך להתעורר ולפקוח עיני הלב על דרך החכמה המקובלת. כי הברכות אינם צורך הדיוט בלבד ויש בהם צורך גבוה, כמ"ש הכתוב (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך הפסוק הזה נותן לב להבין סוד הברכות, ולא תמצא בכל התורה בשום מקום שיצוה הקב"ה שנברך לשמו כי אם באמן ומזה אמר דוד (תהלים קמה) ואברכה, וכן אמר (שם ק) הודו לו ברכו שמו ורבים כן, ועל כן צריך שתשכיל כי הברכות אינן צורך הדיוט כלל וגם אינם הודאה בלבד אבל הם לשון תוספות ורבוי מלשון (שמות כג) וברך את לחמך ואת מימך. והבן מאמר חכמים ז"ל שאמרו בסוף פרק המקבל בענין בעל חוב ושכב בשלמתו וברכך מי שצריך ברכה דהיינו הדיוט יצא הקדש שאינו צריך ברכה, ומקשי בגמרא ולא והא כתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך אלא ולך תהיה צדקה למי שכל הצדקות שלו. ביארו החכמים ז"ל בפירוש כי ההקדש צריך ברכה אבל אינו צריך צדקה. ומפורש אמרו בברכות (פ"ק דף ז) אמר לו ישמעאל בני ברכני, וכן במסכת שבת (פ"ק דף פט) אמר לו הקב"ה למשה היה לך לעזרני, והוא ענין הברכות, ואמרו עוד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים המעטים יותר משאר עמים רבים ולא ברב עם הדרת מלך, אלא ודאי לשון וברכת לשון תוספות ורבוי, והוא מלשון בריכה נובעת מן המקור ולכך אנו מזכירין בתפלתנו תתרומם ותתברך ובלשון הקדיש יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא.

ספר ראשית חכמה – שער האהבה – פרק עשירי

והנה כלל השמחה יהיה לפי זה שזכהו השם להיות מעבדיו המיחדים אותו מה שלא כל אדם זוכה לזה, ולפי הפשט השמחה שיעורר האדם בתפלתו ובפרט אם הוא בבית הכנסת או בבית המדרש במציאות התפלה כי התפלה היא צורך גבוה והעד שנעשה ממנו כתר למלכו של עלם, וראוי שיאמר אדם בלבו מהיכן זכיתי אני לתת כתר למלכו של עולם, אלא שהמלך ברוב חסדיו קרבני אליו, ולכן ראוי שאעבוד עבודתו בשמחה.

ספר נפש החיים – שער ב – פרק י כתב לגבי נוסח הברכות:

ולא זו בלבד שבתיבת ברוך אתה שפירושו הוא תוספת רבוי ברכה ושפע שייך זאת הכוונה. אלא שגם בכל תיבה ותיבה מכל נוסח התפלה. שייך ג"כ זאת הכוונה הק'. כי כל תיבה מהתפלה או של איזה ברכה. היא העולה למעלה מעלה ע"י מארי קלין וגדפין דנטלין לה. לפעול פעולתה בשרשה העליון המיוחד לה. והוא נעשה בזה כביכול שותפו של יוצר בראשית. לבנות ולנטוע כמה וכמה עולמות…

והמשכיל יבין מדעתו שלא לחנם הוצרכו לתיקון תחנה קטנה ותפלה קצרה כזו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קדשם והשגת נבואתם העליונה ונהירא להו שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה. לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפלות באלו התיבות דוקא. מאשר ראו והשיגו איזה דוך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם אשר היא נצרכת מאד לתיקון רבוי עולמות וכחות עליונים וסדור המרכבה. וכמאמרם ז"ל העבודה צורך גבוה. וזהו ענין מאמרם ז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. ובתנחומא פ' תולדות אמרו ולמה נתעקרו האמהו' אר"ל שהיה הקב"ה מתאוה לתפלתם. ובזוהר תולדות קל"ז א' ת"ח עשרין שנין אשתהי יצחק עם אתתיה ולא אולידת עד דצלי צלותיה בגין דקב"ה אתרעי בצלותהון דצדיקייא כו'. מ"ט בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא לכל מאן דאצטריך בצלותהון דצדיקייא. וכתוב מפורש (משלי ט"ו) ותפלת ישרים רצונו:

