ב”ה

פרשת תרומה

הקדמה:

יש לברר א. מה תכלית המשכן, האם הוא מקום להשראת שכינה ולקשר עם עם ישראל דרך דיבור למשה רבנו או שתכליתו היא הקרבנות? ב. כן יש לברר את מחלוקת רש”י והרמב”ן האם פרשת המשכן נאמרה לפני מעשה העגל או אחרי מעשה העגל ורק נכתבה קודם (ואם נאמרה לאחר מעשה העגל מדוע נכתבה קודם?). ג. אם פרשת המשכן נאמרה לאחר מעשה העגל, האם יש במעשה המשכן תיקון לחטא העגל, והאם היה נעשה משכן לולא חטא העגל?

א

כתב הרמב”ן בהקדמת פרשת תרומה (כה,ב):

כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד,^[1] וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון,^[2] כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה. אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו (להלן לה יא), וכן עשה בצלאל (להלן לו א), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה:

וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה’ על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה’ אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה’ מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה’ מלא את המשכן, כנגד “את כבודו ואת גדלו”. והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו. ונכפל “וידבר אליו” להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב. וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי:

והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי’ להלן פסוק כא) יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו^[3] בבית המקדש ה’ אלהי ישראל (מ”א ח כג), כמו שאמר בהר סיני ויראו את אלהי ישראל (לעיל כד י), והוסיף שם לפרש “ה'” לענין שרמזנו שם למעלה כי אלהי ישראל יושב הכרובים, כמו שאמר וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י יט כ). ואמר דוד ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה’ (דהי”א כח יח), וכן יזכיר תמיד בבית המקדש לשם ה’ (מ”א ה יט), לשמך (שם ח מד), ויאמר בכל פעם ופעם ואתה תשמע השמים (שם ח לו), במדת רחמים, וכתיב (שם ח מד מה) והתפללו אל ה’ דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך ושמעת השמים, ובביאור אמר כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך (דהי”ב ו יח). וכתיב על הארון להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה’ צבאות יושב הכרובים עליו (ש”ב ו ב). ובדברי הימים (א יג ו) להעלות משם את ארון האלהים ה’ יושב הכרובים אשר נקרא שם, כי השם יושב הכרובים:

הרמב”ן עומד על כמה הקבלות שיש בין המשכן למעמד הר סיני:

במעמד הר סיני: שמות פרק כד פסוק טז

וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:

ובמשכן: שמות פרק מ פסוק לד

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

וכן הפסוק במעמד הר סיני, דברים פרק ד פסוק לו:

מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:

לעומת הדיבור מעל הכפורת ולפי חז”ל הדיבור בא משמים אל משה מעל הכפורת.

וכן הוסיף הרמב”ן לדמות את המשכן לבית המקדש שבנה שלמה:

ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש ה’ אלהי ישראל (מ”א ח כג), כמו שאמר בהר סיני ויראו את אלהי ישראל (לעיל כד י).

וכך כתב הרמב”ן בהקדמה לספר שמות:

ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפי’ ובגאולה ממנו…, והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב”ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה’ מלא אותו תמיד.

נראה, שפרושו של הרמב”ן נותן מענה לשני השמות הנפוצים של הבית: “משכן” ו”אוהל מועד” (כמאה פעמים בתורה משכן ויותר מכך אוהל מועד). הקב”ה הוא שוכן במשכן – כשמו, שם השכינה נמצאת ושוכנת. ועבור משה ובני ישראל זהו המקום שבו נועדים עם השכינה.^[4]

אבל ברמב”ם במשנה תורה הלכות בית הבחירה פרק א’ הלכה א’ כותב הרמב”ם שעיקר המשכן הוא לצורך הקרבת קרבנות.

מצות עשה לעשות בית ליי’ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו’.

ובספר המצות ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה כ’ קורא הרמב”ם לבית המקדש: “בית עבודה”

והמצוה העשרים היא שצונו לבנות בית עבודה. בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה כמו שיתבאר (מ”ע כז – ט לט מו נב – ד פג – ה ול”ת פט – צ קנו) והוא אמרו יתעלה (ר”פ תרומ’) ועשו לי מקדש.