ויש להעיר שבגמרא פסחים דף ק"ה ע"א שהגמרא דנה על נוסח ברכת הבדלה לשיטת עולא שאומר רק המבדיל בין קודש לחול ותו לא, אומרת הגמרא שאין צריך פתיחה בברוך וסיום בברוך משום שדמי לברכת המצות: "ברכת המצות מ"ט משום דהודאה היא הא נמי הודאה היא", אם כן ענין הברכה הוא הודאה ולא תוספת וריבוי.

אלא שבמדרש תנחומא (ורשא) פרשת שמיני סימן ח משמע שאין לקב"ה עצמו תועלת במעשי בני אדם:

וכי מה איכפת לו להקב"ה בין ששוחט את הבהמה ואוכל או אם נוחר ואוכל, כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו או מה איכפת לו בין אוכל טהורות לאוכל נבלות, אמר שלמה אם חכמת חכמת לך וגומר (משלי ט) הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות וישראל שנאמר כל אמרת ה' צרופה.

ויש להוסיף, שדברי המדרש הללו לכאורה גם מובנים ומסתברים יותר. מובן מאליו שיש הבדל גדול בין עבדות עבד לאדונו לעבדות יהודי לקונו. האדן למרות מעלתו הגדולה כאדון, סוף סוף יש דברים החסרים לו מצד עצמו, ואם כן העבד, בעבודתו, ביכולתו להוסיף שלמות לאדונו. מה שאין כן כאשר מדובר על הקב"ה הרי פשוט וברור שבהיותו "שלימותא דכולא" (לשון התיקוני זהר בהקדמה) לא שייך בו כל חיסרון ח"ו, ואם כן מה צורך יש לו בעבודת האדם?

ויתר על כן, שהרי גם בפסוקים משמע כך, כפי שהעיר בעבודת הקדש ח"ב פ"ג:

וכמו שיראה מפשט הכתובים שאמרו (איוב פרק כב, ג) "הַחֵפֶץ לְשַׁדַּי כִּי תִצְדָּק וְאִם בֶּצַע כִּי תַתֵּם דְּרָכֶיךָ" והם דברי אליפז לאיוב ואמר לו אליהו (איוב פרק לה): (ו) אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ: (ז) אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח: (ח) לְאִישׁ כָּמוֹךָ רִשְׁעֶךָ וּלְבֶן אָדָם צִדְקָתֶךָ: ואמר שלמה המלך ע"ה (משלי פרק ט): אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ אשר מכל זה יראה שאין טובות האדם ורעותיו נוגעות כלל לגבוה, כי אם אל פועלם בלבד. וכבר התבאר מדברינו הפך זה והוא האמת אשר אין ספק בו והיא קבלה אמיתית מקובלת ביד חכמי האמת קבלוה איש מפי איש:

והסבר הדברים כפי ששמעתי מהרב משה צוריאל שליט"א, שיש עצמות ב"ה, ויש ספירות שזה ההתגלות בעולם. בצד הנגלה יש צורך גבוה ויש שינוי בפרסום שם שמים בעולם. אבל בעצמותו יתברך כמובן לא שייך שום שינוי כלל.

הסבר עבודת הקדש הוא גם הסבר החסידות וכפי שהסביר הרב יואל כהן (חב"ד, ע' נספח):