הרי שלדעת הרמב”ם עיקרו של המקדש הוא עבודת הקרבנות, וזה שלא כדעת הרמב”ן שעיקר בית המקדש הוא מקום הקרבת הקרבנות.

ב

רש”י ורמב”ן נחלקו האם הציווי על המשכן היה לפני חטא העגל או אחרי חטא העגל, גם לשיטת הרמב”ן, פרשת תרומה נאמרה רק למשה ולא לישראל, ולהם נאמרה הפרשה רק בהקהל. מאידך לרש”י יש להסביר אם הפרשה נאמרה אחרי מעשה העגל, האם יש לזה קשר למעשה העגל (כדעת הספורנו כדלהלן), ומדוע חלק מפרשה זו נכתבה לפני מעשה העגל?

דעת רש”י שהפרשה לא נאמרה כסדר, ומעשה העגל קדם למעשה המשכן:

שמות פרק לא (יח)

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:

כתב רש”י:

אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב”ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן:

ראיה לרש”י, מכך שבפרשת העגל מסופר על משה שירד מן ההר עם יהושע והיא המשך לפרק כ”ד שם מסופר על יהושע שעלה עם משה להר. בפרק כ”ד נאמר: “…והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אלהם” (כ”ד, יד). המשכה של הפרשה הוא בסיפור העגל כאשר בני ישראל ניגשו אל אהרן וביקשו שיעשה להם אלהים

לשיטת רש”י יש להסביר את תחילת הפסוקים של פרשת העגל כמ”ש אביה הכהן, ראה נספח.

אבל הרמב”ן שמות לה א’ כתב שצווי מעשה המשכן הוא קודם למעשה העגל:

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל – יכלול “כל עדת בני ישראל” האנשים והנשים, כי כלם התנדבו במלאכת המשכן. והנה משה אחר שצוה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל האנשים כל אשר דבר ה’ אתו בהר סיני אחרי שבור הלוחות, ונתן על פניו המסוה, חזר וצוה והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים. ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו. ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב”ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה, כמו שאמר (לעיל כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה:

וכן כתב הרמב”ן בויקרא, ח’ ב’:

ועל דרך הישר, נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב”ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת, וצוה לישראל עליה כמו שפירשתי בפרשת ויקהל (שם לה א).

שיטת הרמב”ן מבוארת גם מכך שבפרשיות המשכן אין ולו רמז שהפרשה נאמרה אחרי חטא העגל. משפט חוזר הוא בפרשיות המשכן – “וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר” (כ”ה, לט); “… כאשר הראה אתך בהר…” (כ”ז, ח). המובן הפשוט של הכתובים הוא שהדברים נאמרו למשה בארבעים יום ראשונים ואין בכתוב רמז אחר.

לפי דברי הרמב”ן אין המשכן מצוה בדיעבד לאחר הירידה של חטא העגל, ולא כתוצאה מכך שבני ישראל דורשים משהו מוחשי לעבודה, וכפי שכתב הכוזרי (א, צז אלא שהכוזרי לא כתב שהמשכן הוא התיקון של חטא העגל).

הרמב”ן, לשיטתו שהפרשיות נתנו כסדר, ע’ רמב”ן ויקרא פרק ח פסוק ב

קח את אהרן – פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן, שאין מוקדם ומאוחר בתורה, לשון רש”י. ולמה נהפוך דברי אלהים חיים.

וכן בויכוח על זמנו של פרשת קורח רמב”ן במדבר פרק טז פסוק א:

וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו. וכבר כתבתי (לעיל ט א) כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון, אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים:

וכן כשחולק על האומרים שיתרו לאחר מתן תורה בא, מסיים הרמב”ן:

והקרוב אלי לתפוש סדר התורה שבא קודם מתן תורה בהיותם ברפידים, כמו שאמרו במכילתא (כאן) רבי יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא, שהיא כתובה בצדו, ונסע עמהם מרפידים אל הר סיני. והכתוב (פסוק ה) שאמר אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים, ענינו כי היה הר סיני בדרך מדין קרוב משם, שהרי משה הלך שם לרעות צאן מדין (לעיל ג א), ובאהרן אמר ויפגשהו בהר האלהים (שם ד כז).