1. יש דרגה שהקב"ה צמצם את עצמו כלפי הבריאה. בדרגה זו יש לבריאה ערך. הדברים הטובים שבבריאה נחשבים טובים; והדברים הרעים נחשבים רעים. מכיוון שהנבראים תופסים מקום בדרגה זו, לכן גם מעשיהם תופסים מקום. כאשר אדם עושה מצווה, הוא עושה "דבר טוב", ומגיע לו על כך שכר מלמעלה; ואם עבר עברה, עשה "דבר רע", ומגיע לו עונש מלמעלה. יתרה מזו, מכיון שבדרגה זו עבודת הנבראים תופסת מקום, לכן ביכולתה אף להוסיף או לפגום ח"ו באלוקות, על פי מעשה האדם. על דרגה זו אמרו חז"ל, שישראל, על ידי קיום המצוות מוסיפים כח בגבורה של מעלה (בסגנון הקבלה והחסידות – על ידי העבודה בתורה ובמצות ממשיכים תוספת אור רב בעולם האצילות; ולהיפך, על ידי עברה נעשה פגם וחיסרון בעולם האצילות).
2. ויש דרגה שבה הקב"ה הוא למעלה מכפי שצמצם את עצמו כלפי הבריאה. בדרגה זו הבריאה כולה אינה תופסת מקום אצלו, ולא שייך לומר שדבר פלוני בבריאה הוא "דבר טוב", ודבר אחר הוא "דבר רע". לגבי דרגה זו כל מציאותה של הבריאה היא אין ואפס ממש, וכאילו אינה קיימת כלל (בסגנון הקבלה והחסידות – בחינת "עתיק" מלשון שנעתק ומובדל מסדר ההשתלשלות שלאחר הצמצום.

אלא שהשל"ה עצמו חולק על בעל עבודת הקודש:

…הנה בענין תירוץ הקושיא אין דבריו ישרים בעיני, כי הוא מפרש הפסוקים המורים שאין המעשים נוגעים בו דקאי על 'אין סוף', אבל באצילות נוגעים מעשה בני אדם. אם כן מה אמר אם חטאת מה תפעל בו, וכן אם צדקת כו', כי אף שאינו פועל ונותן ב'אין סוף' מכל מקום פועל ונותן באצילות שהם גלוי אין סוף שבהם מגיע כל העניינים, כי בעצם אין סוף מצד העלמו הוא בנעלם תכלית ההעלם כי אם על ידי האצילות, ולכך אין סוף לא רמזו בתורה לא בשום תיבה ולא בשום אות ולא באות של עוקץ. גם מה שאמרו במדרש ילמדנו, וכי מה איכפת ליה להקב"ה, ופירש הרב שזה קאי אאין סוף הוא דחוק במאוד, כי על הרוב ורובא דרובא פירושו של הקב"ה הוא באצילות, וברוב המקומות רומז הקב"ה על התפארת ובקצת מקומות על מלכות. על כן בניי יצ"ו שמעו אלי ותחי נפשכם, ואשכילכם בינה להבין הענין של העבודה צורך גבוה:

ומתחילה אביא דעת המקובלים האחרונים בענין הזה של הוספת כח של מעלה או התשת כח של מעלה, ואביא מחלקותם, ואחר כך אומר מה שחנני ה'…

לאחר מכן מביא השל"ה דעות בפירוש הענין ומביא מדברי בעל הפרדס, ומסיים:

ואל יעלה בדעתך חס ושלום מה שאמרנו שכינה בתחתונים צורך גבוה, שהספירות בעצמם מתרבה שפעם, שאותו שפע שמתרבה הוא צורך עצמותם חס ושלום, שהרי כבר אמרנו השפע שהוא לצורך יחוד עצמות הספירות לא יחסר ולא יעדיף, שהן בשלימות שאין שלימות למעלה ממנו. אך אמנם השפע המתרבה הוא לצורך הנהגת העולמות שיתרבה בהם השפע להשפיע בשפע רב לעולמות, כמו החלב שמתרבה במינקת שאינה לצורך עצמה, אבל היא לצורך הולד, כמו כן השפע המתרבה בספירות הוא לצורך העולמות שלמטה מהם להשפיע בהם. והטעם שרודפת אחר הצדיק, שהרי ריבוי השפע שיש לה אינה לצורך עצמה, הוא מהטעם כי הנה יותר שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק. והוא בסוד שמטבע השלם מצד שלימות טבעו הוא להשלים לזולתו ולהשפיע משלימותו לזולתו, ומפני כך היא רודפת אחר הצדיק להשלים לזולתם ולהשפיע על ידו לזולתו. וזהו צורך הספירות שאמרנו, כי הספירות הם בשלימות שאין שלימות למעלה מהם, וטבע השלם הוא להשפיע ולהשלים לזולתו, על כן צריכה השכינה להיות בתחתונים כדי שעל ידה ישפיע הספירות שטבעם מצד שלימותם להשפיע. אשר על כן ההשפעה הוא צורך להם להשלים טבע שלימותם, עד כאן לשונו:

הרי מבואר מדבריו שצורך גבוה אינו אלא שנחת רוח לפניו כביכול שנעשה רצונו כדי להשפיע טוב. ונוטה קצת לזה מאמרם ז"ל פרק היה קורא (ברכות יז, א), אשרי אדם שגדל בתורה ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו שנעשה רצונו, עד כאן. משמע שאין מעשה בני אדם צורך לו לעצמותו לאיזה שלימות, רק שהוא נחת רוח ליוצרו לעשות רצונו. ואז מבוארים הפסוקים והמדרשים המראים אם יצדק האדם או ירשע אין הדבר נוגע לו יתברך, רק כביכול לו נחת רוח כשנעשית רצונו, וההיפך בהיפך ח"ו:

אמת הדבר שכן נוטים פשוטן של הכתובים והמאמרים המרמזים ענין העבודה צורך גבוה, שהכוונה על עצם הצורך בו יתברך, כענין שאמר הקדוש ברוך הוא למשה היה לך לעזרני, ולר' ישמעאל אמר ישמעאל בני ברכני, וכן מורים רוב הפסוקים ומאמרים… לדרך זה נמצא הדרא קושיין לדוכתא…

וממשיך השל"ה בדברים שרק יודעי ח"ן יוכלו להבינם, וסיום דבריו:

יהי מה, מכל מה שנזכר עד כאן, יהיה איך שיהיה, על כל פנים נודע באמת כי האדם בבחירת מעשיו נוגע למעלה למעלה בגבהי מרומים, ויש בעבודה צורך גבוה. ושזהו תכלית העובד לעשות הכל לשמו יתברך נחת רוח ליוצרו, לא לצורך עצמו לקבל שכר אלא למען שמו באהבה, וסוף הכבוד לבוא, כי בהתרבות השפע למעלה מכח התעוררות העובד, אז יורד למטה ושלום בכל, ואז האדם באמצעית התורה וקיום מצותיה מקושר בהקב"ה. ונתבאר בשלימות מאמר הזוהר, תלתא מקושרים, הקב"ה ותורה וישראל, וכמו שהותחלה ההקדמה, בשם ה' זה ספר תולדות אדם, וברוך ה' אשר עזרני עד כה.

נספח:

ידועה השאלה מה עניינם ומטרתם של המצוות: "לצורך גבוה" לשם תכלית אלוקית כלשהי, או לתועלת הנבקראים המקיימים אותם? בסוגיה יסודית זו מצאנו כמה מאמרי חז"ל שנראים סותרים זה את זה.

מצד אחד יש כמה וכמה מאמרי חז"ל שמהם עולה כי עבודת האדם (בלימוד התורה וקיום המצוות) היא "צורך גבוה" וכדברי חז"ל (איכה רבתי פרשה א, לג) על הפסוק "ועתה יגדל נא כח אדנ-י" (במדבר יד, יז) שעל ידי העבודה ביום התורה והמצות מוסיפים כח בגבורה של מעלה. כך גם להפך, החטאים פוגמים, כביכול, למעלה. על הפסוק "צור ילדך תשי" (דברים לב, יח) אומרים חז"ל (איכה רבה שם) שעל ידי החטאים ישראל מתישין כביכול כוח של מעלה. בתורת הקבלה אנו אף מוצאים ביאורים שונים, כיצד על ידי עברה פלונית פוגמים בספירה אחת; ועל ידי עברה אחרת בספירה שניה.