מחלוקת זו בין הרמב”ן לבין רש”י האם הפרשה נאמרה כסדר או שלא כסדר, יש לה השלכה לגבי הצווי לעשות ארון שנתפרש בדברים פרק י’ א’:

בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְקֹוָק אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ:

וכתב הרמב”ן:

וכתב רש”י ולא זהו ארון שעשה בצלאל, שהרי לא נתעסקו במשכן אלא לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה המשכן ואח”כ ארון וכלים, נמצא זה אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה, ואותו שעשה בצלאל לא יצא במלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה. זה לשון הרב… וזהו הנכון על דעת רבותינו, כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ – ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה, כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו, והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שטים (שמות כה י), כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים. ואחרי כן עשו את העגל, וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ, היא המצוה לו ללוחות הראשונות. והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה, ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחלה. ויהיה פירוש ויהיו שם כאשר צוני ה’ – שהיו שם לעד לעולם, כאשר צוהו ה’ מתחלה (שם שם כא – כב) ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו’.

הרמב”ן לשיטתו, כיון שמעשה המשכן קודם למעשה העגל, על כורחך שהארון גם הוא אותו ארון. אבל לרש”י בעשית ארון זה נצטווה משה לפני מעשה המשכן, ולכן זהו ארון אחר, וע’ רמב”ן שם שדחה את פירוש רש”י.

ג

נמצא, שלפי הרמב”ן טעם המצוה הוא לעשות בית שבו תשרה השכינה, ודרכו תועבר התורה לישראל כפי שהיה במעמד הר סיני, אלא ששם היה גילוי שכינה ובמשכן בנסתר. ולפי זה כותב הרמב”ן שהארון שבו לוחות העדות הוא הכלי העיקרי שבמשכן, והוא מסמל את המשך מעמד הר סיני, והעברת התורה לישראל. אבל ברמב”ם המשמעות היא שמטרת המשכן היא לצורך הקרבנות, ע’ להלן לשונו מספר המצות ולשונו במשנה תורה הלכות בית הבחירה א,א, להלן.

הרמב”ן לא יכול לקבל את תפיסת הרמב”ם במורה נבוכים בענין הקרבנות, שהם כנגד עבודה זרה, כפי שכתב בפירוש בפרושו לויקרא פרק א פסוק ט

והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה’. ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך:

והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה’ מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח:

לדעת הספורנו מעשה העגל קדם לצווי על מלאכת המשכן, משום שטעם צווי המשכן הוא תוצאה של חטא העגל:

ספורנו עה”ת ספר שמות פרק כד פסוק יח

ויהי משה בהר. בכל פעם שעלה שם מכאן ואילך שהה ארבעים יום וארבעים לילה כימי יצירת הולד, לקנות תחתיו שם הויה נכבדת, ראויה לשמוע מפי הרב מה שלא ישיגהו זולתו, כמו שהעיד באמרו כי קרן עור פניו בדברו אתו, וקלקל זה חטאם בסוף ארבעים יום ראשונים, בעת שהיה ראוי להשיגו, כאמרו לך רד כי שחת עמך ובאמצעיים כפי הקבלה שהיו בכעס ולא זכו ליהנות מקרני הוד, והושג זה בארבעים יום אחרונים, ובהם נצטוה על מלאכת המשכן, כמו שבאר באמרו ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך וזה לא נתקיים בלוחות ראשונות שלא באו לשום ארון אלא שבריהם בלבד בלתי עדות, כאמרם ז”ל לוחות נשברו ואותיות פרחו וזה בעצמו באר באמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל, כמו שהעיד באמרו בעת ההיא הבדיל ה’ את שבט הלוי לשרתו ולברך בשמ. ואמר אם כן שבכל פעם שעלה משה להר שהה ארבעים יום וארבעים לילה, והפעם אשר בה הושג זה התכלית היתה הפעם האחרונה לכלם, שבה צוה על מלאכת המשכן, ואחר שסיים מלאכת המשכן ובגדי כהונה והקטרת ושמן המשחה, באר שבסוף הראשונים נתן האל יתברך הלוחות הראשונות ולא סבב הוא יתברך שום איחור, כי לא ענה מלבו אלא שישראל השחיתו ענינם כאמרו כי שחת עמך, ובאמצעיים כפי קבלת רבותינו ז”ל היתה פרשת ראה אתה אומר אלי ופסל לך, ובשלישית היה כל הענין שספר באמרו ויהי שם עם ה’ ארבעים יום וארבעים לילה ויכתוב על הלוחות וירד אז עם קרני ההוד וצוה על מלאכת המשכן:^[5]