מצד שני המדרש אומר (בראשית רבה פרשה מד בתחילתו) "וכי מה אכפת לו להקב"ה לפי ששוחט מן הצוואר או מי ששוחט מן העורף?… לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות". מדברי חז"ל אלו עולה בבירור כי כל עניין המצוות הוא אך ורק לתועלת האדם, "לצרף בהן את הבריות", ואילו לקהב"ה מצד עצמו "מה אכפת לו".

ויש להוסיף, שדברי המדרש הללו לכאורה גם מובנים ומסתברים יותר. מובן מאליו שיש הבדל גדול בין עבדות עבד לאדונו לעבדות יהודי לקונו. האדן למרות מעלתו הגדולה כאדון, סוף סוף יש דברים החסרים לו מצד עצמו, ואם כן העבד, בעבודתו, ביכולתו להוסיף שלמות לאדונו. מה שאין כן כאשר מדובר על הקב"ה הרי פשוט וברור שבהיותו "שלימותא דכולא" (לשון התיקוני זהר בהקדמה) לא שייך בו כל חיסרון ח"ו, ואם כן מה צורך יש לו בעבודת האדם?

בתורת החסידות מבארים זאת (ראה מאמר דיבור המתחיל צאינה וראינה תרע"ז; דיבור מתחיל לא תהיה משכלה תשי"ב) (על יסוד דברי בעל עבודת הקדש, ראה עבודת הקדש בהקדמה. שם חלק ב' פרק ג'. יש לציין שבשאלה זו דנו כו"כ מגדולי ישראל, ובביאור שבפנים התמקדנו בגישתה של החסידות לסוגיא זו) שבאלוקות יש כביכול שתי דרגות:

1. יש דרגה שהקב"ה צמצם את עצמו כלפי הבריאה. בדרגה זו יש לבריאה ערך. הדברים הטובים שבבריאה נחשבים טובים; והדברים הרעים נחשבים רעים. מכיוון שהנבראים תופסים מקום בדרגה זו, לכן גם מעשיהם תופסים מקום. כאשר אדם עושה מצווה, הוא עושה "דבר טוב", ומגיע לו על כך שכר מלמעלה; ואם עבר עברה, עשה "דבר רע", ומגיע לו עונש מלמעלה. יתרה מזו, מכיון שבדרגה זו עבודת הנבראים תופסת מקום, לכן ביכולתה אף להוסיף או לפגום ח"ו באלוקות, על פי מעשה האדם. על דרגה זו אמרו חז"ל, שישראל, על ידי קיום המצוות מוסיפים כח בגבורה של מעלה (בסגנון הקבלה והחסידות – על ידי העבודה בתורה ובמצות ממשיכים תוספת אור רב בעולם האצילות; ולהיפך, על ידי עברה נעשה פגם וחיסרון בעולם האצילות).
2. ויש דרגה שבה הקב"ה הוא למעלה מכפי שצמצם את עצמו כלפי הבריאה. בדרגה זו הבריאה כולה אינה תופסת מקום אצלו, ולא שייך לומר שדבר פלוני בבריאה הוא "דבר טוב", ודבר אחר הוא "דבר רע". לגבי דרגה זו כל מציאותה של הבריאה היא אין ואפס ממש, וכאילו אינה קיימת כלל (בסגנון הקבלה והחסידות – בחינת "עתיק" מלשון שנעתק ומובדל מסדר ההשתלשלות שלאחר הצמצום.

וכפי שמבואר בתורת החסידות באריכות, שכל מציאות הנבראים מתחילה רק לאחר שהקב"ה צמצם את עצמו כביכול ונתן מקום להתהוות העולמות, אך לפני הצמצום אין שום נתינת מקום להתהוות הבריאה (זהו הפירוש בדברי ה"עץ חיים", שער א' ענף ב', שלפני הצמצם היה אור אין סוף ממלא את מקום החלל ולא היה מקום לעמידת העולמו ורק על ידי הצמצום נעשה חלל ומקום פנוי לעמידת העולמות).