וכדעת הספורנו כתב בשפת אמת פרשת פקודי תרל”ה ד”ה אלה פקודי:

אלה פקודי המשכן משכן העדות כו’ עדות הוא שמחל הקב”ה חטא העגל. ובגמרא עדות הוא שהשכינה שורה בישראל כו’. כי המשכן הי’ תיקון החטא ומקודם החטא לא הוצרכו לעבודה במעשה ומלאכה ע”י שהקדימו נעשה לנשמע הי’ בטל כח העשי’ לגמרי. ואחר שחטאו במעשה הוצרכו לברר בפועל ע”י מעשה שע”י שעשו המשכן כרצון המקום ב”ה כדכתיב כאשר צוה כו’. הי’ זה עדות שעדיין הם במדריגת שם בני ישראל שמיוחדין להקב”ה שלא יצאו מבחי’ מדריגתם ע”י החטא ח”ו שיש חטא במקרה כו’ כמ”ש בספרים. ומעשה המשכן הי’ עדות למדריגה הראשונה שהי’ להם קודם החטא.

והדברים לכאורה מסתברים על פי מה שכתב הכוזרי בהסבר חטא העגל, מאמר א אות צז:

כי האומות כלם בזמן ההוא היו עובדים צורות, ואלו היו הפילוסופים מביאים מופת על היחוד ועל האלהות לא היו עומדים מבלי צורה שמכוונים אליה ואומרים להמונם, כי הצורה הזאת ידבק בה ענין אלהי וכי היא מיוחדת בדבר מופלא נכרי. ומהם מי שמיחס זה אל האלהים, כאשר אנחנו עושים היום במקומות המכובדים אצלנו, עד שאנו מתברכים בהם ובעפרם ואבניהם, ומהם מי שמיחס אותו אל רוחניות כוכב מן הכוכבים או חיל מן החיילים או מערכת מזל וזולת זה, ולא היו מסכימים ההמון על תורה אחת אלדא בצורה מורגשה שמכוונים אליה. והיו בני ישראל מצפים למה שייעד אותם משה שיוריד להם ענין מאת ה’ שיראו אותו ויקבילוהו כאשר היו מקבילים עמוד הענן ועמוד האש בצאתם ממצרים, אשר היו מביטים אליו ומקבילים ומגדלים אותו ומשתחוים נכחו לאלהים. וכן היו מקבילים עמוד הענן אשר היה יורד על משה בדבר אתו האלהים והיו עומדים בני ישראל ומשתחוים נכחו לאלהים. וכאשר שמעו העם דברי עשרת הדברים ועלה משה אל ההר להוריד להם הלוחות כתובים ולעשות להם ארון להיות להם דבר נראה שיכונו נגדו, שבו הברית לאלהים והבריאה הרבונית, ר”ל הלוחות, זולת מה שדבק בארון מהענן והכבוד ומה שנראה בעבורו מהמופתים, ונשארו העם מצפים לרדת משה והם על ענינם לא שנו תארם ועדים ובגדיהם, אשר עמדו בהם יום מעמד הר סיני אך נשארו בתכונתם ממתינים למשה לעתים, ובושש מהם ארבעים יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון ההוא הגדול והתחילו המון העם להחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש יכונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלהות מוציאם ממצרים אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו, כשיספרו נפלאות אלהיהם, כאשר עשו הפלשתים בארון שאמרו כי האלהים שם, וכאשר אנחנו עושים בשמים ובכל דבר שאנו יודעים שתנועתו אמנם היא בחפץ האלהים מבלי מקרה ולא רצון אדם ולא טבע. וחטאתם היה בציור אשר נאסר עליהם ושיחסו ענין אלהי אל מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות האלהים.^[6]

ונראה שזה רמוז בזה שפרשת תרומה נכתבה קודם מעשה העגל: ללמד את חשיבות עשיית המשכן, לשם בית ומקום שכינה ללא קשר לחטא העגל. ולכן גם לדעת רש”י הפרשה נכתבה קודם חטא העגל משום שהתורה רוצה להדגיש לנו את הצורך במשכן גם ללא שהמשכן יהיה תשובה לדברים שהעם זקוק ונתגלו עקב מעשה העגל.