ומכיון שבדרגה זו כל מציאותה של הבריאה אינה תופסת מקום, הרי אי אפשר לומר שיש הבדל לגביה בין הדברים ה"טובים" שבבריאה לדברים ה"רעים" שבה, אלא הכל שווה ממש.

מכאן שבדרגה נעלית זו גם מעשיהם של הנבראים אינם תופסים מקום כלל. כביכול לעומת דרגה זו המצווה היא חסרת ערך, וגם העברה נטולת משמעות. וכלשון הכתוב (איוב לה, ו-ז): "אם חטאת מה תפעל בו, ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח". ונמצא שבבחינה זו העברות והמצוות שוות ו"כחשיכה כאורה" (תהילים קל"ט, יב) והאור והחושך שוים.

ובדרגה זו אמרו, שכל ענין המצוות הוא "לצרף בהן את הבריות" בלבד. הקב"ה אינו "זקוק" למצות ואינו "נפגע" מהחטאים, אך הוא נתן לנו מצוות והזהיר מלעבור עברות, כדי לזרכך אותנו.

זהו גם הביאור בדברי המדרש (בראית רבה סוף פרשה ב) "איני יודע באיזה מהם חפץ" – אי אפשר לדעת במה חפץ הקב"ה במעשיהן של צדיקים או במעשיהן של רשעים – רק "כיון דכתיב וירא אלוקים את האור כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים". ולכאורה מה פירוש הדבר "איני יודע באיזה מהן חפץ"? הלוא מובן בפשטו שמעשיהן של צדיקים הם תכלית הטוב ומעשיהם של רשעים הם תכלית הרע. אך אשפר לומר שאיננו יודעים באיזה מהם חפץ?!

אחד הביאורים בזה הוא (לקוטי תורה פרשת צו דף ז' טור ד') שלגבי דרגת הרוממות של הקב"ה, כפי שהוא למעלה מן הבריאה, "צדקת" ו"פשעיך" הם היינו הך. בבחינה זו אין שום מעלה במצוות לגבי עברות. כל ההבדלים ביניהם ייתכנו רק לאחרי שהקב"ה צמצם את עצמו לדרגה שהעולם יתפוס מקום לגביו, ואז שייך לומר שמצוות הם דבר "טוב" ועברות דבר "רע", אולם קודם (ולמעלה מכפי) שצמצם את עצמו הכל בהשוואה גמורה.

[יש להבהיר, שאין הכוונה לומר שבדרגת הרוממות של הקב"ה כל עניין המצוות אינו נוגע כלל ח"ו. ארבה, המדרש הנ"ל מלמדנו את גודל ערכן של המצוות. ממדרש זה אנו למדים, שעניינן של המצוות הוא לא רק על פי ה"טוב" וה"מעלה" שיש בהן לפי ערך הבריאה אלא אמיתת מעלתן היא שזה רצונו העצמי של הקב"ה, כפי שהוא לעמלה לגמרי מגדרי הבריאה. וכפי שיתבאר לקמן (סעיף יא), שעומק כוונת המדרשה היא, שגם בדרגה זו עצמה, חפץ הקב"ה במצוות ואינו חפץ בעברות. והכוונה באמרנו שהמצות והעברות שוות לגביו היא, שהמצוות והעברות מצד עצמן (ללא בחירתו של הקב"ה בהן) שוות הן. ראה לקמן באריכות].

וזהו עניין הגורל של יום הכפורים: הטלת הגורל (המראה על שוויון) מסמלת, שביום זה מאירה דרגת הרוממות של הקב"ה, שלגביו שם דבר אינו תפס מקום והכל בהשוואה אצלו. לכן למרות שהאדם חטא ועשה דבר רע, בכל זאת מכיוון שלגבי דרגה זו העברות אינן בבחינת "חיסרון" כביכול, מתכפר החטא והאדם נעשה חביב ומרוצה כקודם החטא.

כדי לקבל קצת הכרה והמחשה כיצד ייתכן שדברים המקובלים אצלנו כטוב וכרע מוחלטים יהיו שווים ממש לגביו יתברך יש להתבונן בדברים הנמוכים מאיתנו.