וכן מתוך דברי רבנו בחיי משמע שיש קשר בין המשכן למעשה העגל, וכן עונה על שאלת הקדמת צווי המשכן למעשה העגל באופן אחר:

התורה שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, רצתה להקדים עניין המשכן שהוא הכפרה קודם שיזכיר העוון ההוא, כי כן מידתו של הקב”ה שמקדים רפואה למכה…

לפי רש”י, אף שהפרשה נאמרה לאחר מעשה העגל, נראה שיש חשיבות לומר פרשת תרומה קודם מעשה העגל כדי לציין את החשיבות העצמית של המשכן, שיש בו ענין גם ללא מעשה העגל. אמנם בשיר השירים פרק א’ פסוק יג, שם משמע שהמשכן הוא כפרה לחטא העגל, אף שלא כתב שלולא חטא העגל לא היה המשכן, וז”ל רש”י:

צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין:

דודי נעשה לי כמו שיש לו צרור המור בחיקו ואמר לו הרי לך צרור זה שיתן ריח טוב מן הראשון שאבדת כך הקדוש ב”ה נתרצה לישראל על מעשה העגל ומצא להם כפרה על עונם ואמר התנדבו למשכן ויבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל:

לסיכום: מחלוקת הרמב”ן והרמב”ם לגבי עיקר תפקידו של המשכן ובית המקדש, אם לשם הקרבת קרבנות או לשם השראת שכינה. ולגבי סדר הפרשיות נחלקו רש”י והרמב”ן אם פרשת העגל קודמת לצווי מלאכת המשכן או לא. סיוע לרמב”ם הוא ממה שלא מוזכר דבר בפרשת תרומה באשר למעשה העגל, וכן החזרה על “כאשר הראה אותך בהר” וכד’ שזה מראה שזה קאי על ארבעים יום ראשונים. וסיוע לרש”י הוא הפסוק “ויתן אל משה ככלותו” שהוא קודם למעשה העגל, ולפי המסורה הוא הפותח את מעשה העגל, ופסוק זה נראה שאינו שייך למקום, והוא המשך לסיום פרשת משפטים.

נספח:

חלק משעור של אביה הכהן:

היכן פותח סיפור העגל? על-פי חלוקת הפרקים הנוצרית (הכתובה בספרים הנדפסים –י.ע.), פרק ל”ב פותח בפסוק “וירא העם כי בשש משה לרדת…”. נראה שהחלוקה הנוצרית ראתה בפסוק זה את הפתיחה לסיפור העגל. על-פי המסורה יש פרשה פתוחה לפני הפסוק הקודם, ואם כן סיפור העגל פותח בל”א, יח: “ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני, שני לחת העדת לחת האבן כתובים באצבע אלהים”. פסוק זה אינו קשור אל היחידה שלפניו, אולם הוא קשור אל הסיפור שאחריו המספר על העגל ושבירת הלוחות. נראה, איפוא, שהדין עם חלוקת המסורה ולא עם חלוקת הספרים. בפסוק יש בעיה תחבירית – “ויתן אל משה…” – מיהו הנותן? אכן, אין לנו ספק מיהו הנותן ושאלתנו היא על המבנה התחבירי המוזר. אחד מפרשני רש”י, בעל ה’פנים יפות’, מתרץ בעיה זו וכך הוא כותב: “ודעת רש”י ז”ל שפרשה זו (= מעשה העגל) נאמרה קודם ציווי מלאכת המשכן דהיינו בסוף אלה המשפטים דכתיב “וישכן כבוד ה’ על הר סיני וגו'” (לעיל כ”ד, טז-יח) ועל זה קאי “ויתן אל משה” אלא שהקדים הכתוב פרשת תרומה שהוא מה שאמרו חז”ל (מגילה יג ע”ב) שהקב”ה מקדים תרופה למכה”. כלומר, ‘השתלת’ פרשיות המשכן בין שמות כ”ד וסיפור העגל, יצרה שבר תחבירי בראש סיפור העגל והנושא החסר ב-ל”א, יח מצוי בסוף כ”ד. אכן, בין שמות כ”ד ל-ל”א, יח יש קשר הדוק.

ע’ עיונים בפרשת השבוע נחמה לייבוביץ על פרשת תרומה.

1. רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק יד :

   ומודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו”ם, ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ואין מאריכין בדבר זה, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופיאה ומעשר שני, ומודיעין אותו עונשן של מצות, כיצד אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת לדת זו אם אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, אם חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אחר שתתגייר אם אכלת חלב אתה ענוש כרת, אם חללת שבת אתה ענוש סקילה, ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו, שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה שבתחלה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון ורכים וכן הוא אומר בחבלי אדם אמשכם ואח”כ בעבותות אהבה. ↑

2. ע’ לשון הרמב”ם במורה נבוכים חלק ג’ פרק מה על חשיבות הארון והכרובים להבנת הנבואה:

   וכבר נודע שפנת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, שאם אין נביא אין תורה והנביא לא תבואהו הנבואה רק באמצעות מלאך, ויקרא מלאך ה’, ויאמר לה מלאך ה’, וזה הרבה מלספור, עד שמשה רבינו תחלת נבואתו היה במלאך, וירא אליו מלאך ה’ בלבת אש, הנה התבאר שאמונת מציאות המלאכים קודמת לאמונת הנבואה, ואמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה…

   הרי שבקדש הקדשים היו שני דברים: ארון וכרובים. והם שני יסודות: התורה והנבואה. זה מדגיש את החשיבות של הנבואה לא משום שאנו זקוקים לנביא רק כדי לומר עתידות, אלא יש חשיבות באמונה בנבואה, משום שאם אין נבואה אין תורה, כמ”ש הרמב”ם. ↑

3. ויש לשים לב שבתפילת שלמה לא מוזכר הבית כמקום לקרבנות אלא כמקום לתפילה. ↑
4. ראה מ”ש אלחנן סמט:

   לא רק השם “אוהל מועד” מעיד על מרכזיות הארון במשכן כמקום ההתוועדות, אלא אף השם “משכן העדות”, המופיע בראש פרשת פקודי (ל”ח, כא; ועוד פעמים אחדות בספר במדבר), שראב”ע בביאורו הארוך פירשו כך: ופירש למה נקרא ‘משכן’ (- “אלה פקודי המשכן – משכן העדת”) בעבור הארון ששם לוחות העדות. “אוהל מועד” ו”משכן העדות” הם אפוא שני שמות המציינים את שתי המטרות הקשורות זו בזו והמשלימות זו את זו שלהן נועד המשכן: להעיד על הברית שנכרתה, ולשמש מקום להתוועדות בין ה’ לעמו בהמשך. ↑

5. סיוע לדברי הספורנו ניתן לראות בהקבלות שכתב אביה הכהן:

   בין פרשת העגל ופרשת המשכן הקבלות רבות: בשתי הפרשות ישראל התנדב כסף וזהב ובשני הארועים מכהן אהרן בתפקיד ראשי. בנוסף לכך, בין שתי הפרשות יש גם קשרים לשוניים:

   1. פרשת העגל פותחת במשפט: “ויקהל העם על אהרן” (ל”ב, א) ותיאור עשיית המשכן פותח בלשון “ויקהל משה את כל עדת בני ישראל” (ל”ה, א’).

   2. נזמים נזכרו בשני הסיפורים (ל”ב, ב; ל”ה, כב).

   אחת הנקודות המתמיהות בשאלת היחס בין פרשת המשכן ופרשת העגל היא שאלת הדמיון בין הכרובים ובין העגל. במעשה מרכבה של יחזקאל, שור וכרוב הם מילים נרדפות והרי העגל אינו אלא שור קטן. הכרובים עשויים זהב וגם העגל עשוי זהב. התורה נמנעה מלהשתמש בפרשיות המשכן בכינוי ‘הגס’ עגל והעדיפה את תמורתו ‘כרוב’, אך מה בין זה לזה? ↑

6. דומה לדעת הכוזרי גם דעת הרמב”ן לב, א אלא שלדעת הרמב”ן לא בקשת המוחש דוקא עמדה בפניהם:

   אשר ילכו לפנינו – אלוהות הרבה אוו להם. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, והיה מורה לנו הדרך נעלה בה, לא ידענו מה היה לו, עתה צריכין לאלוהות הרבה אשר ילכו לפנינו. לשון רש”י. ואין לשונו מכוון. אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים. ועוד, כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע”פ ה’ ביד משה (במדבר ט כג), הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע”פ ה’ בידו… אבל הענין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם. ↑