לדוגמה: בעולמו של ילד קטן, צעצוע הוא הדבר הטוב ביותר. הוא אינו מסוגל להבין איך אדם מבוגר יכול לומר שצעצוע אחד הוא וצעצוע שני שווים, "הרי זה צעצוע מרתק ביותר וזה צעצוע משעמם בתכלית!" טוען הוא.

וכמו כן בדוגמה שהובאה לעיל: אדם שאין לו חוש בדברים רוחניים וכל עניינו בדברים גשמיים אינו מבין כיצד משווים בין שני המאכלים, הרי יש הבדל גדול בטעמם!

הסיבה היא, שאדם אינו מסוגל לתאר לעצמו עולם מושגים שלמעלה מעולם המושגים שבו הוא חי, הוא חי בעולם מושגים שבו למאכלים ולטעמם השונה יש חשיבות רבה, ועל כן אינו יכול לתפוס שיש דרגה שלעומתה כל ההבדלים הללו מתבטלים לגמרי, עד שכל המאכלים שווים ממש.

אולם אצל אדם נעלה יותר, מי שהוא אדם במהותו, השקוע בענינים רוחניים נעלים יותר, לגביו אכן שני סוגי הצעצועים שווים, והוא גם אינו מוצא הבדל בין שני המאכלים, מכיוון שהוא מרומם מכל עולם המושגים הזה.

עם זה, גם האדם המרומם, שכל מעייניו בעניינים רוחניים, אמנם עומד למעל מההבדלים בין מאכלים גשמיים, אך מעלות וחסרונות רוחניים תופסים מקום חשוב ביותר אצלו הוא לא יסכים שהם שווים. הוא לא מוכל לקבל בשום אופן שהחכמה והשטות שווים לגמרי. אמנם הוא מרומם מעולמם של מאכלים גשמיים, אך אין ביכולתו להתרומם מעל עולם המושגים של חכמה ורוחניות.

כך יש להבין את עניים של "מעשיהם של צדיקים" ו"מעשיהם של רשעים". מבחינתנו אי אפשר להבין בשום אופן מצב שאפשר להשוות ביניהם (בדיוק כשם שהילד אינו יכול להבין שמישהו יכול להתייחס בהשוואה לשני הצעצועים); אבל בדרגת אלוקות כפי שהיא למעלה מגדרי העולם, שם "כולה קמיה כלא חשיב" (לשון השגור בחסידות על פי לשון הכתוב בדניאל ד, לב) ושום דבר ששייך לבריאה אינו בעל ערך, ולכן מעשיהם של צדיקים ומעשיהם של רשעים שווים ממש.

רק לאחר שהקב"ה צמצם את עצמו להיות בערך לגדרי העולם, שם הוא חפץ ב"מעשיהם של צדיקים", ועל ידי כך הם נקבעו לדבר טוב; ואילו "מעשיהם של רשעים" נעשו לדבר רע. אבל מצד עצמו – הכל בהשוואה. (הרב יואל כהן, "מעינותיך" למחשבת חב"ד, אדר ב' תשס"ה גליון 5).

על עבודת הקודש ע' בספר קורא הדורות דף ל עמוד ב

גם בדור ההוא (של ר"ע ברטנורא) היה ה"ר מאיר בן גבאי הספרדי מקובל וחסיד שחבר ס' מראות אלהים בחכמת הקבלה ונקרא גם כן ס' עבודת הקדש וכתב בסוף לספרו והיתה השלמת חבורו שנת הרצ"א לבריאת העולם והתחלתי להתעסק בחבורו ואני בן מ"ב שנה וגמרתיו ואני בן חמשים שנה עכ"ל נמצא לפי חשבונו שבשנת הגרוש היה נער קטן בן י"א או בן י"ב שנה וחבר עוד ספר תולעת יעקב ועוד ס' קטן בחכמת הקבלה וקראו דרך אמונה וכתב שם בסוף הספר שהשלימו בשנת הרצ"ט ליצירה.